Archive for ‘בעולם’

יולי 15, 2012

איראן גרעינית אינה מפחידה את המפחידים

מאמר מערכת

אחת התהיות הגדולות בימים אלה היא, מדוע פרשנים בטחוניים מסוימים יחד עם בטחוניסטים בכירים מהעבר ממשיכים לייצר מסע הפחדה כל כך קיצוני בעניין התקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן. ההפחדה עוסקת בשלושה מוטיבים: המלחמה שתפרוץ כתוצאה מהתקיפה תהיה כל כך נוראה שישראל לא תחזור עוד להיות מה שהיתה לפני התקיפה באיראן. התקיפה, גם אם תצליח, רק תגרום להאצת ההתגרענות של איראן שתרוץ במהירות לפצצה. ואחרון חביב, ממשלת ישראל ושני העומדים בראשה בנושא הזה, שר הביטחון ברק וראש הממשלה נתניהו, הם מטורפים / מטומטמים, הם התחילו להאמין בתעמולה של עצמם ועכשיו מתוך מחויבות לתעמולה הזאת הם עוד ילכו להפציץ באיראן.

לאור זאת, כפי שביטא פרשן ערוץ 10 אלון בן דוד, המשימה הבטחונית הלאומית העליונה למנוע את התקיפה באיראן מוטלת על כתפיו של איש אחד בלבד וזה רב-אלוף בני גנץ.

האפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית כנראה לא מפחידה את המפחידים האלה; כיוון שאהוד אולמרט חזר עכשיו לכותרות, אפשר להבין שמדינת ישראל יוצאת למלחמות רק אם חוטפים לה שני חיילים הרוגים. אז זה הגיוני ובסדר גמור וגם מביא להישגים והרתעה. אבל לצאת למבצע שיש בכוחו לחסל זמנית את פרויקט הגרעין האיראני – זה לא. איש אינו מציע שישראל תצא למבצע כזה, אם היא לא יודעת איך לעשות זאת. אבל אם הקברניטים מאמינים שצה"ל הצליח לייצר אופציה אמינה מבחינה מבצעית, השיקול לתקוף הוא מובן מאליו. פרופ' יחזקאל דרור כתב על כך לאחרונה ניתוח מיוחד, שמחייב תקיפה. אחד הפרשנים הרציניים בארצות הברית, לי סמית, הוכיח לאחרונה שההערכות המופצות על ידי גורמי הממשל האמריקני לגבי משך זמן הדחיה שתושג בפרויקט האיראני היא נגזרת של אי-רצון לבצע תקיפה כזאת. הם מדברים על שנה וחצי, שנתיים, מקסימום שלוש שנים של דחיה בלוח הזמנים האיראני בעקבות הפצצה יסודית. לעומתם, יש מעריכים חיצוניים לא פחות רציניים, שטוענים שהפצצה מוצלחת יכולה להשיג דחייה בלוח הזמנים של מחמש עד שבע שנים. הערכה כזאת אף הושמעה במשחק מלחמה שנערך בעתון זה לפני חודשים אחדים. ברור שהמערכה אינה נגמרת באקט צבאי אחד, אלא היא נמשכת במערכת חיסולים של בעלי הידע הגרעיני באיראן.

אך הבעיה העיקרית שמתבטאת במסע תעמולת הזוועה נגד התקיפה היא מה שמשתקף ממנה לגבי הערכת כוונות האויב האיראני. משתקף בה זלזול ישראלי אופייני בכוונות התוקפניות והג'נוסיידיות של המשטר האיראני. אם לא זלזול הרי שמדובר באטימות. גם היא תכונה אופיינית לאליטה הישראלית מאז 1973. ראש הממשלה ניסה להתגבר על המכשלה הפסיכולוגית הזאת באמצעות נאומיו הדרמטיים בהזדמנויות ממלכתיות ובינלאומיות שונות. אך זה כנראה איננו מספיק. יש פה כשל חמור בתקשורת של ההנהגה הבטחונית מדינית עם העם. מדוע החומר הרלוונטי לכוונות האיראנים אינו מוצא את דרכו לעתונאים, לאנשי הרוח, לערוצי התקשורת השונים? אם תקיפה באיראן עדיין רלוונטית, ואם חלון הזמנים הוא בחודשים הקרובים, מישהו שם למעלה צריך להפוך את הכתב האיראני הבלתי נראה לכתובת ניאון זועקת.

 אמנון לורד

15.7.12

יולי 8, 2012

40 שנה לטבח מינכן: לתקן במשהו את העוול

מאמר מערכת

בישראל יש מודעות גבוהה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. הכאב והזכרונות עדיין צרובים ועדיין צורבים. אך לא רבים מודעים לצורך להיאבק כדי שבאולימפיאדת לונדון השנה יכבדו את זכר הספורטאים הישראלים בדקה דומיה.

המשחקים האולימפיים יפתחו בלונדון בעוד כשלושה שבועות. הוועד האולימפי הבינלאומי עומד בהתנגדותו לקיום טקס זיכרון לציון 40 שנה לטבח. כדי לכפות עליו את המעשה, מתנהל בימים אלה מסע בינלאומי חשוב ביותר בראשותה של אנוקי שפיצר, אלמנתו של אנדריי שפיצר, אחד מי"א הנרצחים. מדובר באיסוף חתימות של אישים ואזרחים מכל רחבי העולם, בדרישה לקיים את הטקס.

הבעיה היא שגם בישראל קיימת דעה, שאין טעם להעמיס את הזכרון הזה על עולם מתנכר, שרק יראה בו מהלך כפייתי. לא רק זאת, אלא שבריטניה, שנגועה היום באיסלאמיזם ובגל אנטישמיות חומצי, בוודאי שאינה רוצה להציף מחדש את 'אי-הנעימות' מהעבר שקשורים בו 'לוחמי חופש' פלשתינים.

טבח מינכן אינו עניין פרטי של ישראל ואף לא של בני משפחות החללים. הוא נקודת ציון שמלמדת כי יש חוט מקשר בין השואה לימינו. הוא חושף שגם 27 שנים אחרי השואה וגם 67 שנים לאחריה, קיים אותו דחף לרצח המוני של יהודים כחלק מאסטרטגיה אימפריאליסטית כוללת. לא היה זה פיגוע טרור במסגרת המצומצמת של הסכסוך האתני בין ישראלים לערבים. נכון שכל הצדדים – ובייחוד הגרמנים – תרמו במחדל להתרחשות הטבח; אך הוא היה חלק ממסע נרחב של הברית הסובייטית-ערבית באותו זמן נגד הציוויליזציה המערבית.

הפיזיקאי לוחם החופש אנדריי סאחארוב כתב בסיפרו 'ארצי והעולם', כי כבר ב-1955 התקבלה החלטה אסטרטגית בצמרת ברית המועצות להלהיט את הלאומנות הערבית כדי להשתמש בה להכנעת המערב: "המטרה ארוכת הטווח של מדיניות זו היתה לנצל את הלאומנות הערבית כדי להקשות על ארצות אירופה, בייחוד באספקת הנפט שלה". אז הומצאה גם 'זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים', יותר מעשר שנים לפני מלחמת ששת הימים. הטבח במינכן הוא, בין השאר, תזכורת כי 'זכות ההגדרה העצמית' של הפלשתינים היא גולם מפלצתי. היא – ולא הקמת מדינת ישראל, כפי שיש שטוענים היום.

זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים נולדה כאמצעי התקפה נגד ישראל ונגד אירופה. היא הולידה מתוכה אירועים כמו מינכן 72' וכמו מתקפת הטרור של שנות ה-2000 בערי ישראל. ברור שהיא איננה מפתח לשלום, אלא אמצעי מלחמתי. הבחירה בפיגוע שיתבצע באירוע כל כך סמלי, במקום בעל משמעויות סמליות, מבהירה אל מה כיוונו המחבלים הפלשתינים.

יש צורך לקיים את טקס הזיכרון גם בגלל הבגידה של הוועד האולימפי הבינלאומי בישראל ובנרצחים, באולימפיאדת מינכן עצמה. במצוותו של ראש הוועד האולימפי דאז, אוורי בראנדג', הוחלט שההצגה חייבת להמשך. זה היה פרס לטרור. בראנדג' היה אמריקני פרו-נאצי בעברו. הוא כרך באיוולתו בין רצח הספורטאים לנסיון של מדינות אפריקה למנוע מרודזיה הגזענית להשתתף באולימפיאדה. בנאומו בטקס הזיכרון ב-1972, גינה אוורי בראנדג' את החרם על רודזיה במלים חריפות יותר מאלה שהקדיש לטבח.

40 שנה לאחר חרפת מינכן, יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות מחווה שתתקן במידה כלשהי את הנזק הנורא שנגרם באולימפיאדה ההיא. ראוי שאזרחי ישראל ירתמו למאבק הזה. לא נותר עוד הרבה זמן, וזה באמת לא עניין ממשלתי אלא של התגייסות אזרחית מלמטה למען מטרה ראויה.

 אמנון לורד

6.7.12

יולי 5, 2012

חלקיקי האמת

מאמר מערכת

קבר ערפאת ייפתח, כמעט שמונה שנים לאחר שהאיש שהמציא מחדש את מושג הדו-פרצופיות התפגר. גופת האיש שלחץ ידיים וקיבל בחיוך חושף שיניים את פרס נובל לשלום, ובחדרי חדריו עודד את ה'לחץ על ישראל' (או בביטוי מכובס פחות 'פיגועי טרור נגד אוכלוסייה אזרחית') תצא בשנית לאוויר העולם.

הגופה תובל אחר כבוד למעבדות שוויצריות, כדי שאלו ייבדקו האם הנבל מצא את מותו כתוצאה מיחסי מין מפוקפקים שקיים, או שמא המוסד הישראלי השתיל בבגדיו חומר רדיואקטיבי.

אפשר לחסוך את המשך הסאגה ולומר כבר עכשיו: איש לא יודע ולא יידע מה האמת בדבר נסיבות מותו. עבר זמן רב מדי, העניינים הנדונים הם סודיים, וכמו רוב הפרשות שקשורות בתיאוריות קשר, הקונספירציה תשכנע את המשוכנעים ולא תשכנע את הלא-משוכנעים.

מדובר בתעמולה לצרכים פנימיים, שמשרתת את נרטיב הקרבנוּת הפלשתיני, שבאפיונו החדש משותף גם לאגפים מסויימים של השמאל, ולפיו 'אריק שרון רצח לנו את הפרטנר. אם לא נוכל להחזירו לחיים, לפחות נדביק למדינת ישראל תדמית של מחסלת שקטה. ממש כמו שהאוייב הגדול נתניהו מצליח לעשות לאיראן'.

באותו זמן, גם אם לא באותו מקום, ייפתח פסטיבל החלקיק. מספר האנשים שמבינים על מה מדובר שווה למספר האנשים שיקבלו מלגת דוקטור באוניברסיטאות ישראל בשנה הבאה. אבל מה זה באמת משנה? נעים לעשות רעש.

משפטים כמו "ההיגס הוא החלקיק האחרון שהמודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים חוזה את קיומו ושטרם התגלה", להם אין שום משמעות עבור האדם הפשוט, מתורגמים, מועתקים ומודבקים. אבירי מדעי החיים עשו זאת שוב. הדרקון הוכנע פעם נוספת. גדולת האדם הוכחה.

ואצלנו, שוב ושוב משדרים תמונות מחברון. העדשה תפסה שני שוטרי מג"ב, אחד מהם תופס ילד ואוחז בזרועו בחוזקה, שני בועט באחוריו.

מה פירוש התמונה? שצה"ל הוא צבא כובש שמכה ילדים. מה באמת פירוש התמונה? איש לא יודע. המכה שמקבל הילד לא שונה מזו שהיה מקבל מידי שכן חמום מוח לאחר ששפך מים למרפסת שלו. האם זה יפה? לא. האם זה מוסרי? לא. האם כהורי הילד היינו מתרגזים, צועקים ואולי אף מגישים תביעה? בהחלט כן.

אך כל מי שעיניים בראשו מבין שזהו אמבוש: הסצנה בויימה על ידי צד אחד במטרה לגרום לצד השני לעשות מעשים שיוכלו לשמש נגדו. האם זה מחייב את שוטרי ישראל לשתף פעולה עם האיוולת? לא. אך גם לא אותנו, הצופים, לזעזוע אוטומטי.

בין סיקור האירוע בחברון לפתיחת קברו של ערפאת ומציאת החלקיק הא-לוהי יספיקו הפרשנים לרקוד לצלילי מוסיקת השבט מכיוון ועדת פלסנר. הריקוד הזה ילקה באותן רעות חולות שהוזכרו בפסקאות האחרונות. כמו בפרשת מות ערפאת, איש לא יודע מה נתוני האמת על גיוס חרדים ועל המוטיבציה שלהם לשרת, כיוון שתמונת המציאות מעוותת על ידי שני הצדדים.

כמו בעניין החלקיק, אף אחד לא מבין על מה מדובר כשפלסנר קורא לגייס "את כל החרדים", "עכשיו", ו"להטיל סנקציות על המשתמטים". ובכל זאת כולם ייהנו להתרברב שהכניעו את הדרקון והוכיחו את משנתם השוויונית והדמוקרטית.

וכמו בסרטון מחברון, התמונה השלמה של סוגיית הגיוס, שכוללת את צורך הצבא, יכולת ההתגמשות של החברה הישראלית מחד ושל החברה החרדית מאידך – לא מוצגת. במקום זאת אוספים תיכוניסטים לעצומה, רבנים לפשקוויל, מביימים סצנות ומשחררים הצהרות.

כאשר אף אחד לא יודע מה האמת, אף אחד לא מבין על מה מדברים ואף אחד לא מציג את התמונה השלמה – כך רבותיי, קשה מאוד לגבש דעה רצינית.

 נחום אבניאל

5.7.12

יוני 28, 2012

קרון התהלוכה של האנטישמיות הצרפתית

ד"ר מנפרד גרסטנפלד, יו"ר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. פרסם ספרים בנושא האנטישמיות החדשה

גינויים רבים נשמעו לאחר שמוחמד מראח, צרפתי ממוצא אלג'ירי, רצח מורה יהודי ושלושה ילדים בבית הספר 'אוצר התורה' בטולוז לפני כשלושה חודשים. נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, ביקר בבית הספר; המתמודד מולו, פרנסואה הולנד – שנבחר לאחר מכן לנשיא – עצר את הקמפיין שלו למשך יומיים מתוך כבוד לקורבנות. הגינויים הגיעו לא רק מצרפת, אלא מכל רחבי העולם.

גם תגובות אחרות נשמעו. בבית הספר התקבלו בדואר האלקטרוני הודעות שנאה ואיומים. לאחרונה נודע כי בעקבות הטבח, האנטישמיות בצרפת גדלה מאוד. שירות ההגנה של הקהילה היהודית (SPCJ) תיעד יותר מ-90 תקריות אנטישמיות במהלך עשרת הימים שלאחר הרצח.

במשרד הפנים תועדו 148 תקריות אנטישמיות בחודשים מרץ ואפריל, 43 מהן סווגו כאלימות – כפול ממספר התקריות בחודשים המקבילים בשנה הקודמת. בתקרית האלימה האחרונה, שאירעה במרסיי, שני יהודים הותקפו על ידי אלמונים, שהזדהו כפלשתינים ש"רוצים להשמיד את היהודים".

התקפות אלו שיקפו את האמפתיה שקיימת כלפי הרוצח מראח. במאה הנוכחית, ההתפרצויות העיקריות של תקריות אנטישמיות במערב אירופה, נקשרות, בדרך כלל, להתפתחויות במזרח התיכון. כך היה בתקופת האינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה.

במחצית השנייה של המאה הקודמת היו שלוש התפרצויות אלימות אנטישמיות: 'מגיפת צלב הקרס' (1959-1960), גל נוסף בשנות ה-70 המאוחרות וה-80 המוקדמות, ואחד בין 1987-1990. האירועים נחקרו על ידי סיימון אפשטיין, מומחה לאנטישמיות, שהגיע למסקנה כי היו תוצאה של חוקי אוטונומיה. במילים אחרות, הם 'תודלקו' על ידי החקיקה.

ניתן אפוא להצביע על נקודת מבט מפחידה: לא רק התפתחויות במזרח התיכון יכולות להגדיל באופן משמעותי תקריות אנטישמיות בחו"ל, אלא אף מעשה מרכזי של אלימות אנטישמית, שמשמש 'קרון תהלוכה' ומסמן את הדרך לאירועים שבאים בעקבותיו. השפעת התקיפה הנקודתית אינה רק על הקורבנות, אלא על האווירה הציבורית ועל המותקפים הבאים.

לפחות שני לקחים יש להפיק מן ההתפתחויות שלאחר הרצח בטולוז. האחד הוא שסימפטיה כלפי הקהילה היהודית – על אף שהיא ברוכה – נשארת בצלן של התגובות האלימות שמעוררת התקיפה, שברובן מגיעות מתוך הקהילה המוסלמית. כוחות הרשע, לא משנה כמה הם קטנים, יכולים להתגבר על כוחות הטוב.

זוהי המציאות שרבים אינם יכולים להבין. מאמצים רבים נעשים באירופה כדי להילחם באנטישמיות, לרבות הוראת השואה, ולמרות זאת השפעתם מפגרת אחרי הישגיהם של האנטישמים. השמצה ודה-לגיטימציה קלים לביצוע. להילחם בהם – קשה מאוד.

הלקח הנוסף שקוף פחות: לאחר שנרטיב מסוים חודר לחברה, נוצר גידול בהשפעה השולית. יורשיו של מראח באו, ככל הנראה, משולי החברה, אך בזרם המרכזי יש לא פחות תופעות מדאיגות. בארוחות ערב נכבדות הדיאלוג הדומיננטי הוא אנטי ישראלי, ומי שרוצה למצוא חן בעיני המארח חייב להצטרף לשיח המשמיץ. לעומת זאת, על מי שמחזיק בדעות פרו-ישראליות מוטלת שתיקה כבדה.

בעולם האקדמי, אם מרצים מובילים במחלקה באוניברסיטה הם אנטי-ישראליים, הסגל הזוטר חייב לאמץ את דעתם המלומדת כיוון שהוא רוצה להצליח בקריירה. הדבר נכון גם לגבי סטודנטים שמבקשים לזכות לציונים טובים.

התופעה דומה למתרחש בקרב עיתונאים שכותבים לתחנות טלוויזיה אנטי ישראליות או כתבים בעיתונים אירופיים בישראל. תופעות ההתגייסות נגד ישראל באירופה מעולם לא נחקרה כראוי, אך נראית כאחד מעמודי התווך של ההטייה נגדה בעולם.

28.6.12

יוני 28, 2012

מצרים של מורסי: הכלכלה לפני האסלאם

ד"ר יהודה בלנגה, מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזה"ת באוני' בר-אילן

בלבם של מצרים רבים מקנן החשש כי עתה, עם הבחרו לנשיא, ינהיג מחמד מורסי את חוקי הקוראן במצרים. אם נתייחס לעובדה הפשוטה שמורסי הוא נציגם של 'האחים המוסלמים', או אז יש לחשש זה בסיס איתן, שכן התנועה שואפת לשנות סדרי עולם בארץ הנילוס ולהפוך אותה למדינה תיאוקרטית. סיסמתם של 'האחים' היא 'האסלאם הוא הפתרון' בכל תחומי החיים, ועל כן חוק הקוראן (ה'שריעה') חייב להיות חלק מרכזי בחייו של האזרח המצרי.

יחד עם זאת, במהלך מסע הבחירות שלו נמנע מורסי מלהתייחס בפרוטרוט לסוגיית מקומו של האסלאם במצרים. הוא טען כי מצרים בראשותו לא תהפוך למדינה תיאוקרטית, וכי יפעל לכבד את זכויותיהם של בני כל הדתות. מאידך, כבר ב-2007 ביקש לאסור על נשים ועל לא-מוסלמים להיבחר לנשיאות. יתרה מזאת: בעיניו יש גם מקום ליצירת גוף של חכמי הלכה, שישמש כגורם מייעץ לפרלמנט.

כאן המקום לציין כי מורסי מחזיק בתואר ד"ר מטעם אוניברסיטת דרום-קליפורניה. הוא התגורר שבע שנים בארצות הברית ולמד להכיר אותה, אך אין זה מעיד כלל וכלל על אימוץ השקפת עולם ליברלית ורצון להתקרב למערב. אדרבה, אחד ממניחי האידיאולוגיה של תנועת 'האחים המוסלמים', סייד קוטב שמו, נסע גם כן לאר"הב ללימודי תואר שני מטעם משרד החינוך המצרי, בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת. הוא חזר למצרים מזועזע לאחר שנחשף לאורח החיים האמריקני, ומאז ועד להוצאתו להורג ע"י נאצר ב-1966, הטיף בחריפות נגד המערב ותפיסת העולם שהוא מייצג.

מנגד, גם מורסי יודע כי לא נבחר ברוב קולות וכי עדיין ישנם מצרים רבים שתומכים בנציגי המשטר הישן. מהלכים מהירים לקראת תיאוקרטיה מצרית, עלולים לגרור את 'המועצה העליונה של הכוחות המזויינים' להתערב, ואולי לבצע הפיכה נגד הנשיא הנבחר.

למעשה, כל עוד אין חוקה למצרים וכל עוד אין פרלמנט, מורסי נטול סמכויות כמעט לחלוטין. על כן עליו לשתף פעולה עם ההנהגה הצבאית, ולפעול למען שיתוף גורמים נוספים בשלטון: ליברלים, בני מיעוטים ואנשי המשטר הישן. הוא זקוק לאחדות הזו, כיוון שבמוקד סדר היום ניצבת הכלכלה הקורסת.

האבטלה במצרים גואה כשהנתונים הרשמיים עומדים על 11%, אך מדובר בהרבה יותר; הצמיחה של התוצר המקומי הגולמי עומדת על אחוז אחד בשנה החולפת; והעובדה שלמעלה מ-40% במצרים מרווחים כ-2$ ליום לא מקלה.

אם מורסי לא יטפל במהירות בסוגיה הבוערת, צפויה לו קדנציה קשה ומלאת הפגנות. אם יכשל במשימתו, התנועה שבראשה הוא עומד, אשר במשך 84 שנים שאפה להכרה ולדריסת רגל בשלטון, תאבד את המנדט שניתן לה ותציג כשווא את הרעיון ש'האסלאם הוא הפתרון'.

בשל המצב הכלכלי הקשה, ביטול הסכם השלום עם ישראל לא עומד כרגע על הפרק. ארצות הברית מעבירה כ-1.5 מיליארד דולר בשנה לצבא המצרי ומצרים זוכה בשלו לסיוע מצד מדינות המפרץ הפרו-מערביות, בייחוד ערב הסעודית.

מורסי וראשי המועצה הצבאית העליונה לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את הסיוע הזה אם יחליטו לצאת למלחמה בישראל. יחד עם זאת, הנשיא החדש לא ייצא מגדרו כדי למגר את הטרור וההברחות מאזור סיני.

ישראל תאלץ לבחון מחדש את תפיסת הביטחון שלה מול מצרים, להקים מערך מודיעיני מלא; לבסס ולמגן באמצעים משוכללים את גדר הביטחון ולרענן פקודות שקשורות לגבול הדרומי. הצבא המצרי הוא ה-11 בגודלו בעולם. החזית הדרומית, 'חזית השלום', צריכה להדאיג אותנו ואת מקבלי ההחלטות בישראל, זאת למרות שבשלב זה לא צפויה הידרדרות.

28.6.12

יוני 24, 2012

יציבות אסד: אינטרסים עולמיים מתנגשים

אלי אבידר, יו"ר 'הפורום למזרח תיכון חכם', לשעבר ראש נציגות ישראל בקטאר

ביום שלישי האחרון נודע כי רוסיה, סין ואיראן מתכננות לערוך בימים הקרובים תרגיל צבאי רחב היקף בשטחה של סוריה, בו ישתתפו משחתות, צוללות גרעיניות, טנקים וכ-400 מטוסי קרב. התמרונים הצבאיים ייערכו למרות העימותים המתגברים בין משטר אסד למתנגדיו, למרות טבח המפגינים ולמרות הגינוי הבינלאומי החריף נגד דמשק. המסר למערב ברור: המעצמה האזורית איראן ושתי המעצמות העולמיות סין ורוסיה, עומדות מאחורי הקצב מדמשק ונחושות למנוע את חזרת התסריט הלובי.

הסיוע האיראני לאסד כבר מזמן אינו סוד. בפברואר פורסם כי אנשי ביטחון איראניים ולוחמי חיזבאללה מסייעים לאסד באיסוף מודיעין, תחזוקת נשק ואף בלחימה. למרות המשבר אליו היא שוקעת בשל הסנקציות המערביות, איראן אף הגדילה לאחרונה את הסיוע הכלכלי לסוריה, והיא ממשיכה לספק מטריית הגנה אזורית למשטר בדמשק. עוד בשנה שעברה הזהירו האיראנים את אנקרה מהתערבות בוטה מדי בנעשה בסוריה, ואף האשימו את התורכים בסיוע למורדים ובפגיעה באינטרסים האסטרטגיים של טהרן.

רוסיה מצידה ממשיכה במשלוחי הנשק לכוחותיו של אסד. מזכירת המדינה האמריקנית הילרי קלינטון יצאה בגלוי נגד מדיניות הקרמלין, אולם ברור כי אין בכוונת ארצות הברית לנקוט בצעדים דיפלומטיים כלפי רוסיה. רוסיה אינה המדינה הענייה והשבירה של שלהי המלחמה הקרה, אלא מעצמה יציבה בעלת משאבי טבע עצומים, שהצליחה להשתלט על כלכלת הבועה המקומית ומראה שוב שאיפות להשפעה אזורית ועולמית.

לא פחות חשוב הוא התפקיד של בייגי'ן בסכסוך. מזה עשורים, סין הולכת ונחלצת מהבדלנות המסורתית. עושרה העצום וכלכלתה החזקה משמשים מנוף לחץ משמעותי, במיוחד כאשר המשק האמריקני עדיין אינו מראה סימנים של יציאה מהמיתון.

בשפת הכדורגל – זה לא כוחות. וושינגטון אינה יכולה להרשות לעצמה עימות עם בייג'ין ועם מוסקבה, בטח לא בחודשים שנותרו עד לבחירות. מצבה של אמריקה עוד נראה סביר בהשוואה לאירופה: שם מתנהג האיחוד כמו כוח כיבוי אש שלרשותו כבאית אחת – גרמניה – שמתרוצצת ממוקד שריפה אחד לשני ומצליחה בקושי למנוע מהבית הבוער כולו להתמוטט על יושביו.

המערב משלם כעת את מחיר התרגיל שביצע לרוסים ולסינים בלוב. אז הפכו חברות נאט"ו את ההכרזה על איזור ללא טיסה לאישור להפצצת כוחותיו של קדאפי, והכריעו את מלחמת האזרחים לזכות המורדים. כעת מונעות מוסקבה ובייג'ין כל יוזמה, מלבד גינויים רפים, בנוגע למתרחש בסוריה. כמו תמיד, מתברר שארצות הברית ואירופה ייחסו פחות מדי חשיבות למושג הכבוד הלאומי והן לומדות עכשיו את הלקח בדרך הקשה.

השאלה המרכזית שנותרה פתוחה נוגעת לצעדים הבאים של ערב הסעודית, קטאר ותורכיה. שלוש המדינות הללו הטילו את יהבן על הפלתו של אסד, והישארותו בשלטון לאורך זמן מהווה עבורן בעיה. אנקרה לא מוכנה להשלים עם הישרדותו של אסד; בטח לא כשסוריה חוזרת לגבות את המחתרת הכורדית. גם סעודיה וקטאר יודעות היטב שדמשק היא זרועה הארוכה של איראן, שתזרע בתחומן חתרנות וטרור.

רק אם ערב הסעודית, קטאר וטורקיה יחליטו להגביר את התמיכה שהן מעניקות לאופוזיציה הסורית, עשויה להיווצר מחדש ההזדמנות לשינוי כיוון ואף להפלת המשטר העלאווי.

22.6.12

יוני 24, 2012

חידוש המלחמה הקרה

מאמר מערכת

עם כל הצער על אסון הכרמל, הדו"ח שהוציא המבקר היוצא, מיכה לינדנשטראוס, הוא מוצר פוליטי ביסודו. ככזה, הוא ממסך את עיני הציבור מהדברים החשובים באמת שנשקפים למדינת ישראל באופק הקרוב.

בשבוע הקרוב יגיע נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לביקור בישראל. העיתוי הופך את הביקור הממלכתי לחשוב מאוד. בשנה האחרונה נעשו מאמצי דה-לגיטימציה כבדים מצד חוגים מסוימים בארץ ובזירה הבינלאומית נגד פוטין. עם כל הביקורת על הרודנות הרכה בכסות הקלפי, שאותה הנשיא הרוסי ייסד ברוסיה, אין לישראל את הפריווילגיה להגיד לו: 'לך מכאן רודן אכזר, לא תדרוך בירושלים עד שתתקן דרכיך ותקבל טופס זיכוי מהאגודה לזכויות האזרח'.

בגלל נשיא אמריקני חלש בצורה שלא זכורה מאז קמה מדינת ישראל, עלה בידיו של פוטין להחזיר את עטרת העוצמה הרוסית הישנה בענייני העולם. זה לא הדבר הרצוי לישראל. נשק רוסי בידי חיזבאללה מאיים, בין השאר, על כוחות צה"ל, אם וכאשר ייכנסו לסיבוב נוסף בלבנון. נשק רוסי ותמיכה מדינית מוסרית מחזיקים על קביים רעועים את הרודן המגוחך ביותר בדור האחרון, בשאר אסד. הדבר החמור ביותר מבחינת ישראל הוא העובדה שרוסיה תוקעת, באופן קבוע, מקלות בגלגלי המאמץ להכניע את האיראנים בדרכי סנקציות ולחץ מדיני, כדי שאלה יוותרו על מאמצי ההתחמשות הגרעינית שלהם.

גם כשישראל פורסת שטיח אדום בפני פוטין, צריך לדעת בראשה של איזו רוסיה הוא עומד. לרוסיה עצמה אין אינטרס שאיראן תתגרען. בכל זאת, פוטין מחפש כל הזדמנות כדי להתנגח עם המערב ובראשו אמריקה, כדי להעצים את העימות בין שתי המעצמות. הוא כנראה מעריך שעימות בנוסח המלחמה הקרה יחזיר לרוסיה את עוצמתה הישנה.

כרגע, הנושא הבולט שמעניין את שתי המדינות, עם כל ההבדלים בגודלן, הוא המשא ומתן התקוע עם איראן. נכון, קיימת סוריה, וישראל חייבת לתבוע מהרוסים שידאגו שהלקוח הרצחני שלהם ישמור על הנשק להשמדה המונית שסיפקו לו, או שיעביר אותו לידי רוסיה; אבל יותר חשוב לתבוע מהרוסים שידחפו את האיראנים לוויתור על עמדתם הנוקשה במשא ומתן.

הרושם הוא שהמשא ומתן האמיתי על הגרעין האיראני מתנהל במגרש הסורי, בין ארצות הברית המקרטעת לבין רוסיה, זאת כאשר אזרחי סוריה עצמם הם בשר התותחים של המלחמה הקרה המתחדשת.

המצב הזה עלול להשתנות, ולא לטובה, מבחינת ישראל. 'המלחמה הקרה', כפי שהיא מכונה, היתה לוהטת מבחינת ישראל. היא הרקע האמיתי לארבע מלחמות כבדות ומדממות, שהבולטת שבהן היא מלחמת יום הכיפורים. פוטין זקוק ללגיטימציה מישראל בזירה הבינלאומית. לישראל יש אפשרות לקבל משהו בתמורה, מלבד דאגה לאינטרסים דו-צדדיים ויהודיים כלליים.

מעבר לדרישות שישראל יכולה להציג בפני רוסיה, יש צורך להפיק לקחים מהעימות הבין-גושי הישן, מימי רוסיה הקומוניסטית. אחרי מלחמת ששת הימים ישראל מצאה את עצמה בלית ברירה בתלות מוחלטת, מוגזמת, בארצות הברית; תלות זו אף גברה אחרי מלחמת יום כיפור. עד היום נמשכת השפעת התלות, שהפכה לקשר סימביוטי בין מערכות הביטחון של שתי המדינות.

ישראל צריכה להימנע מלהיקלע לתווך של העימות הרוסי-אמריקני המתפתח, בעיקר בסוריה. זאת הסיבה העיקרית שהנשיא פוטין, חרף הביקורת עליו, מתקבל כאן בברכה.

אמנון לורד

22.6.12

יוני 19, 2012

לברר את האמת על סוריה

ד"ר דוד אלטמן, סגן יו"ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה

אינני שייך לציבור שמעריך את השלטון הסורי, וודאי שאינני ממעריציו של בשאר אסד. מנסיוננו הלאומי אנו יודעים כי מדובר בשלטון אכזר ודורסני, שהכריז מלחמות על יריבים מבחוץ ועל יריבים מבפנים, עינה שבויים ומעולם לא דאג לזכויות אדם. בכל זאת, קשה להבין את הסיפור הסורי כפי שהוא מתפרסם היום ברחבי תבל.

עד לפני כמה שנים היתה סוריה אחת המדינות החשובות בליגה הערבית וחברה מכובדת בכל הפורומים הבינלאומיים. העולם כולו חיזר אחרי תכניות השלום הגרנדיוזיות שלה ואחרי שותפויותיה בתכניות לגיבוש חזית מזרח תיכונית. ממתי הפכה סוריה למוקצה מחמת מיאוס?

על כך קשה לקבל תמונה ברורה. בסוריה תמיד היו מתחים פנימייים וגופי שלטון בלתי דמוקרטיים שהפעילו טרור על האוכלוסייה. עובדות אלו אף פעם לא עירערו על מעמדה בעולם הערבי.

גם הרג אזרחים לא תרם לדה-לגיטימציה כלפי השלטון הסורי. נאמניו של אביו של בשאר, חאפז אל אסד, הרגו בין 30 ל-50 אלפי איש בעת ההתקוממות באל-חמה. הטרור הסוני בעיראק קיים בסיסים בסוריה, מהם יצאו מחבלים שזרעו טרור והרג במסגדים השונים, בשווקים ובערים, ובסוריה לא דבק רבב. העולם הערבי, כמו העולם המערבי, אפילו לא ציקצק בלשונו.

אולי היריבות של בשאר אסד עם ארדואן, שותפו לשעבר שרוצה להתבסס כמנהיג העולם הסוני, או התנגדותו של אסד למנהיגותו הגדלה והולכת של שליט קטאר, אל ת'אני, המנסה בעזרת אל-ג'זירה לזכות במנהיגות העולם הסוני והאיסלאמי – אולי זהו סוד היריבות של העולם הערבי והמוסלמי נגד אסד.

אולם דווקא בשל כך, לא ברורה מהות ההצגה החד צדדית של המשטר הסורי שרודף את תושביו באמצעות רצח נשים וילדים. ברור שהשיטה הערבית, שגם סוריה הפעילה אותה בעבר, של הצגת גופות קורבנות, בהם מספר רב של נשים וילדים – מתנקמת בשלטון הסורי, אולם הוא אינו היחיד שמשתמש בה.

הוליווד הטרור שמביים פיגועים מסוג עלילות הדם של מוחמד דורה בעזה (והזדמנויות אחרות בהן הופעלה השיטה כלפי ישראל), משמש גם כאן כבומרנג כלפי אלה שעשו שימוש באמצעים אלה בעבר.

הסיפור הסורי הוא סיפור בהמשכים, שאת אמיתותיו קשה לגלות מרצף האירועים המתפרסם. יש קושי להאמין לאמצעי התקשורת השונים, שלחלקם יש אג'נדה פוליטית שבינה לבין האמת אין ולא כלום, והיא מונעת מאינטרסים חסרי מצפון של כל הצדדים.

אלה שהציגו את קדאפי כגדול הדיקטטורים ונתנו יד ללינץ' ברחובות לוב, לא הוכיחו לעולם כי שתיקתם על מעשי האכזריות של הצד האחר הביאה לדמוקרטיה, שלום ושיגשוג. בכל מה שמכונה 'האביב הערבי' לא ראינו ולו מחווה אחת של יוזמת שלום, קירוב לבבות וצדק חברתי.

טוב יעשה העולם אם יפשפש באמת בסיפור הסורי, כדי לדעת מי הם הרעים, מי הם הרעים יותר, ומי הם הבוחשים בקלחת הרותחת – לא כדי להביא שלום, אלא כדי להביא עוד מלחמה ועוד שפיכות דמים.

 19.6.12

יוני 17, 2012

עימות רוסי-אמריקני בסוריה

 מאמר מערכת

זה התחיל כבר לפני כשנתיים, כשארצות הברית תחת הנהגתו של אובמה הוציאה את עצמה יותר ויותר מהמשחק המזרח תיכוני. לחלל הריק נשאבו בעיקר רוסיה הפוטינית וגם תורכיה של ארדואן עשתה נסיונות לחדור ללבנון, לסוריה ולמצרים ולהפגין את עוצמת השפעתה החדשה. במסגרת הזאת אפשר להבין את הפרובוקציה הימית שעליה כתב מבקר המדינה.

אבל התוצאה העיקרית היום היא, שרוסיה מנצלת כל גילוי חולשה של ארצות הברית כדי להחזיר את העולם למלחמה הקרה. וזה קורה בעיקר סביב הדרמה המתחוללת בסוריה. בימים האחרונים נרשמה עליית מדרגה חמורה בעימות האמריקני-רוסי סביב סוריה. זה התחיל בהאשמות החריפות של מזכירת המדינה קלינטון בנוגע למשלוחי מסוקים מרוסיה לסוריה, שבאמצעותם הם פועלים נגד מורדי האופוזיציה. שלשום נרשמה עוד הסלמה כאשר אחד מבכירי התעשייה הבטחונית ברוסיה הודיע כי ארצו שולחת טילי נ"מ מתקדמים כדי להרתיע ולהגן בשעת הצורך נגד כל נסיון לתקיפה מהאויר. אבל המשמעות העיקרית איננה מבצעית. שום מערכת רוסית, לפחות לא אלה שנשלחו לסורים, אינה יכולה לעמוד כנגד התקפות אויריות של כוח מערבי מתקדם. מומחים הזכירו בהקשר זה את התקיפה הישראלית ב-2007. אתמול הודיע מפקד כוח המשקיפים שהאו"ם כי הוא משעה את פעילות כוחותיו שאינם מסוגלים למלא את תפקידם.

ברור שצעדים אלה הם צעדי התרסה מצד רוסיה – כדי להעצים את העימות ברמה המדינית עם ארצות הברית. ארצות הברית כנראה לא מתכוונת לבצע פעולה חד צדדית נוסח מלחמת קוסובו ב-1999, והציוד הרוסי לא נועד לצרכי הגנה אמיתיים.

כולם שואלים, בשביל מה הרוסים עושים את התרגילים האלה, בייחוד כשמדובר בהגנה על רודן מגוחך אך רצחני כמו בשאר אסד. סיבה אחת להסלמה ברורה: בשבוע הבא ייפגשו הנשיא פוטין והנשיא אובמה במקסיקו. העלאת המתיחות הבינלאומית לקראת הפגישה מועילה מאוד לפוטין. ההגיון שלו: לעשות כל דבר שאפשר נגד אמריקה. בכל מקום שמתפתח איזה ניגוד אינטרסים או ניגוד השקפות, שם תתייצב רוסיה נגד האמריקנים. אך יש גם כאלה הגורסים שהסיבה האמיתית להתנהגות הרוסית היא אבסורדית. "אם אני יכול לעשות משהו, אז למה לא?" זה ההגיון של פוטין.

במקרה של בשאר אסד רוסיה עלולה להתחיל לשלם ביוקר על התנהלותה. בשאר אסד הוא רודן פתטי, תערובת של פורסט גאמפ ופרדו, האח הטיפש והאומלל של מייקל מ'הסנדק'. הרוסים בהחלט היו שמחים למצוא את "מייקל" שלהם במאפיה הסורית והיו משגרים בשמחה את "פרדו" לדגמן שפמים ומשקפיים ל'ווג'. אבל בינתיים הם לא מצליחים והסיוע הישיר שלהם לשפך הדמים הסורי מוריד את קרנם בעולם הערבי.

מה שצריך להדאיג את ישראל הוא חזרתה של המלחמה הקרה בגירסתה הלוהטת אל גבולנו הצפוני. ישראל תצטרך למצוא את שביל הביניים בין הגנה על אינטרסים חיוניים שלה, ללא מורא וללא רתיעה. אך מצד שני, אל לה להסתבך בתווך של העימות המתפתח בין ארצות הברית לרוסיה. זה אומר: תקיפה צבאית למניעת נפילת נשק השמדה המוני בידיים לא נכונות, כן; פעולה ישירה להפלת אסד – לא.

ועוד דבר על ישראל לרשום לפניה: כמו סוריה, כך גם הנושא האיראני נכנס עכשיו לקטיגוריה של עימות בין-גושי כמו בימי המלחמה הקרה. אך כמו בעיראק של 1981, אין להירתע מהממד הבינלאומי של תקיפת מתקני הגרעין. אם כבר, הרי שהתעצמות העימות הרוסי-אמריקני מאפשרת לתחום ביתר קלות את האש שעלולה להתלקח בעקבות תקיפה באיראן.

אמנון לורד

17.6.12

יוני 17, 2012

אותה שנאה בשינוי אדרת

מתן פלג, ראש אגף משאבי אנוש בתנועת 'אם תרצו'   

השנאה לעם ישראל מלווה אותו כמעט מיום היוולדו. מהרגע שנבדל אברהם אבינו באמונתו המונותיאיסטית משאר העמים, דרך העבדות במצרים, רדיפות יוון, גזירות השמד של רומא, אירופה הנוצרית – לא חלפה שנאת ישראל והיא עודנה עמנו, גם בעידן הנאורות והליברליזם.

כאשר הקנאות הנוצרית איבדה מכוחה במאה ה-18, ינקה שנאת היהודים את נימוקיה ממקורות אחרים. מתוך התחרות המסחרית שבין הגילדות השונות, הואשמו היהודים ברמייה וחמדנות. בעקבות האמנציפציה, הואשמו היהודים בניסיון להשתלט על העולם ובניסיון לפורר את החברה.

בארבעים השנים האחרונות מתמודדת מדינת ישראל עם מסע הכפשות הולך וגובר נגד עקרונות הציונות ונגד זכותה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבן דרך חשובה במסע הדה-לגיטימציה טמונה בהחלטה 3379 שהתקבלה בעצרת האו"ם הכללית ב-10 בנובמבר 1975, ובה הוגדרה הציונות כגזענות.

אירוע זה ראוי לציון יותר מאחרים, מפני שהוא מסמל את סיומה של ההפוגה הזמנית בתעמולה האנטי ישראלית הוותיקה, הפוגה שמלאו לה עד אז כ-30 שנים בקירוב. הסיבה להפוגה זו נבעה, כמובן, מתחושת המבוכה אותה חשו מדינות אירופה אחר שואת היהודים.

אומנם, נימוקי שנאת היהודים לפני תקופת השואה היו שונים מאלה שנשמעו משנות מ-70 ואילך נגד הציונות, אך שנאת היהודים מאז ומתמיד נומקה בהתאם לרוח הזמן, ובמידת מה של שכלתנות. את 'רצח ישו', החליפה ה'פגיעה בערביי הארץ'.

קשה שלא להשוות בין העלילה לפיה היהודים שותים בפסח דם נוצרים, לבין עלילת העיתון השוודי שפרסם ב-2009 כתבה על כך שחיילי צה"ל רוצחים צעירים פלסטינים כדי לסחור באיברים. כל אלו הם גוונים שונים באדרת המתחלפת של שנאת ישראל.

כבנים לעם הזה, עומדות בפנינו שתי אפשרויות. האחת, להתייחס לאותן הכפשות ונימוקי שטנה דוגמטיים בביטול גמור; השנייה, לספק תשובות שכלתניות לאלו שמעוניינים לשמוע אותן, ולהפיץ אותן באינטנסיביות. אני נוטה להאמין שהברירה האחרונה רצויה מן הראשונה, זאת מכיוון שעלינו להביא בחשבון את ה'קול הנייטרלי' שנחשף גם הוא לתעמולה האנטי-ישראלית.

לדוגמה, יש שתולים את שנאתם לישראל במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אך  לא נוכל להשוות את הרעש והשטנה הניתזת כלפי מדינת היהודים בהשוואה לשקט התעשייתי בה מטופלת 'הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין' למשל, שהיא אדמה כבושה על ידי הצבא הטורקי לכל הדעות. קשה להתחמק מהמסקנה כי היות שאין מדובר במחלוקת על שטח שבה מעורב העם היהודי, הנושא כמעט שאינו מופיע על סדר היום של האו"ם והתקשורת העולמית.

בטרם התחלנו לדון בצדקת דרכו של העם היהודי לכונן בארץ אבותיו מפעל מדיני, תרבותי ועצמאי, מתבהרת לנו תמונה שמוכיחה כי גברת שנאת ישראל הזקנה והרעה מעולם לא שינתה את דרכיה, ואף המשיכה להתאים את אדרתה לרוח הזמן.

בעידן הפוסט מודרני המבולבל ממילא בו אנו חיים, העידן שייזכר כנראה בקושי להבדיל בין טוב לרע ולכן גורס כי הכול עניין של נרטיבים, קל עוד יותר להגות אגדות שטנה משונות נגד ישראל. מי יכול להיות מושא להכפשה של המאמין כי 'אין אמת אחת', אם לא העם שעל ספר המוסר שלו התבססה כמעט אנושות שלמה כדי להגדיר את אמיתותיה.

 17.6.12