Archive for ‘כלכלה’

יולי 15, 2012

כשאין לך ב.מ.וו

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

ש' היא אם יחידנית מאחת מערי הפריפריה בצפון הארץ. היא מגדלת את בתה בת ה-8 בעיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. אביה עובד באחד ממפעלי הצווארון הכחול באזור, ולאחרונה חזרו בעלה לשעבר ומשפחתו החדשה להתגורר בעיר והתא המשפחתי גדל במעט. הילדה הולכת לבקר את אביה ואילו ש' נהנית מקצת זמן איכות עם עצמה.

במשך השנה ש' עובדת בארבע משרות והשכר שהיא מקבלת תמורת ארבעתן מאפשר לה סוג של קיום בכבוד. הסכום מכל חלקי המשרה, גדול יותר מהשכר אותו היתה מקבלת אם היתה עובדת במשרה מלאה אחת.

לש' יש בעיה. כמעט כל המשרות קשורות למערכת החינוך, לשנת הלימודים ועבודה עם תלמידים. התוצאה המתבקשת היא כי בכל שנה, בין החודשים יולי לספטמבר, ש' נאלצת לחפש חלטורות. רמת ההכנסה שלה יורדת בלמעלה מ- 75%, והיא נאלצת לעבוד בעבודות דחק שונות, לשמש כסייעת בקייטנות ועוד.

השנה החליטה ש' שבמקום לכתת את רגליה ולקבל פרוטות, היא תבקש דמי אבטלה. בקריטריונים המזכים באבטלה היא עומדת. או שכמעט עומדת, אלמלא הפקידה בשירות התעסוקה.

כשהלכה ש' ללשכת שירות התעסוקה, לא הבינה את ההבדל שבין אבטלה ובין הבטחת הכנסה. האחד: תשלום של מספר חודשים שמבוסס על 75% מהשכר האחרון של המבקש; השני, קצבה שמשולמת למי שאין לה הכנסה כלל, משום שתקופה ארוכה אינה עובדת.

כשישבה מול הפקידה ענתה בכנות על כל השאלות שנשאלה, מילאה באדיקות את הטפסים שהונחו בפניה, כולל את המשבצת הקטנה שנוגעת לעובדה שהיא בעלת כלי רכב. החוק בנוגע להבטחת הכנסה אמנם השתנה, ומותר לאם חד הורית להיות בעלת רכב, אבל זהו עדיין חוק מעוות ובעייתי. רק רכבים ישנים, כאלה שלפחות עשר שנים על הכביש, מזכים את בעליהם בקצבה. מכוניות כאלו שעולה יותר לתקן אותן מאשר לנסוע בהן.

עובדה מעניינת היא שלגבי קבלת אבטלה אין בעיה בעניין זה. לא אשכח את בנו של אחד משועי הארץ שמפעלו של אביו נקלע למצוקה כלכלית. הבן הגיע אז לשירות התעסוקה במכונית אמריקאית מפוארת, וביקש לקבל דמי אבטלה בגובה של 75% מהכנסתו החודשית, עשרות אלפי שקלים. לאחר מכן שונה החוק, ונקבעה תקרת מקסימום לקבלת דמי האבטלה.

יש לה, לש', כלי רכב קטן בצבע בורדו. דגם אירופי. פעם זה היה אוטו ממש טוב. מבחינת החוק ערך הרכב לא משנה, מה שקובע הוא תאריך הייצור שלו. 2006 זה חדש מדי בשביל הממשלה שלנו. בעלים של מודל 2006, ששווה 16 אלף ש"ח, לא זכאית להבטחת הכנסה. ש' בכלל לא ביקשה הבטחת הכנסה, היא ביקשה לקבל דמי אבטלה. אך לפקידה זה לא משנה. ישבה מול הפקידה בלשכת התעסוקה ושאלה אותה: "אז מה אני עושה?". "תמכרי את האוטו", ענתה בלי להניד עפעף. ואם אתם שואלים אותי, בשביל זה צריך מחאה חברתית.

 15.7.12

מודעות פרסומת
יולי 9, 2012

מצרים: לקראת שינוי פני הצבא

ד"ר דן אלדר, חוקר עצמאי בנושאי המזה"ת

בקרב מקבלי החלטות ופרשנים ישראלים רבים התקבעה התפיסה לפיה המועצה הצבאית המצרית, קרי: הצבא המצרי, הינו משקל נגד ל'אחים המוסלמים', והוא זה שיציל את מצרים מצפורני השריעה, כמו את ישראל מפני רעה שעלולה להיפתח מדרום. תפיסה זו עלולה להסתבר במהרה כמוטעית ומטעה.

הצבא המצרי אינו – ולא היה – צבא שנאמן לאתוס חילוני דוגמת הצבא התורכי שלפני שלטון ארדואן. דרגי הקצונה הבינוניים והזוטרים, וכן החיילים הפשוטים, מוצאם מאותן שכבות באוכלוסיה שיצאו לכיכר תחריר להפגין כדי לשנות את המשטר ולהיטיב את מצבם הכלכלי. התייחסות לצבא המצרי כאל מקשה אחת הינה משענת קנה רצוץ.

אכן, לקצונה הבכירה ולחברי המועצה הצבאית העליונה בכללה אינטרסים כלכליים אישיים שמושקעים בתאגידים עתירי ממון במצרים, אולם במציאות הפוליטית החדשה שמתהווה, אין לשלול תרחיש של תסיסה פנימית בצבא ולחצים לנישול הקצונה הבכירה מנכסיה.

דרישות מעין אלה עשויות למצוא אוזן קשבת אצל 'האחים המוסלמים' ואפילו לזכות לשיתוף פעולה מצדם להדחת צמרת ההנהגה הצבאית הנוכחית ובמקביל להביא להחלשת הצבא כגורם כוח פוליטי.

שוללי תחזית זו יטענו כי ארה"ב, שהשקיעה רבות בחימושו המודרני של הצבא המצרי, תעשה כל שלאל ידה כדי למנוע פילוג בצבא המצרי והחלשתו. אכן, סביר שכך תנהג, אולם מאידך ארה"ב לא תהסס להקריב את המועצה הצבאית המזדקנת, אם תשתכנע כי זו תוחלף במועצה צבאית צעירה יותר, שנהנית מאמון השלטון האזרחי של 'האחים' ואינה אנטי-אמריקאית באופן בוטה. לאחר תרומתה של ארה"ב להפלת משטר מובארכ – בל נופתע מההבנה שתגלה להחלשותו הפוליטית של הצבא המצרי.

הגורסים כי המשטר החדש לא יעמיד את יחסי מצרים-ישראל על ראש שמחתו, אלא יציב את שיפור המצב הכלכלי של המוני מצרים בראש סדר העדיפויות – טועים אף הם. אין סתירה בהכרח בין מצב כלכלי ירוד לצחצוח חרבות עד לסף עימות צבאי. שיפור המצב הכלכלי והחברתי במצרים הינו תהליך ארוך-טווח ומורכב. בנסיבות הנוכחיות של המשבר הכלכלי העולמי והתפוצצות האוכלוסין במצרים, יש הסבורים שהשגת מטרה זו היא כמעט בלתי אפשרית. משטר 'האחים המוסלמים' עלול לעמוד במהרה בפני לחצים מבית, לפרוע את שטרי הבטחותיו למפגיני כיכר תחריר או להסתכן באיום על יציבות שלטונו.

אין זמין יותר מאשר גיבוש ההמונים באמצעות ליבוי העוינות העמוקה שקיימת זה שנים נגד ישראל, ניהול דיפלומטיה אנטי-ישראלית מופגנת וצעקנית, דרישה לעיון מחדש בחוזה השלום, גיבוי לוחמנות חמאס מעזה ועוד צעדים מחריבי אמון בשלום המצרי-ישראלי – למי שנתן אמון בנצחיותו.

אכן, תם 'האביב הערבי' לפחות במצרים, וכאמרתו של צ'רצ'יל בשינוי קל – רעלה שחורה יורדת על המזה"ת, מאפגניסטן ועד מרוקו.

 9.7.12

יולי 8, 2012

גילדת עורכי הדין

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

הם יותר חזקים מההסתדרות, הרבה יותר חזקים מהתאחדות התעשיינים, מצליחים לתגמל את חבריהם בצורה יוצאת דופן. בהרבה מקרים – על חשבוננו. בעיקר על חשבון החלשים ביותר.

אני מתכוון ללשכת עורכי הדין, אחד מן הגופים היחידים שהוא ועד עובדים בעל מעמד חוקי בכנסת. היחידי בארץ שעל פי חוק יכול למנוע מאדם שאינו עורך דין לתת ייעוץ לאדם בנוגע לזכויותיו, היחידי בארץ שפועל כדי לגרום להגדלת התשלומים של חייבים במערכת ההוצאה לפועל כדי שקבוצה קטנה, מחלקה לא גדולה במפעל שקרוי לשכת עורכי הדין, תשלשל לכיסה ממון רב, תוך ניצול כוחה בבית המחוקקים.

לפני כשבועיים התקיים בוועדת החוקה של הכנסת דיון בבקשת רשות האכיפה והגבייה (ההוצל"פ) להפוך לקבוע את אחד המסלולים היותר הומניים, אם ניתן לקרוא להם כך, במערכת הגבייה. מדובר במה שמכונה 'המסלול המקוצר', שעיקריו הם מהירות בגביית החוב, מיעוט בסנקציות, אך בעיקר, מדובר במסלול ללא עורכי דין – ולפיכך ללא שכר טירחה. המשמעות היא שהחייב ישלם הרבה פחות כדי לסלק את חובו.

עשרות עורכי דין הגיעו לדיון, ביניהם ראש לשכת עורכי הדין בכבודו ובעצמו, שניסה לשכנע את השומעים כי מדובר בנסיון של הלשכה לשמור על זכויותיהם של הזוכים הקטנים. העובדה שדווקא החברות הגדולות במשק, אלו שמנהלות מאות אלפי תיקים בהוצאה לפועל, מעדיפות את המסלול המקוצר כדי לשפר את תדמיתן – כלל לא שינתה מבחינתו. מה שחשוב הוא שהמספר הקטן יחסית של עורכי דין שעוסקים בגביית חובות – ימשיך לעשות קופה.

מקוממת יותר היא העובדה כי במקרים רבים עורכי הדין אינם טורחים, במשך תקופה ארוכה, לפעול כלל בתיקי ההוצאה לפועל המצויים ברשותם ואז, ביום המתאים, כשהחוב גדל מספיק הם נוקטים באמצעים חוקיים אך דרקוניים, ומשאירים את החייב – שלעיתים אף כלל אינו יודע כי יש לו חוב –  עם כיסים מרוקנים וחוסר שינה בשל הפחד מפני עיקולים ושאר סנקציות.

קשה להגיד מילים טובות על מערכת ההוצאה לפועל. אין דבר טוב במישהו שהמסר שלו הוא: "רשות האכיפה והגבייה, אף אחד לא נשאר חייב". בכל זאת, גם אם נסלק את האינטרס הברור של הצורך המערכתי להראות גידול בהקפי הגבייה, הרי שבסופו של התהליך מי שנהנה הוא החייב הקטן, שמשלם פחות כסף. הרבה פחות.

את הגילדה, לעומת זאת, לא מעניין החייב. גם לא הזוכה. מה שמעניין אותה הוא כמה כסף ייכנס לכיסם של עורכי הדין. יש מי שקורא לזה פרנסה, אבל במקומות אחרים היו קוראים לזה שכר בכירים מופרז. אם היו באים עורכי הדין ומציעים להפחית את שכר הטירחה שלהם, היה על מה לדבר. עד אז יש לזכור שמכל תשלום חוב שמבוצע דרך פרקליט, כחמישים אחוזים או יותר עלולים להגיע לכיסו של עורך הדין.

8.7.12

יולי 2, 2012

אוניברסיטה באריאל – צורך לאומי

אריה הס הוא יו"ר 'מועצת ירושלים רבתי'

מזה שנים רבות, ראשי שבע אוניברסיטאות המחקר בישראל מובילים תפיסה שגויה לפיה הגדלת מספר אוניברסיטאות המחקר בישראל תפגע ברמת ההשכלה הגבוהה והמחקר המדעי, בתקציבי האוניברסיטאות וברמה המדעית והטכנולוגית.

לעומת זאת, מחקרים בארץ ובעולם מצביעים על מתאם ברור בין שיעור בעלי השכלה גבוהה באוכלוסייה לקצב צמיחתה הכלכלית. במדינות בהן יש שיעור גבוה של בעלי תואר ראשון, שני ושלישי קצב גידול התוצר, ההכנסה לנפש והכנסות המדינה – גבוה ומואץ יותר, והפערים החברתיים, שעורי האבטלה והיקף מקבלי הבטחת הכנסה – הולכים וקטנים.

הבטחת חדשנות טכנולוגית היא אמצעי מוביל לצמיחה כלכלית, יצירת תעסוקה והגדלת הכנסות המדינה. כל אלה מחייבים מערכת השכלה גבוהה שמקיימת מחקר ברמה גבוהה ומייצרת ידע מדעי שיוביל לצמיחת טכנולוגיות חדשות. מדינות מפותחות מעניקות קדימות גבוהה לפיתוח תשתיות מדעיות וטכנולוגיות שהן דלק להנעת צמיחתן הכלכלית-חברתית.

יציאת ראשי אוניברסיטאות המחקר כנגד ההמלצה לקדם את המרכז האוניברסיטאי באריאל למעמד של אוניבסיטת מחקר ארצית, היא חצייה של קווים אדומים שיש לגנות בחריפות. יותר מדי שנים הצליחו ראשי אוניברסיטאות המחקר להעלים את האמת ולמנוע הגדלה של מספר האוניברסיטאות, זאת למרות תוספת מיליוני תושבים לאוכלוסיית ישראל, הן כתוצאה מריבוי טבעי, והן כפועל יוצא של עליית למעלה ממיליון יהודי בריה"מ בראשית שנות ה-90, חלקם הגדול אנשי מדע.

בגין תפיסה זו, מפוזרים עשרות אלפי מדענים ופרופסורים ישראלים בעמדות מחקר והוראה בכירות – במיטב האוניברסיטאות ומכוני המחקר היוקרתיים בארה"ב ומדינות אירופה, לאחר שלא נמצא להם מקום באחד ממוסדות המחקר של ישראל.

שדרוג והעצמת המרכז האוניברסיטאי באריאל למעמד של אוניברסיטת מחקר ארצית הינו מהלך לאומי פורץ דרך. ללא ספק, המרכז החדש יצרף אל שורותיו בתוך מספר שנים מועט מעל 25,000 סטודנטים וסטודנטיות לכל התארים, דוגמת אוניברסיטאות תל אביב וירושלים.

יש לקוות שזו הפעם, שלא כמו בעבר, לא תיכנע הממשלה לתכתיב ראשי האוניברסיטאות ותאשר את שדרוג האוניברסיטה במעמד תקציבי ולאומי שווה. אישור המרכז כאוניברסיטה לא יגרום רק להגדלה של מספר אוניברסיטאות המחקר בישראל, אלא יהווה סימון מדיניות לאומית חדשה בתחום ההשכלה הגבוהה, שליבה בהגדלה ופריסה ארצית של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל.

2.7.12

יולי 1, 2012

חינוך של כולם

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

לפני כארבע שנים התכנסה קבוצת הורים במבנה קטן באחת משכונות המצוקה באשקלון. יחד איתם היו מספר סטודנטים ותלמידי תיכון. הם היו מתוסכלים וכעוסים על מערכת החינוך.

"למה", שאלה אחת האמהות, "למה הילד שלי לא יכול להשתתף במסע של הנוער לפולין – רק משום שאין לי אפשרות כלכלית לממן לו את הנסיעה? איך יכול להיות שילדים, שהם תלמידים טובים ומובילים חברתיים, בכלל לא נרשמים לנסיעה כי הם יודעים שההורים שלהם לא יכולים לוותר על משכורת חודשית בשביל שיסעו לשמונה ימים לראות מקרוב איך רצחו באירופה ששה מליון יהודים?".

ההורים החליטו לצאת למאבק. הוא נמשך ארבע שנים, ובסופו קיבל שר החינוך גדעון סער, החלטה נכונה ואמיצה להגדיל את תקציב המלגות לתלמידים ממליון אחד לשנה לחמישים וחמישה מליון – פי חמישים. הישג אדיר. לפחות על הנייר, האפלייה נגמרה.

מערכת חינוך שוויונית אינה דבר של מה בכך. החוזק שבה, בראש ובראשונה, הוא בהיותה מערכת ציבורית חזקה, כזו שבה ניתנת הזדמנות אמיתית לכל תלמיד ללא קשר למוצאו, דתו, עמדותיו ומעמדם הכלכלי של הוריו.

כולם יודעים שההון האנושי הוא המשאב האמיתי של ישראל. כדי שבעתיד יהיו לנו עוד ועוד זוכי פרס נובל, יזמי הייטק, רפואה, ביוטכנולוגיה ושאר תחומים פורצי דרך, אנחנו חייבים לספק לילדים את הכלים הטובים ביותר. הכלים האלה חייבים להיות נגישים לכל אחד. זה תפקידנו.

מערכת החינוך מתיימרת להיות שוויונית, אך היא אינה כזאת. להזיז אותה לימין או לשמאל לוקח זמן רב והיא נחשבת למערכת מקובעת שרוב תקציבה מופנה לתשלום משכורות למורים ולהחזקת מנגנון בירוקרטי שתפקידו הוא קודם כל להגיד 'לא', 'אי אפשר', 'לא יכול. עם כל אלה אנחנו יכולים וצריכים להתמודד. כאן נכנסות לתמונה הזכויות שלנו כהורים, הזכויות של הילדים שלנו – התלמידים, וזכויותינו כאזרחים.

אין זה מספיק שיהיה לנו שר חינוך מצויין עם חזון מאחד. אין זה מספיק שבמערכת יש אנשים טובים. מה שחשוב הוא שנדע לדרוש מהמערכת את מה שמגיע לנו בזכות ולא בחסד. לפני כשנה הוקם על ידי תנועת 'הכל חינוך' מוקד מיוחד בשיתוף עם הקליניקה למשפט של אוניברסיטת חיפה.

המוקד הוקם מתוך הבנה שיוקר החינוך אינו פוגע רק ביכולותינו הכלכליות, אלא מרחיב את הפערים החברתיים, בין היתר באמצעות גביית תשלומי הורים בניגוד לחוק ובניגוד לאמות המוסר. הוא מטפל בפניות שעוסקות באפלייה במערכת החינוך על רקע עדתי, סוציו-אקונומי, דמוגרפי, הישגי וחינוך מיוחד.

מערכת חינוך כה מסובכת, דורשת מקצועיות אמיתית כדי לנווט בה בהצלחה. היא דורשת ידע ויכולות משפטיות כדי לאפשר לכל אחד שיש לו ילד או ילדה במערכת לקבל בשבילם את הטוב ביותר, את המקסימום שניתן כדי שההזדמנות שלהם תהיה זהה לזו שניתנת למי שמגיעים עם יכולות כלכליות גבוהות.

 1.7.12

יוני 28, 2012

מצרים של מורסי: הכלכלה לפני האסלאם

ד"ר יהודה בלנגה, מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזה"ת באוני' בר-אילן

בלבם של מצרים רבים מקנן החשש כי עתה, עם הבחרו לנשיא, ינהיג מחמד מורסי את חוקי הקוראן במצרים. אם נתייחס לעובדה הפשוטה שמורסי הוא נציגם של 'האחים המוסלמים', או אז יש לחשש זה בסיס איתן, שכן התנועה שואפת לשנות סדרי עולם בארץ הנילוס ולהפוך אותה למדינה תיאוקרטית. סיסמתם של 'האחים' היא 'האסלאם הוא הפתרון' בכל תחומי החיים, ועל כן חוק הקוראן (ה'שריעה') חייב להיות חלק מרכזי בחייו של האזרח המצרי.

יחד עם זאת, במהלך מסע הבחירות שלו נמנע מורסי מלהתייחס בפרוטרוט לסוגיית מקומו של האסלאם במצרים. הוא טען כי מצרים בראשותו לא תהפוך למדינה תיאוקרטית, וכי יפעל לכבד את זכויותיהם של בני כל הדתות. מאידך, כבר ב-2007 ביקש לאסור על נשים ועל לא-מוסלמים להיבחר לנשיאות. יתרה מזאת: בעיניו יש גם מקום ליצירת גוף של חכמי הלכה, שישמש כגורם מייעץ לפרלמנט.

כאן המקום לציין כי מורסי מחזיק בתואר ד"ר מטעם אוניברסיטת דרום-קליפורניה. הוא התגורר שבע שנים בארצות הברית ולמד להכיר אותה, אך אין זה מעיד כלל וכלל על אימוץ השקפת עולם ליברלית ורצון להתקרב למערב. אדרבה, אחד ממניחי האידיאולוגיה של תנועת 'האחים המוסלמים', סייד קוטב שמו, נסע גם כן לאר"הב ללימודי תואר שני מטעם משרד החינוך המצרי, בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת. הוא חזר למצרים מזועזע לאחר שנחשף לאורח החיים האמריקני, ומאז ועד להוצאתו להורג ע"י נאצר ב-1966, הטיף בחריפות נגד המערב ותפיסת העולם שהוא מייצג.

מנגד, גם מורסי יודע כי לא נבחר ברוב קולות וכי עדיין ישנם מצרים רבים שתומכים בנציגי המשטר הישן. מהלכים מהירים לקראת תיאוקרטיה מצרית, עלולים לגרור את 'המועצה העליונה של הכוחות המזויינים' להתערב, ואולי לבצע הפיכה נגד הנשיא הנבחר.

למעשה, כל עוד אין חוקה למצרים וכל עוד אין פרלמנט, מורסי נטול סמכויות כמעט לחלוטין. על כן עליו לשתף פעולה עם ההנהגה הצבאית, ולפעול למען שיתוף גורמים נוספים בשלטון: ליברלים, בני מיעוטים ואנשי המשטר הישן. הוא זקוק לאחדות הזו, כיוון שבמוקד סדר היום ניצבת הכלכלה הקורסת.

האבטלה במצרים גואה כשהנתונים הרשמיים עומדים על 11%, אך מדובר בהרבה יותר; הצמיחה של התוצר המקומי הגולמי עומדת על אחוז אחד בשנה החולפת; והעובדה שלמעלה מ-40% במצרים מרווחים כ-2$ ליום לא מקלה.

אם מורסי לא יטפל במהירות בסוגיה הבוערת, צפויה לו קדנציה קשה ומלאת הפגנות. אם יכשל במשימתו, התנועה שבראשה הוא עומד, אשר במשך 84 שנים שאפה להכרה ולדריסת רגל בשלטון, תאבד את המנדט שניתן לה ותציג כשווא את הרעיון ש'האסלאם הוא הפתרון'.

בשל המצב הכלכלי הקשה, ביטול הסכם השלום עם ישראל לא עומד כרגע על הפרק. ארצות הברית מעבירה כ-1.5 מיליארד דולר בשנה לצבא המצרי ומצרים זוכה בשלו לסיוע מצד מדינות המפרץ הפרו-מערביות, בייחוד ערב הסעודית.

מורסי וראשי המועצה הצבאית העליונה לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את הסיוע הזה אם יחליטו לצאת למלחמה בישראל. יחד עם זאת, הנשיא החדש לא ייצא מגדרו כדי למגר את הטרור וההברחות מאזור סיני.

ישראל תאלץ לבחון מחדש את תפיסת הביטחון שלה מול מצרים, להקים מערך מודיעיני מלא; לבסס ולמגן באמצעים משוכללים את גדר הביטחון ולרענן פקודות שקשורות לגבול הדרומי. הצבא המצרי הוא ה-11 בגודלו בעולם. החזית הדרומית, 'חזית השלום', צריכה להדאיג אותנו ואת מקבלי ההחלטות בישראל, זאת למרות שבשלב זה לא צפויה הידרדרות.

28.6.12

יוני 27, 2012

נגד כיוון המחאה

פרופ' (אמריטוס) חוה עציוני-הלוי

מחאה שגולשת לאלימות לצד משטרה אלימה, כפי שהתגלו לאחרונה, מכרסמות כל אחת בלגיטימיות של המוסד אותו היא מייצגת ובשמו היא פועלת, כמו גם באהדה הציבורית אליהן. אך גם ללא תופעת האלימות המגונה, המחאה שונה מאד מכפי שהיא מצטיירת כלפי חוץ.

ראשית כל, המחאה כתופעה היא מבורכת, משום שהיא נותנת אפשרות לקולות מחוץ לממסד להישמע, דבר שכמעט אינו מתאפשר בצינורות הפוליטיים והתקשורתיים הרגילים. עם זאת, בניגוד לנהוג לחשוב, היא איננה 'קול העם', כי גם היא כמו ארגונים חברתיים אחרים מאורגנת על ידי אליטות: מנהיגים בעלי עוצמה והשפעה, כדוגמת דפני ליף, סתיו שפיר ואיציק שמולי.

אמנם אלה באים מחוץ לממסד וקולם לא נשמע כמעט קודם, אבל לגמרי לא ברור באיזו מידה הם מדברים בשם הציבור.

לרוב, תנועות המחאה עולות לבמה הציבורית בקול ענות גבורה, אך יורדות ממנה בקול ענות חלושה. בין לבין, הישגיהן דלים. על כך אנחנו למדים, למשל, מתנועות המחאה שקמו בארץ בשנות השבעים, וכן מן המחאה של השנה שעברה.

הסיבה להישגים המצומקים היא בכך שהאליטה הממסדית של השלטון ואלה שקשורים אליה, נוקטים בתכסיסים שונים – חלקם במודע וחלקם לא – כדי למסמס את המחאה. אלה כוללים, למשל, הקמת ועדה שמאפשרת לבעלי השלטון להרוויח זמן ולהפחית את הלחץ המופעל עליהם; הבטחות, שמפחיתות את הלחץ אבל מופרות בשל אילוצים שונים וברבות הימים נשכחות; קליטת מנהיגי המחאה לתוך מפלגות קיימות, מה שכרוך בפירוק התנועות ובמיתון דרישותיהן.

כך, כזכור, הצמיחה המחאה של השנה שעברה את ועדת טרכטנברג, שבעקבות מסקנותיה הבטיחה הממשלה חוק חינוך חינם מגיל שלוש, צעדים שיוזילו את הדיור והפחתת מיסים לבעלי הכנסות בינוניות.

עדיין לא ברור מה יעלה בגורלה של ההבטחה הראשונה, אבל כבר ברור ששתי ההבטחות האחרונות בדרכן לתהום הנשייה: מחירי הדיור מוסיפם לעלות, ובתקציב הבא כבר מתוכננים מסים חדשים על שכבות הביניים.

אחת התופעות הבולטות ביותר במחאה של תנועת 'הפנתרים השחורים' בשנות השבעים הייתה קליטת מנהיגיה במפלגות ממסדיות שונות, שלא נודע כי באו אל קרבן. בהמשך לכך, כבר עתה מחזרות מפלגות שונות אחרי מנהיגי המחאה הנוכחית.

כך קרה במשך השנים: תנועות מחאה דרשו דיור בר השגה, אבל מחירי הדיור העפילו בכל פעם לשיאים חדשים. תנועות המחאה דרשו חלוקה שוויונית יותר של המשאבים, אבל אי השוויון בהכנסות הולך וגדל. האם גורלה של המחאה בפעם הזאת יהיה שונה? אני מקווה שכן, אבל חוששת שלא.

הכותבת הוציאה לאחרונה לאור רומן תנ"כי

27.6.12

יוני 26, 2012

תנו לחיות בשקט

רעות יפעת, סטודנטית לתואר שני ומגישת תכניות בתחנות רדיו אזוריות

בשנה שעברה לא יצאתי אפילו להפגנה אחת. המדינה גרמה לי לחיות בפסימיות נוראית, במיוחד לנוכח המצב הביטחוני והחברתי, וחשבתי לתומי שדבר לא ישתנה. יהונתן גפן כתב בעבר בשירו: 'רכבת העמק': "המדינה במשבר והכל מתפורר, תגיד לי על מי לסמוך". חשבתי שאסמוך רק על עצמי.

בשבת האחרונה המונים יצאו לרחובות. רחובות תל אביב, בעיקר אזור הבימה-אבן גבירול-כיכר רבין התמלאו בבני אדם. הגעתי לאחת ההפגנות כדי לתת חיבוק ולחזק פעיל, ולאחר החיבוק הלכתי.

ביום שישי ראיתי שעצרו את תומר שרון. כתבתי סטטוס בפייסבוק וקראתי לאנשים נוספים לצאת מהבית, כדי שנוכל לחיות. כתבתי שאי אפשר לשתוק יותר, וביקשתי להפגין כדי לבקש שייתנו לנו לחיות בשקט, כדי שחברי הכנסת ישנו חוקים, יוסיפו חוקים, יאפשרו זכויות – כדי שלא נחשוב על השלמת הכנסה. שיאפשרו לנו להתקיים בכבוד.

במוצאי שבת הגעתי להפגנה שעתיים אחרי שהחלה. השעה היתה עשר וחצי בלילה. ירדתי מכיכר הבימה לכיוון כיכר רבין. כן, רציתי לצעוק, רציתי שישמעו אותי, שיראו שכואב לי על כך שאני מנסה לעשות חישובים איך לסגור את החודש, שאני צריכה למנוע מעצמי דברים כדי לשלם שכר דירה. כואב לי – ואני גרה בדרום העיר, בשכונה שנחשבת זולה יחסית, עם שותף. ובכל זאת מתקשה.

דעתי היא כדבריו של יצחק רבין: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". אינני מאמינה במלחמות, אבל אני מאמינה בהגנה על זכויותיי, כדי שלילדיי שלי תהיה מדינה.

באתי להפגנה כדי להביע את הקול הדומם. רציתי לראות מה קורה, כדי שאוכל לספר על כך בתכנית הרדיו שאני מגישה. רק זה, ולהגיע הביתה בשלום. בדרכי חלפתי על פני בנק לאומי, שם היתה התקהלות בחדר הכספומט. נכנסתי פנימה וראיתי שם אנשים שדופקים על הקירות. לא עשיתי דבר שאינו חוקי.

תוך שניות ספורות סגרו שוטרים את דלתות הבנק. הראיתי להם כרטיס ביקור של אשת תקשורת ונעניתי: "כשיגיע קצין המשטרה – דברי איתו". נעמדתי בצד וחיכיתי לבשורה. שוטרת לקחה אותי לנידת, שם נאזקתי. ביקשתי את הקצין, אולם נאמר לי שאפגוש אותו רק בתחנת המשטרה. נלקחתי לחקירה ללא שניתנה לי כוס מים וללא תרופות שהייתי זקוקה להן.

הוחזקתי יותר מעשר שעות ללא תנאים, ללא כדורים, ללא כסא לשבת עליו, כשהשוטר שהופקד עליי ועל העצורים הנוספים מתנהג בחוסר כבוד וקורא לנו 'חיות'.

שירתתי בצבא, לימדתי תקשורת, אני משלמת מיסים, תורמת ומתנדבת למען הזולת – ועדיין מתקשה לגמור את החודש. לצערי, לטוב או לרע חינכו אותי לגור כאן ולא לרדת מהארץ, אחרת סביר להניח שהייתי עושה זאת. אני מכירה לא מעט חברים בוגרי יחידות קרביות, משמנה ומסלתה של המדינה, שבחרו לעזוב. נמאס לי לחשוב מדי יום על האפשרות הזאת.

המדינה ומנהיגיה צריכים לאפשר לצעירים לחיות ולהתקיים בכבוד. קראו לנו חיות – ואנו רק ביקשנו לחיות. אנא, טייקונים ושוטרים יקרים: תנו לנו לחיות בשקט.

26.6.12

יוני 25, 2012

לא צדק, כי אם סדק

מאמר מערכת

כל מי שחי בחברה דמוקרטית פתוחה מקבל את עקרון המחאה. על פי מיטב המסורת הישראלית, אזרחים רבים מוכנים להשתתף באופן פעיל בהפגנות מחאה, ורבים אכן עשו זאת בעבר. אך את עניין 'המחאות החברתיות', אירועים שהתרחשו בתל-אביב ובמוקדים שונים ברחבי הארץ בשנה שעברה, ליוותה מלכתחילה תחושה עמומה ולא ברורה. נוכח התורים המתארכים בשדה התעופה, הקניונים העמוסים והסופרמרקטים השופעים, התעוררו סימני שאלה.

אי אפשר לכחד שהדלק למחאות לפני שנה היה הרצון להביא לערעור היציבות במדינת ישראל, כדי להפיל בסופו של דבר את ראש הממשלה נתניהו; או מתוך כוונה שהמחאות יצברו תאוצה לקראת מערכת בחירות שנצפתה באופק הקרוב. המשטרה נקטה אז יד רכה וגילתה סובלנות רבה להפגנות ולפעילויות שונות שהיתה בהן התרסה כנגד המוסדות הדמוקרטיים של ישראל.

אירועי הימים האחרונים מלמדים דבר אחד: הקבוצות הגדולות של המשתתפים הספונטניים באירועי המחאה לא יוצאים השנה לרחוב. מה שנשאר זה גרעין קשה של פעילים שאפשר לכנותם 'מקצועיים', חלקם אף מקצוענים. מדובר בקבוצה מרושתת שיצאה לרחוב במוצאי שבת, כמו שאנשי ארגון 'אנרכיסטים נגד הגדר' וארגונים אחרים מאורגנים היטב נהגו לצאת בשנים האחרונות להתפרע בבלעין ובנעלין.

מאבק למען צדק חברתי לא היה שם, באבן גבירול ובכיכר רבין. היו דיקלומים מחושבים לכתבים והיו הפקות של צילומים. המטרה של הפגנת האוהלים בשדרות רוטשילד שקדמה למהומת מוצאי שבת היתה  ליצור את הפרובוקציה שתצית את המהומה הגדולה. מהומה גדולה ממש – לא היתה, אבל הופקו הצילומים המבוקשים שבהם מככבת בעיקר דפני ליף, לה הוקדש תצלום קלוז-אפ צורחת מול שני שוטרי מג"ב שמנסים להרים אותה מהארץ.

להפיק מפגין הרוג הם עוד לא הצליחו, אבל התצלומים של ליף בשילוב מאמרי מערכת ב'הארץ' נתנו את אות הזינוק ל'פעילים' להתרשת ולצאת לרחוב ביום למחרת.

את האסטרטגיה המחושבת ניתן לכנות 'טכנולוגיה של הרס חברתי'. כדאי לחזור ולשנן: הרס חברתי ולא צדק חברתי. אילו הכוח שמניע את הבריונים הפוליטיים היה סולידריות ורגש חברתי כלשהו, היו יוצאים להביע אותו עם תושבי הדרום המופגזים. בין דפני ליף וחבריה לבין מחאות חברתיות אמיתיות קיים פער בלתי ניתן לגישור.

מהי המטרה, אם כן? עשן הכותרות ב'הארץ' מספר את הסיפור האמיתי. מדוע עיתון שחרת על דגלו את כלכלת השוק החופשי והקפיטליזם, שהוא מעוז ה'נאו-ליברליזם' בז'רגון של אותם מתפרעים במרכז תל-אביב – תומך במחוללי המהומות שבתוכם יש גם פורעים? הסיבה היא שאמנם במקור ל'הארץ' לא היה משהו רע להגיד על הניהול הכלכלי של ממשלת נתניהו; אם כבר, אכזב אותם בכך שלא היה מספיק תקיף בקיצוצים תקציביים ובהמשך ההפרטות והרפורמות. אבל די מהר הבינו שם את הפוטנציאל התעמולתי-פוליטי של ה'מחאה'.

לפני שנה, מתוך פופוליזם, יישרו קו עם הקוראים שלהם שרצו להפיל את נתניהו. השנה יש למהומות ערך פוליטי-מדיני חשוב ביותר: משך כל השנה האחרונה מוביל השמאל ושופרותיו התקשורתיים את המוטיב של ישראל כמדינה לא-דמוקרטית, בדרך לפאשיזם. מהומות ה'צדק החברתי' נטולות סדר יום כלכלי וחברתי, כשסדר היום הברור והמוצהר שלהן הוא עצם החיכוך עם המשטרה ועם השלטון.

כפי שמהומות הגדר לא היו בגלל עוול מקומי, אלא מתוך רצון לייצר באזז תקשורתי בינלאומי שיציג את הגדר כחומת אפרטהייד, תכלית המהומות היא לייצר באזז שלילי כלפי המדינה וכלפי הדמוקרטיה שלה. זהו המוטיב שתועמלני מפלגת הצללים, 'הקרן החדשה לישראל' משווקים בחוץ לארץ.

הסיבה שמתפרעי אבן גבירול ייכשלו היא שהם כבר מזוהים בציבוריות הישראלית כלוחמים למען ערכים חברתיים. ברגע שמאבקם סטה לכיוון האנרכיה, שיבוש הסדר החברתי, איום על הדמוקרטיה – הם מאבדים את הבסיס המוסרי של המאבק החברתי המקורי, ולכן גם מאבדים את הלגיטימיות שמעניק להם הציבור.

המהומה שהיתה במוצאי השבת והמהומות שעוד יבואו בהמשך, אינן שונות במהותן ממה שראינו בלונדון ובבירות אחרות, בייחוד ביוון. בכל הארצות נוהגת המשטרה ביד קשה ביותר נגד הפורעים. בעוד ששם ייאוש אמיתי דוחף אנשים לרחובות, אצלנו מדובר בצעירים רדיקלים שהדבר האותנטי היחיד אצלם הוא שנאה למדינה ולחברה הישראלית, שאותה הם מבקשים, כביכול, להציל.

כשהחלו פשיטות ביזה בערי בריטניה, הכניסה הממשלה כוחות צבא ללונדון, למנצ'סטר, לברמינגהם וערים אחרות. הנסיון לצייר כל כוח שיטור ואכיפה כאילו הוא מאיים על הדמוקרטיה הוא שקרי ומופרך; לובשי המדים הם מגיני הדמוקרטיה נגד מחוללי המהומות ותומכיהם.

 אמנון לורד

25.6.12

יוני 24, 2012

אם רפורמה – אז במשרד האוצר

 רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

הממשלה אוהבת לדבר על רפורמות: היא מקימה ועדות בשביל לבחון אפשרויות רפורמה חדשות ומקדמת את חוק ההסדרים, ככלי להעברת רפורמות ללא דיונים מעמיקים. אבל איש לא מעיז להעלות על דל שפתיו את הצורך ברפורמה הגדולה והחשובה מכולם.

אסון הכרמל ודו"ח המבקר שבעקבותיו הוכיחו שוב, כי הרפורמה האמיתית צריכה להיעשות במשרד האוצר. המשרד הזה הוא המקום שבו מנסים לנהל את המדינה תוך שכנוע עמוק ויומיומי שלא צריך לעשות דברים, שאין צורך בהקצאת משאבים ובמיוחד שאין צורך להסתכל על התמונה הכוללת וארוכת הטווח.

כשמשרד האוצר בחר, לפני עשר שנים, להתנגד לבקשותיהן של אמהות חד הוריות לצאת ללימודים כדי להתנתק מהצורך לקבל הבטחת הכנסה, הוא לא השכיל לשמוע לאזהרות שהובאו לפתחו, לפיהן בסופו של יום ישלם הרבה יותר. היום, כשחוק האברכים בפתח ומחאת הסטודנטים והארגונים הפלורליסטים בשיאה, האוצר יכול להרכין ראש ולהודות בטעות.

כשפקידי האוצר כתבו עבור שר האוצר סילבן שלום את תכנית הגזירות הכלכליות – שזכורה דווקא כ'גזירות ביבי' – הם לא הקשיבו לקולות הרבים שחזרו ואמרו שהם מייצרים את האסון החברתי הבא של מדינת ישראל, שהם גוזרים פילוג על החברה הישראלית וכי הפערים החברתיים רק ילכו ויגדלו. עברו שבע שנים והתוצאות מדברות בעד עצמן: הפערים גדלו, האמהות החד הוריות הפכו לעניות יותר ומספרם של העובדים העניים הלך וגדל.

בשנת 2004, כאשר החליט האוצר ליישם את תכנית ויסקונסין, הוא בחר לעשות זאת תוך התעלמות חמורה מההמלצות המקוריות של ועדת תמיר. השר בעידוד הפקידות, החליט על אימוץ המודל שקבע שהמטרה המרכזית היא הפחתת תשלומי הקצבאות. בכך חרץ את גורלה של התוכנית, שהיתה צריכה להיות תכנית הדגל בתחום התעסוקה.

דרושה רפורמה במשרד האוצר. כמו שבצה"ל ובמשרד הביטחון שלאחר מלחמת יום כיפור היה צורך בשינוי הקונספציה הצבאית, כך באוצר שלאחר המחאה החברתית ודו"ח המבקר יש צורך בשינוי הקונספציה החברתית-כלכלית. יש צורך לא רק בהצגת אלטרנטיבה למקבלי ההחלטות, אלא גם בכך שמי שיובילו קבוצות ביקורת, יוכלו להוכיח שאפשר אחרת.

איך יכול הציבור הישראלי לדרוש את התפטרותו של שר הפנים מבלי לדרוש את התפטרותו של שר האוצר, ואפילו של בכירי פקידיו? בשם השמירה על הקופה הלאומית, הם הסבו, ועדיין מסבים, נזק לחברה הישראלית. צריך לתת הזדמנות למישהו אחר, לשיטה אחרת. לתפיסת עולם דמוקרטית שמאפשרת ניהול עצמי של משרדי הממשלה.

לא ניתן להעלות על הדעת שאנשי כספים וכלכלה יקבעו מהלכים מקצועיים בתחום החינוך, הרווחה, הדיור, הבריאות ואפילו התשתיות והתקשורת. אנחנו מאפשרים לאנשי האוצר לתעתע בנו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, ולעוור את עינינו במשוואות וחישובים שבינם לבין המציאות אין שום קשר.

משרד האוצר לא צריך לנהל את המדינה. הוא צריך לסייע למדינה להתנהל. הוא אינו צריך לשים מקלות בגלגלי העשייה, הוא צריך להיות בטוח שלחץ האוויר מספיק ושהמבנה תקין. כדי שזה יקרה, צריך לעשות רפורמה. במשרד האוצר.

24.6.12