המשפט של קפקא

דני רשף

 פעם, לפני שלוש עשרה שנים, נפתחה חקירה נגד אביגדור ליברמן בחשד להלבנת הון. למעלה מחמש שנים אנו מוצפים בהודעות תקופתיות שבעוד "זמן קצר" יחליט היועץ המשפטי לממשלה האם לסגור את התיק או להעמיד את ליברמן לדין.

לפני שנה, באפריל 2011, כבר הודלף לתקשורת שהיועמ"ש החליט, כביכול, להעמיד לדין. באפריל השנה הודיע היועץ שהחלטה בעניינו של ליברמן תתקבל בתוך שבועות. איש בתקשורת לא מחה על השימוש המניפולטיבי שהפרקליטות עושה בעיניינו של שר החוץ, השבוי הנצחי שלהם. איש לא התלונן שעניינו עולה לכותרות תמיד בהקשר פוליטי. איני דואג לליברמן, אני דואג מאוד ליחסי הפרקליטות והתקשורת ולסימביוזה האפלה והמניפולטיבית שלהם.

אביגדור לא לבד. פרשת הנשיקה של חיים רמון נופחה מעבר לכל מימד הגיוני. הפרקליטות והמשטרה השקיעו משאבים שמתאימים להתמודדות עם משפחת פשע ממוצעת. על ה'לא-מתלוננת' הופעלו לחצים עצומים מצד גדולים ורבי השפעה, עד שהצליחו להרשיע את חיים רמון בעבירת מין – נשיקה של 30 שניות עם קצינה זוטרה בלשכת ראש הממשלה, כשאפילו יחסי מרות ישירים לא היו ביניהם. חיים רמון היה אז, באמצע 2006, שר המשפטים שהעז לדבר על רפורמות.

ביוני 1996 הגיש העיתונאי יואב יצחק בג"ץ נגד השר שמונה באותו היום לשר המשפטים, יעקב נאמן, בטענה שמסר הודעה כוזבת ומעורב בפלילים. היועמ"ש דאז, מיכאל בן יאיר הורה, כמובן, לפתוח בחקירה, דבר שגרר התפטרות מיידית של נאמן מתפקידו. לאחר שנה זוכה מכל עבירה. פרשיות דומות שהסתיימו בלא כלום היו נגד השר רפאל איתן ונגד ראובן ריבלין.

ממשלת ישראל החליטה למנות רמטכ"ל כרוחה, את יואב גלנט. כמו כל מושבניק, גלנט היה מעורב בסכסוכי קרקעות, שהברירה בהם היא בין פסיביות שמסתיימת בנישול או אקטיביות שפרושה קביעת עובדות והכשרתן בשפע של אמתלות. אולי יש לדרוש מיואב גלנט יושרה ברמה גבוהה הרבה יותר, אך אין ספק כי נהג כאדם מן השורה.

למרות שהנושא לא הובא מעולם לבירור משפטי מלא, הקשר בין התלהמות עיתונאית, טהרנות משפטית ואימת בג"ץ והפרקליטות הביאו בפועל לסיכול החלטת הממשלה ומינוי בני גנץ במקומו. סיכול החלטת הממשלה הייתה מעשה פוטש משולב של תקשורת וממסד משפטי. מרגע שהמינוי סוכל, איש לא טרח יותר לברר את העובדות המשפטיות כהוויתן.

לפרקליט המדינה וליועמ"ש יש כוח לקבוע מי יהיה שר בישראל. הם לא נותנים שום דין אם פגעו בקריירה או הדיחו שר מתפקידו בגין האשמות שאין בהן ממש. מכל הפרשיות עולה קשר סימביוטי עם התקשורת, שמגמדת את הקורבן עד מצב קפקאי קלאסי שבו הקורבן לא יודע מה עשה רע, על מה הוא צריך להתגונן ומי מאשים אותו באמת.

המדינה צריכה פרקליטות חזקה וחוט שדרה במלחמתה בשחיתות, אך כשהיא מופקדת בידי משה לדור והיועץ ויינשטיין, לא מקבלים מלחמה בשחיתות אלא ציד מכשפות ופוטש פוליטי מתמשך. נוח לכולם להפגין נגד יחסי הון-שלטון, אך האיום האמיתי לדמוקרטיה הישראלית לא טמון ביחסים בעיתיים מסוג זה, אלא במארג אפל פי כמה של יחסי תקשורת-פרקליטות.

יש לחוקק חוק שמעניק חסינות לראשי ממשלה ולשרים, מחקירה ישירה והעמדה לדין כל עוד הם מכהנים בתפקידם. החוק רע, אבל רע ממנו שהתקשורת והפרקליטות יצליחו, פעם אחר פעם, להדיח שרים מיועדים מתפקידהם ללא שום ביסוס עובדתי ועל בסיס להיטות אישית, ובמקרה הרע – בכוונת מכוון.

בפרשת אולמרט, חצתה 'חבורת שלטון החוק' את כל הקווים האדומים. כצעד ראשון להבראת מערכת התביעה, צריכים הצמד ויינשטיין ולדור ללכת הביתה.

 12.7.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: