Archive for ‘כנסת וחקיקה’

יולי 15, 2012

כשאין לך ב.מ.וו

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

ש' היא אם יחידנית מאחת מערי הפריפריה בצפון הארץ. היא מגדלת את בתה בת ה-8 בעיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. אביה עובד באחד ממפעלי הצווארון הכחול באזור, ולאחרונה חזרו בעלה לשעבר ומשפחתו החדשה להתגורר בעיר והתא המשפחתי גדל במעט. הילדה הולכת לבקר את אביה ואילו ש' נהנית מקצת זמן איכות עם עצמה.

במשך השנה ש' עובדת בארבע משרות והשכר שהיא מקבלת תמורת ארבעתן מאפשר לה סוג של קיום בכבוד. הסכום מכל חלקי המשרה, גדול יותר מהשכר אותו היתה מקבלת אם היתה עובדת במשרה מלאה אחת.

לש' יש בעיה. כמעט כל המשרות קשורות למערכת החינוך, לשנת הלימודים ועבודה עם תלמידים. התוצאה המתבקשת היא כי בכל שנה, בין החודשים יולי לספטמבר, ש' נאלצת לחפש חלטורות. רמת ההכנסה שלה יורדת בלמעלה מ- 75%, והיא נאלצת לעבוד בעבודות דחק שונות, לשמש כסייעת בקייטנות ועוד.

השנה החליטה ש' שבמקום לכתת את רגליה ולקבל פרוטות, היא תבקש דמי אבטלה. בקריטריונים המזכים באבטלה היא עומדת. או שכמעט עומדת, אלמלא הפקידה בשירות התעסוקה.

כשהלכה ש' ללשכת שירות התעסוקה, לא הבינה את ההבדל שבין אבטלה ובין הבטחת הכנסה. האחד: תשלום של מספר חודשים שמבוסס על 75% מהשכר האחרון של המבקש; השני, קצבה שמשולמת למי שאין לה הכנסה כלל, משום שתקופה ארוכה אינה עובדת.

כשישבה מול הפקידה ענתה בכנות על כל השאלות שנשאלה, מילאה באדיקות את הטפסים שהונחו בפניה, כולל את המשבצת הקטנה שנוגעת לעובדה שהיא בעלת כלי רכב. החוק בנוגע להבטחת הכנסה אמנם השתנה, ומותר לאם חד הורית להיות בעלת רכב, אבל זהו עדיין חוק מעוות ובעייתי. רק רכבים ישנים, כאלה שלפחות עשר שנים על הכביש, מזכים את בעליהם בקצבה. מכוניות כאלו שעולה יותר לתקן אותן מאשר לנסוע בהן.

עובדה מעניינת היא שלגבי קבלת אבטלה אין בעיה בעניין זה. לא אשכח את בנו של אחד משועי הארץ שמפעלו של אביו נקלע למצוקה כלכלית. הבן הגיע אז לשירות התעסוקה במכונית אמריקאית מפוארת, וביקש לקבל דמי אבטלה בגובה של 75% מהכנסתו החודשית, עשרות אלפי שקלים. לאחר מכן שונה החוק, ונקבעה תקרת מקסימום לקבלת דמי האבטלה.

יש לה, לש', כלי רכב קטן בצבע בורדו. דגם אירופי. פעם זה היה אוטו ממש טוב. מבחינת החוק ערך הרכב לא משנה, מה שקובע הוא תאריך הייצור שלו. 2006 זה חדש מדי בשביל הממשלה שלנו. בעלים של מודל 2006, ששווה 16 אלף ש"ח, לא זכאית להבטחת הכנסה. ש' בכלל לא ביקשה הבטחת הכנסה, היא ביקשה לקבל דמי אבטלה. אך לפקידה זה לא משנה. ישבה מול הפקידה בלשכת התעסוקה ושאלה אותה: "אז מה אני עושה?". "תמכרי את האוטו", ענתה בלי להניד עפעף. ואם אתם שואלים אותי, בשביל זה צריך מחאה חברתית.

 15.7.12

מודעות פרסומת
יולי 15, 2012

מבקשים לעקור את הכל

דמיטרי רייזמן, פובליציסט וחוקר מחשבת ישראל 

מדי כמה שבועות אנו ניצבים בפני המשימה לאומית הבאה. מישהו, עליון ונסתר מעין הציבור, מחליט שכעת זו המשימה. כולם מתנפלים, כל ה'מי ומי' מביעים את דעתם, בטלוויזיה, ברדיו, על גבי דפי העיתונים ובאינטרנט.

מדוע דווקא גיוס חרדים? השאלה הזו לא נשאלת. הרי לא פראיירים אנחנו. בוקר אחד בהיר קמנו והייתה לנו הארה על שוויון בנטל. אף אחד לא שטף לנו את המוח. מה פתאום? הכול ספונטני.

בזמן שפלסנר פתח את פיו, מזל נפל בחלקי. זכיתי והגיעו לידיי מסמכים סודיים בעניין המדובר: חוות דעת, ניירות עמדה, פרוטוקולים וטיוטות ההחלטות, בקיצור, סקופ של ממש. הנה מספר ציטוטים: "חרדים חייבים לעבור תיקון יסודי כדי להשתחרר מהשפעתם של הרבנים הפנאטים. אחת הדרכים המומלצות על ידי המומחה היא גיוס. המחבר מציע להעמידם בפני מציאות שכתוצאה ממנה יפרשו החרדים מחרדיותם".

כמסקנה מציע המומחה לגייס את החרדים לשירות צבאי, תוך מגמה להפוך אותם למרכיב פרודוקטיבי בחברה, לאחר שיוקנו להם מלאכות יד מועילות במסגרת צבאית בענפי השירות. חוות דעת אחרת, שהדגישה במיוחד את הצורך ב'תיקון מוסרי' של החרדים, העבירה את כובד המשקל מייעול לחינוך: "תכלית חינוך החרדים מתבטאת בהתקרבותם המתמדת לשאר האוכלוסייה, וביטול האמונות הטפלות והדעות הקדומות והמזיקות שטמונות בלימודיהם".

מסמכים של 'ועדת השרים לתיקון אוכלוסיית החרדים' מצביעים על צעדים אופרטיביים שיש לנקוט, כגון: הסדרת חיי הקהילה החרדית בערים והגבלת הפונקציות של בתי הדין, מיון על פי מידת יעילותם, שילוש מספר המגויסים והצעה לקצר את זמן השירות לשם החזרתם לקהילותיהם, הכנת רפורמה בחינוך החרדי והטלת השגחה על ישיבות ותלמודי תורה. יועצים רואים ב'התקרבות' לאוכלוסייה הכללית על ידי הקניית תרבות לחרדים, את הדרך הטובה ביותר להשגת האזרחות הטובה שלהם.

הקטעים דלעיל מצוטטים מתוך מאות מסמכים, אך די והותר בהם כדי להבין את רוח הדברים. הציטוטים מדוייקים, אך שונתה בהם מילה אחת בלבד: בכל מקום בו היה כתוב במקור 'יהודים' כתבתי 'חרדים'. הדברים נלקחו מפרוטוקולים, חוות דעת, ניירות עמדה וטיוטות החלטות של ועדות שרים וועדות מנכ"לים שנכתבו לפני מאה שבעים וחמש שנה, ברוסיה הצארית, בתקופתו של המלך ניקולאי הראשון.

גם היום אנו עומדים נפעמים: מדוע כל כך חשוב היה לצמרת לשבור את מיוחדותם של היהודים? מדוע העדיפו אנשים רמי מעלה שאחראים על גורל המדינה, לעסוק ביהודים-חרדים בעת שהיה מתבקש לעסוק בסכנות שנשקפות ובבעיות כלכליות לא פשוטות?

כפי שמשתמע מהמסמכים לעיל, מטרת גזרת הגיוס לא הייתה שוויון בנטל או צדק חברתי – אלא הרס של אורח החיים שמוכתב על פי מצוות התורה. מדוע כל כך חשוב היה עבורם לכפות על היהדות את שלהם? מדובר בצורך טרנסצנדנטי להצדיק את אמונתם ואת אורח חייהם, על ידי הרס והכנעה של היהדות המתבדלת.

 15.7.12

יולי 15, 2012

דו"ח לוי: קו פרשת המים של ההתיישבות ביו"ש

ד"ר חגי ויניצקי, מרצה לדיני קניין ומנהל הקליניקות המשפטיות במכללת 'שערי משפט'.

הגיש לוועדת לוי , יחד עם עו"ד דניאל קרמר, חוות דעת בנושא "מרשמי המקרקעין ביהודה ושומרון"

דו"ח ועדת אדמונד לוי על 'מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון' שפורסם השבוע, הוא הרציני, המקיף והמקצועי ביותר שעסק במעמד המשפטי של אזור יו"ש מבחינת המשפט הבינלאומי מאז ומעולם. מדובר בדו"ח של ועדה משפטית שמונתה ע"י ראש הממשלה ושר המשפטים. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס, ושני החברים הנוספים בה היו שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס תחיה שפירא והיועץ המשפטי של משרד החוץ בדימוס עוה"ד אלן בייקר.

לאחר ניתוח משפטי סדור ומפורט קבע הדו"ח כי על פי דיני המשפטי הבינלאומי, דיני הכיבוש אינם חלים באזור זה. מסקנה זו התבססה, בין השאר, על כך שמעולם לא הייתה קיימת מדינה ריבונית ביהודה ושומרון. לא ניתן לכבוש שטח באזור שלא שייך לאף מדינה. מסקנה נסמכת גם על החלטות ואמנות בינלאומיות ובראשן כתב המנדט, שחייב את ממשלת המנדט ליישב יהודים בצפיפות בכל אזור שליטתה, לרבות אזור יהודה ושומרון, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי.

הדו"ח קבע שהטענה שעל פי המשפט הבינלאומי אסור לישראלים להתיישב באזור זה לא נכונה, ולהיפך, לישראלים קיימת זכות שבדין, ולכן הקמת הישובים היא חוקית לחלוטין. למעשה, זו הייתה העמדה המשפטית הישראלית מאז מלחמת ששת הימים. המשפט הישראלי לא הכיר בתחולת דיני הכיבוש באזור זה, והמדינה הסכימה באופן וולונטרי לפעול לפי ההוראות ההומניטריות של אמנות ז'נבה.

עם השנים החלה להישמע העמדה של נציגי התושבים הפלשתינאים באזור זה ושנתמכה ע"י אנשי אקדמיה ישראלים, לפיה דיני הכיבוש חלים זאת באזור. עמדה זו, שאין לה כל ביסוס משפטי, ערבה לאוזני מדינאים ומשפטנים בחו"ל, מאחר שהייתה כמעט העמדה היחידה שנשמעה בתקשורת בארץ ובחו"ל. בטעות, החלה להיתפס כעמדה בלבדית.

אחת התרומות הגדולות של דו"ח לוי היא 'החזרת עטרה ליושנה' והוצאה מחדש של האמת המשפטית לאור. הדו"ח מבקר את התנהלות רשויות המדינה השונות, לרבות שרי הממשלה והעומדים בראשה, שמצד אחד פעלו להקים את המאחזים על אף שלא ניתנו מראש כל האישורים לכך (תופעה שקיימת גם בתחומי הקו הירוק), אך מצד שני טענו לאחר מעשה שמדובר במאחזים לא מורשים.

התנהלות כזו מהווה הפרת הבטחה מנהלית, יוצרת השתק כלפי המדינה (דהיינו, שהמדינה כעת לא יכולה לטעון שהמאחזים לא מורשים) וכן התנהגות בחוסר תום לב. יתרה מכך, מדובר ב'הסכמה מכללא' להקמתם.

לפיכך הדו"ח ממליץ לממשלה להסדיר את כל המאחזים שקיימים על קרקעות המדינה או של ישראלים, להסיר את כל החסמים המנהליים – שבחלקם נוצרו כדי למנוע התיישבות של יהודים – ולהימנע מהוצאת צווי הריסה. ישובים שקיימים על אדמות שמתקיים לגביהם סקר, לבירור הזכויות בהן, יש להשלימו במהרה. ישובים שקיימים על מקרקעין שישנה מחלוקת לגבי הבעלות בהם, יש לברר את המחלוקת רק בבתי המשפט האזרחיים ולא בערכאות מנהליות.

על פי הדו"ח, עד להחלטה אין להורות על פינוי או הריסה, כמו במקרי גבעת האולפנה, מגרון ועוד. הדו"ח ממליץ לממשלה לקיים נוהל מסודר להקמת ישובים חדשים, וקובע שהרחבת ישובים קיימים בתחום השיפוט שלהם כלל לא מחייבת החלטת ממשלה. בנוסף, יש לאפשר גם עיון במרשמי המקרקעין הקיימים כדי למנוע תרמיות, וכן לאפשר ליהודים לרכוש קרקעות בעצמם ולא רק דרך תאגידים.

זכינו, סוף סוף, לספר הדרכה משפטי ומקצועי שינחה מעתה והלאה את רשויות המדינה בנושאים אלה. אימוץ הדו"ח במלואו ע"י ממשלת ישראל, ותמיכה בו על ידי אנשי אקדמיה בכירים, תסייע לקבלתו גם במישור הבינלאומי. המהלך, על כל פנים, לא יוכל להיעשות ברגע אחד, אלא רק בהתמדה ובנחישות לאורך זמן.

13.7.12

יולי 15, 2012

טעות בשיקול הדעת

פרופ' עמנואל גרוס, מומחה למשפט פלילי

גם אני הופתעתי מהכרעת הדין בעניינו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. זיכויו בשתיים מתוך שלוש פרשיות עיקריות עליהן עמד לדין, גרם לרגשות מעורבים. מחד גיסא, שמחה על כך שאדם שעמד בראש הרשות המבצעת זוכה בשתי פרשיות חמורות: פרשת טלנסקי ופרשת ראשונטורס.

עם זאת, אי אפשר לשכוח כי ראש הממשלה לשעבר הורשע בפרשה שלישית, 'מרכז ההשקעות', בכך שלפחות בארבעה מקרים בהיותו שר התעשייה והמסחר, התערב, לפי בקשתו של חברו הקרוב לקדם את עניינם של גורמים שיוצגו על ידו. בית המשפט קבע שבשל יחסי הקרבה המיוחדים בינו ובין מר מסר, הציב עצמו במצב של ניגוד עניינים שלא אפשר לו קבלת החלטה אובייקטיבית, ובכך עבר עבירה של הפרת אמונים.

נכון, המשפט הפלילי הוא לא מדע מדוייק בדומה למתמטיקה או פיסיקה, אך אין לטעות – הוא בנוי על עקרונות וכללים ברורים שמומחים אמורים שלא לטעות לגביו. כאשר התביעה מחליטה להעמיד אדם לדין פלילי, חוק סדר הדין הפלילי מתנה זאת, בין השאר, בכך שיהיו בידיה ראיות מספיקות שמלמדות על סיכוי סביר להרשעה.

החוק לא מבחין בין סוגי הנאשמים, ולפי עקרון 'שוויון הכול בפני החוק', הדין חל על החלטה להעמיד לדין שר או ראש ממשלה באותה מידה שבה הוא חל על העמדתו לדין של אדם מן היישוב. יחד עם זאת, הדעת נותנת שאין דינו של אדם רגיל כדינו של ראש ממשלה מכהן. טעות בהערכת העדויות יכולה להיות הרת אסון כאשר מדובר במקרה של נבחר ציבור בכיר, לא רק מבחינתו האישית, אלא בעיקר מבחינת הציבור שבחר בו.

הציפייה היא, כי מקבלי ההחלטה יהיו ערים לתוצאות הקשות של טעות מצדם באשר להערכת הראיות שבידם, ויפעילו את הדרישה של ראיות מספיקות כדורשת זהירות מיוחדת, כך  שהסיכוי להרשעה לא יהיה רק סביר, אלא כמעט ודאי. מה שקבע בית המשפט לגבי הראיות לא מלמד על אותה זהירות מיוחדת שאנו מצפים לה.

אמנם, אהוד אולמרט נמצא אשם בפרשה חמורה של הפרת אמונים ואין להקל ראש בכך, אך אם פרשה זו הייתה עומדת בפני עצמה, ספק אם היה היועץ המשפטי לממשלה מאשר פתיחה בחקירה או העמדה לדין פלילי רק בשלה תוך הפסקת כהונתו של ראש הממשלה.

אחת המסקנות החשובות מהכרעת הדין היא שכדי למנוע מצבים דומים בעתיד, ייתכן שראוי לאמץ את מה שמקובל במשפט הצרפתי, לאמור, לאסור על העמדה לדין של ראש ממשלה מכהן. אם בכל זאת יימצא צורך לבוא חשבון עמו על דברים שעשה בזמן כהונתו, יהיה זה רק בתום כהונתו.

מנגד, אין לתבוע את פיטוריו של פרקליט המדינה. הגם שניראה כי הוא, היועץ המשפטי לשעבר וצוות הפרקליטים שלצדם טעו בהערכת הראיות, אין בכך כדי להצדיק התלהמות כלפיהם. הפרקליטות והמשטרה הן לבנים חשובות במבצר שלטון החוק. כוחה של הדמוקרטיה מותנה ביכולתם של מוסדות אלה לשמור על טוהר המידות של קברניטי המדינה, ואסור לנו לרפות את ידיהם.

אין ספק כי נוכח תוצאת הכרעת הדין על הפרקליטות לעשות בדק בית. עליה ללמוד במה טעתה וכיצד עליה לנהוג בעתיד על מנת למנוע טעויות קשות כאלה. אסור שהמקרה הנוכחי יגרום לפרקליטות לחשוש לפתוח בחקירות נגד אישי ציבור שחשודים בשחיתות.

13.7.12

יולי 15, 2012

המדריך למדינאות כושלת

מאמר מערכת

מאז זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת מעטפות הכסף, בנימוק שהחזקת הכסף והסתרתו אינה מהווה עבירה פלילית, עבר הדיון הציבורי מהשאלה המשפטית לשאלת אישיותו של אולמרט ומורשתו כראש ממשלה.

בנוגע לתחום הדיון הפלילי צריך להשאיר לפסק הדין לדבר בעד עצמו. בית המשפט הוא שיכריע גם בפרשת הולילנד. מוטב שהדיון הציבורי יתרכז במדיניותו של אולמרט בתקופתו כראש ממשלה, הישגיו וכשלונותיו.

כדי למנוע את שכתוב העבר, צריך לקרוא שוב את עדותו של ראש האגף המדיני-ביטחוני עמוס גלעד, בוועדת וינוגרד על יום 11 באוגוסט, כשלושה ימים לפני סוף מלחמת לבנון השניה, אחרי כשלושים ימי לחימה.

"התקשר אלי בבוקר, בשמונה בבוקר, תורג'מן (מזכיר הממשלה) ואומר לי: קרה אסון. אני אומר לו: מה קרה? הוא אומר: אני לא יכול להגיד לך בטלפון. אני אומר לו: אז תגיד – לא יכול להגיד. תבוא מיד פה לראש הממשלה. טוב. אמר, אני בא. בדרך הייתי ממש נרעש. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה. אמרתי, אני אצלצל לשר הביטחון… אמרתו לו: שר הבטחון, יש לי תחושה מרה, קרתה פה איזו קריסה, אני לא יודע, אף פעם לא שמעתי ככה את תורג'מן ולא אף בן אדם – בהול טס לירושלים. הוא (פרץ) אומר לי: מה אתה חושב שקרה? אמרתי לו: לדעתי פה כל ההסכמות נשברו ואתמול הזהרתי אותך, שפה האמריקנים נעשו חביבים מדי… אני חש שזה אסון… הגעתי לירושלים, שמעתי את הפרטים, חוורו פני וחשכו – פשוט היתה לי תחושה כאילו נפלו עלי השמים…".

ראש הסגל של אולמרט, טרובוביץ', אמר לאיש המועצה לבטחון לאומי סטיב האדלי: "ההחלטה (על הפסקת האש) כנוסחה עתה – מהווה ניצחון לחיזבאללה, והפסד לישראל. התוצאה הפוליטית תהיה התפטרות הממשלה והתוצאה הסופית – הפסד מוחלט וכניעה" (מתוך דו"ח וינוגרד).

זה המצב האמיתי אותו כל אזרח בישראל המופגזת חש לקראת תום מלחמת לבנון השניה. העובדה שהחלטה 1701 שופרה במעט לטובת ישראל היא רק תולדה של סיוע אמריקני להצלת ישראל ממפולת ביטחונית-מדינית שלא היתה כמוה מאז קום המדינה. הכישלון הזה העיב על כל הקדנציה המקוצרת של אולמרט, שהפך לתלוי בצורה מוחלטת באמריקנים, ונאלץ להופיע כאיש אנאפוליס וכמי שמציע לפלשתינים את כל נכסי האומה במחירי סוף עונה.

מצבו של אולמרט בעקבות מלחמת לבנון היה כה חמור, שהוא היה מוכן לקחת את ההימור וללכת על התרגיל הסורי, בניגוד לעמדת האמריקנים. ההימור, אנו יודעים, הצליח. לא פרצה מלחמה. אך ספק אם האמריקנים היו כל כך מרוצים מראש הממשלה הישראלי; כל מה שנראה אז כיחסי חוץ משופרים עם אירופה וארצות הברית נבע מהתגייסותם של האמריקנים והאירופים כדי לדחוף את אולמרט לוויתורים מרחיקי לכת – בניגוד לדעתה של ציפי לבני – במשא ומתן עם אבו מאזן. היום, כאשר המזרח התיכון קורס סביבנו, הדבר האחרון שחסר לישראל זהו הסכם מדף עם הפלשתינים, שהיה הופך למנוף לחץ בלתי נסבל בתקופה לא יציבה ומסוכנת.

לא בכדי חזר עוזי ארד מספר פעמים על כך שבתחום המדיני, כולל הנושא הגרעיני האיראני, מצאו ראש הממשלה נתניהו ואנשיו אדמה חרוכה עם כניסתם לתפקיד באפריל 2009.

הציבור הוא שישפוט את שלוש וחצי השנים האחרונות בהשוואה לאותן שלוש שנים של אהוד אולמרט.

אמנון לורד

13.7.12

יולי 12, 2012

מועדון המעריצים של אולמרט

זאב קם

מועדון המעריצים של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הושק השבוע באופן רשמי. חברי הכנסת של סיעת קדימה התחרו מי יהיה חבר הכנסת שיאדיר את שמו של ראש הממשלה הראשון שהורשע בעבירה פלילית. בנוסף, הם גם התחרו מי יהיה הח"כ שיבלוט הכי הרבה בעוצמת הצווחה שהוא מפנה לעבר הפרקליטות.

"אולמרט אינו ראש ממשלה לשעבר, אלא ראש ממשלה בהמתנה", הכריזו בגאווה אותם חברי כנסת מקדימה. לא פחות ולא יותר. יום אחד אתה על ספסל הנאשמים, ויום לאחר מכן אתה כבר בעיצומו של המרוץ לראשות הממשלה. למרבה הגיחוך, חלק מאותם חברי כנסת שנשבעו השבוע אמונים לאולמרט, היו בדיוק אלו שהעיפו אותו הביתה בתקופת כהונתו כראש ממשלה.

התקופה היתה תקופת פוסט מלחמת לבנון השנייה, עיצומן של החקירות נגד אולמרט. קדימה עמדה על מספר חד ספרתי של מנדטים בסקרים. כמעט ולא היה ח"כ שלא תדרך נגד אולמרט באותה תקופה. היום הם מתחננים בפניו ובפני כל מי שמקורב אליו, שיעשה טובה ויחזור. ככה זה כשהאפשרות להיות בשנה הבאה בכנסת נראית חסרת סיכוי כמעט לחלוטין.

דבר נוסף שבלט השבוע אצל החבר'ה מקדימה הוא שהפרקליטות, שהיתה סוג של אורים ותומים, הפכה למושא להתקפות פרועות על גבול ההסתה. מה לא היה שם? קריאות להתפטרותו של משה לדור, דרישה לבדק בית ותביעה להפקת לקחים. זו אותה פרקליטות שרק לפני כמה שבועות נזעקו אנשי קדימה להגן על כבודה ומעמדה בפני מתקפות הימין, כשהנושא שעמד על הפרק היה הריסת בתי האולפנה ובתי היישוב מגרון. איך שגלגל מסתובב.

ההודעות שצפצפו במכשירי הטלפונים של הכתבים בישרו על ברכות חמות לרגל הזיכוי. זיכוי? אותם חברי כנסת הפכפכים גם התעלמו כמעט לחלוטין מהעובדה שאולמרט הורשע בסעיף אחד בכל החגיגה הזאת.

פלג אחר בפוליטיקה הישראלית שחגג את פסק הדין של ראש הממשלה לשעבר היו חברי הכנסת החרדים. ליצמן מיהדות התורה מצד אחד, אנשי ש"ס מהכיוון השני. כולם כאחד ברכו וחיבקו את האיש שיצא כאילו "הוא זכאי". במקרה שלהם, הסיבה פשוטה: סוף כל סוף יש אלטרנטיבה ל'גזירות השמד' שהסתמנו בעניין חוק הגיוס.

המועמד האהוב חוזר מהחושך כדי לאפשר לחרדים להמשיך ולחיות את חייהם. מי אם לא הח"כים החרדים מחככים את ידיהם בהנאה לאור ההתפתחות האחרונה. ועדיין, המקרה שלהם שונה במקצת מזה של אנשי קדימה. בעוד שאצלם מדובר בסך הכל בעוד אופציה לפרטנר שיבחרו לעבוד לצידו, אצל חברי הכנסת מקדימה, תאבי הכיסא, מדובר באיש שאולי יציל להם את הקריירה. מבחינתם, זה אולמרט או מוות פוליטי.

12.7.12

יולי 12, 2012

המשפט של קפקא

דני רשף

 פעם, לפני שלוש עשרה שנים, נפתחה חקירה נגד אביגדור ליברמן בחשד להלבנת הון. למעלה מחמש שנים אנו מוצפים בהודעות תקופתיות שבעוד "זמן קצר" יחליט היועץ המשפטי לממשלה האם לסגור את התיק או להעמיד את ליברמן לדין.

לפני שנה, באפריל 2011, כבר הודלף לתקשורת שהיועמ"ש החליט, כביכול, להעמיד לדין. באפריל השנה הודיע היועץ שהחלטה בעניינו של ליברמן תתקבל בתוך שבועות. איש בתקשורת לא מחה על השימוש המניפולטיבי שהפרקליטות עושה בעיניינו של שר החוץ, השבוי הנצחי שלהם. איש לא התלונן שעניינו עולה לכותרות תמיד בהקשר פוליטי. איני דואג לליברמן, אני דואג מאוד ליחסי הפרקליטות והתקשורת ולסימביוזה האפלה והמניפולטיבית שלהם.

אביגדור לא לבד. פרשת הנשיקה של חיים רמון נופחה מעבר לכל מימד הגיוני. הפרקליטות והמשטרה השקיעו משאבים שמתאימים להתמודדות עם משפחת פשע ממוצעת. על ה'לא-מתלוננת' הופעלו לחצים עצומים מצד גדולים ורבי השפעה, עד שהצליחו להרשיע את חיים רמון בעבירת מין – נשיקה של 30 שניות עם קצינה זוטרה בלשכת ראש הממשלה, כשאפילו יחסי מרות ישירים לא היו ביניהם. חיים רמון היה אז, באמצע 2006, שר המשפטים שהעז לדבר על רפורמות.

ביוני 1996 הגיש העיתונאי יואב יצחק בג"ץ נגד השר שמונה באותו היום לשר המשפטים, יעקב נאמן, בטענה שמסר הודעה כוזבת ומעורב בפלילים. היועמ"ש דאז, מיכאל בן יאיר הורה, כמובן, לפתוח בחקירה, דבר שגרר התפטרות מיידית של נאמן מתפקידו. לאחר שנה זוכה מכל עבירה. פרשיות דומות שהסתיימו בלא כלום היו נגד השר רפאל איתן ונגד ראובן ריבלין.

ממשלת ישראל החליטה למנות רמטכ"ל כרוחה, את יואב גלנט. כמו כל מושבניק, גלנט היה מעורב בסכסוכי קרקעות, שהברירה בהם היא בין פסיביות שמסתיימת בנישול או אקטיביות שפרושה קביעת עובדות והכשרתן בשפע של אמתלות. אולי יש לדרוש מיואב גלנט יושרה ברמה גבוהה הרבה יותר, אך אין ספק כי נהג כאדם מן השורה.

למרות שהנושא לא הובא מעולם לבירור משפטי מלא, הקשר בין התלהמות עיתונאית, טהרנות משפטית ואימת בג"ץ והפרקליטות הביאו בפועל לסיכול החלטת הממשלה ומינוי בני גנץ במקומו. סיכול החלטת הממשלה הייתה מעשה פוטש משולב של תקשורת וממסד משפטי. מרגע שהמינוי סוכל, איש לא טרח יותר לברר את העובדות המשפטיות כהוויתן.

לפרקליט המדינה וליועמ"ש יש כוח לקבוע מי יהיה שר בישראל. הם לא נותנים שום דין אם פגעו בקריירה או הדיחו שר מתפקידו בגין האשמות שאין בהן ממש. מכל הפרשיות עולה קשר סימביוטי עם התקשורת, שמגמדת את הקורבן עד מצב קפקאי קלאסי שבו הקורבן לא יודע מה עשה רע, על מה הוא צריך להתגונן ומי מאשים אותו באמת.

המדינה צריכה פרקליטות חזקה וחוט שדרה במלחמתה בשחיתות, אך כשהיא מופקדת בידי משה לדור והיועץ ויינשטיין, לא מקבלים מלחמה בשחיתות אלא ציד מכשפות ופוטש פוליטי מתמשך. נוח לכולם להפגין נגד יחסי הון-שלטון, אך האיום האמיתי לדמוקרטיה הישראלית לא טמון ביחסים בעיתיים מסוג זה, אלא במארג אפל פי כמה של יחסי תקשורת-פרקליטות.

יש לחוקק חוק שמעניק חסינות לראשי ממשלה ולשרים, מחקירה ישירה והעמדה לדין כל עוד הם מכהנים בתפקידם. החוק רע, אבל רע ממנו שהתקשורת והפרקליטות יצליחו, פעם אחר פעם, להדיח שרים מיועדים מתפקידהם ללא שום ביסוס עובדתי ועל בסיס להיטות אישית, ובמקרה הרע – בכוונת מכוון.

בפרשת אולמרט, חצתה 'חבורת שלטון החוק' את כל הקווים האדומים. כצעד ראשון להבראת מערכת התביעה, צריכים הצמד ויינשטיין ולדור ללכת הביתה.

 12.7.12

יולי 11, 2012

פרשת אולמרט: התקשורת מאיימת על הדמוקרטיה

מאמר מערכת

עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי ב-27 במאי 2008 עדיין טריה בזיכרון. הייתי שם בבית המשפט המחוזי בירושלים. במבט לאחור, הבושה הגדולה היא של התקשורת, ואני כולל את עצמי בתוכה. זה היה ספין אדיר.

זו לא היתה סתם עדות מוקדמת, מחשש שטלנסקי ימוג באפילה. זו היתה עדות שיצרה בום תקשורתי על-קולי. מבחינה ציבורית, ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הורשע בדעת הקהל כעבריין מושחת שבמקרה אוחז בהגה השלטון. מכאן קצרה הדרך להדחתו למעשה מתפקידו הנבחר כראש הממשלה. החלו ההליכים הפוליטיים שאותם הובילו מנהיגי מפלגת העבודה דאז, שר הביטחון ברק ושרת החוץ של אולמרט, ציפי ליבני.

לא נמצאו בתקשורת של הזרם המרכזי פרשנים שיביטו על העדות הפומבית המתוקשרת במבט ביקורתי וישימו הכל בפרופורציה. לאורך שעות סיפר טלנסקי על ההזדמנויות השונות שבהן הגיע לסוויטות מלון מפוארות בניו יורק וברחבי אמריקה, כדי להעניק מעטפות דחוסות מזומנים.

בנקודה זו ראוי לציין שבית המשפט השתכנע כי לפחות פעמיים אולמרט קיבל מעטפות מזומנים בסך כולל של כ-20 אלף דולר; הוא לא קיבל את הקביעה של הפרקליטות כי מדובר בשוחד.

הרושם שהתקבל בציבור בעקבות עדות טלנסקי היה שמדובר בסכומים של מאות אלפי דולרים במזומנים, שמצאו את דרכם לכספת שעליה חלש אורי מסר. להגיד היום שלא היו דברים מעולם, יהיה מוגזם. אך מבחינה משפטית קשה שלא לחשוב כי סופת האש התקשורתית שנפתחה ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל ושהפכה לשריפת צמרות בסוף חודש מאי, לא היתה אקט פוליטי.

אין זה משנה עכשיו שאולמרט הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות וכי עוזריו הקרובים ביותר הורשעו בפרשת ראשון-טורס. בשורה התחתונה, הוא זוכה בפרשה שהביאה להפלתו מראשות הממשלה.

זהו דבר חמור ביותר. קשה לדעת מה הביא את הפרקליטות למעשה הנמהר וחסר הזהירות הזה שבהעדת טלנסקי בצרמוניה ראוותנית ומלודרמטית. האווירה בארץ, צריך לזכור, היתה שאהוד אולמרט צריך ללכת הביתה בעקבות הכשלון הגדול במלחמת לבנון השניה.

גם העובדה שהוא לא התפטר בעקבות דו"ח וינוגרד הסופי היא תולדה של תקשורת אחודה ומוטית. ייתכן שהאוירה הזאת היא שנתנה ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה תחושה של רוח גבית, והם החליטו לנצל את הרוח הציבורית כדי ללכת בכל הכוח על תיקי אולמרט השונים.

זיכויו של אולמרט בפרשיות אלו מזכיר לנו רצף של שרי משפטים ושני נשיאים שהורשעו בפועל על ידי הפרקליטות בגיבוי התקשורת: חיים רמון, יעקב נאמן, משה קצב ועזר ויצמן ז"ל. גם נתניהו כבר ראה ממרחק את הגיליוטינה. זהו דפוס שבו ערכאה כמו-משפטית, ולעתים רק מוסד ציבורי בראשות שופט, משבש את הליכי הממשל ופוגע בדמוקרטיה. כזה הוא המקרה של המבקר לינדנשטראוס, שבעקבות חוות דעת נמהרת וספין תקשורתי אדיר הביא למעשה לסילוקו של האלוף יואב גלנט ממועמדות לתפקיד רמטכ"ל.

לקולות שקוראים להתפטרותו של פרקליט המדינה לדור יש חימוש לא-קונוונציונלי נגדו. אין ספק שדרוש שידוד מערכות בפרקליטות, ואם נשיאת מועצת העיתונות דורנר היתה נאמנה לתפקידה, היתה צריכה לקרוא לסדר גם את ערוצי התקשורת השונים, שאוהבים לחגוג את חופש העתונות ולהתקומם על מה שנראה להם כנסיונות הפגיעה בו. למעשה, הוכח שוב כי התקשורת הישראלית היא עצמה האיום על הדמוקרטיה.

אמנון לורד

11.7.12

יולי 11, 2012

מחיר ההצלחה של נתניהו

אוהד קמין

לא ברור מה בדיוק היה המחיר ששולם על ידי נתניהו כדי לקנות את ההתפנות מרצון של תושבי גבעת האולפנה ולרצות את הנהגתם, אך אין ספק ששוב הוכיחה המדינה כי יש לה כוח שעולה על זה של המתיישבים.

אין צורך בהבנה גדולה בפוליטיקה המקומית כדי להבין שמה שקרה בגבעת האולפנה מייצג את אחת הבריחות הגדולות ביותר של פוליטיקאי מגזר דינו של הציבור. בתרגיל פוליטי, פרגמטי ומושלם, הצליח נתניהו להימנע משקיעה בבוץ המצבים המביכים כמו זה של פינוי גוש קטיף או תמונות האלימות בעמונה – ובו בזמן לרצות את השמאל ושלוחי הבג"ץ שלו. אין ספק שמבחינה מעשית-פוליטית הציג בפנינו ראש הממשלה טיסה חמקנית מתוחכמת שמשמעותה, במונחים של משל, להצליח להישאר נקי לאחר צניחה בארובה.

אך מה שנתניהו לא לקח בחשבון – וסביר שאין ביכולתו לעשות זאת – הוא מכלול המחירים שיצטרכו אזרחי ישראל לשלם על הצלחת התחמקותו. לא מדובר רק על כך שדיירי שכונת האולפנה משלמים מחיר אישי יקר על אובדן מקום מגוריהם, אלא על כך שמנקודת מבט דתית מהווה פינוי שכונת האולפנה הצהרת כניעה של היהדות כלפי מדינת ישראל.

דווקא בשל המצאות השכונה תחת שליטתו של מוסד רבני, אומרת הסכמתה של ההנהגה המקומית פשרה בין נציגי ההלכה היהודית לבין הלכת בג"צ, שבבירור מנוגדת לכל מגמה מסורתית יהודית. הצלחתו של נתניהו 'לכופף את היד' דרך מקרה גבעת האולפנה איננה אלא הדגמה מעשית חוזרת של היות כוח המדינה גובר על גורמים זניחים כמו אמת, צדק, שכל ישר, זכויות קנין וזכותו של עם ישראל על ארצו.

זה האחרון יהיה מכשול עמו תצטרך להתעמת ממשלה נבחרת שתנסה להעניק תוכן להיותה של המדינה העתידית מבוססת על ערכים יהודיים טהורים.  במודע או שלא במודע, יישאר המאבק על גבעת האולפנה בתודעת ההתיישבות כמקום ששום קרב גלוי לא נערך על נטישתו. פרשה זו מהווה חוליה נוספת בשרשרת נמשכת של עזיבה, חיסול והריסה של מקומות יישוב בארץ ישראל, שעליה חתומות ממשלות הליכוד.

אחרי המאבקים הגלויים של פינוי ימית, התנתקות גוש קטיף והרס בתי עמונה, הצליח נתניהו לעקוף את דעת הקהל הלאומית הן בהתנגדותו בכנסת לחקיקת חוק שהיה עשוי לבלום את ההרס, הן בהסכמים מסתוריים שערך מאחורי גבו של ציבור המתיישבים.

הסכמים ועיסקאות עם גורמים שביצעו החלטות שלא ברור מהן ההשלכות המעשיות והעקרוניות שלהם, הם מפוקפקים למדי – ולו רק בגלל שהממשל הישראלי הוכיח במקרים רבים כממסד שאין לסמוך על הבטחותיו.

כך או כך, המחיר הכבד של ההסתרה, ההתחמקות וההתארגנות הפוליטית עוד רחוקים מלהיות משולמים על ידינו, אך ישולמו במלואם על ידי הדורות הבאים, שלהם הורשנו באמצעות גבעת האולפנה סוגיות קשות לפתרון שיקשו מבחינה מוסרית על כל מתיישב עתידי בארץ.

 11.7.12

יולי 10, 2012

המפתח לשינוי: עקיפת ההנהגה

שלומי פרץ

שני מגזרים נמצאים בעין סערת חוק הגיוס החדש: המגזר החרדי והמגזר הערבי. מטבע הדברים שאלת גיוס החרדים בולטת ורועשת יותר. הציפיה מאחינו, בשר מבשרנו, לקחת חלק בהגנת העם והמולדת, נוקבת מהרצון שגם השכן בעל האזרחות המשותפת יקח חלק בצורכי ההגנה של החברה הישראלית, שהיא יהודית ברובה.

אך ישנו גם מכנה משותף, מרכזי ובולט, לשני המגזרים: היעדר ההלימה בין הציבור לבין ההנהגה שלו. הדיון הציבורי סביב שאלת הגיוס וועדת קש"ב שמונתה כדי לטפל בבעיה, הדגימו כי לשני המגזרים ישנה הנהגה קיצונית ומתבדלת, שנוקטת בקו נוקשה.

כל דוברי החרדים – רבנים, פוליטיקאים ועסקנים, הציגו עמדה חד משמעית ששללה כל שינוי במצב הקיים. אפילו דוברים שהציפייה מהם היתה לגלות סובלנות ונכונות לפשרה, השתמשו בטרמינולוגיה של הקיצונים המסורתיים וטענו שגיוס לצבא אסור עד כדי 'ייהרג ובל יעבור'.

מי שמצוי מעט בתהליכים שעוברים על החברה החרדית, יודע ומבין כי רבים מהם רחוקים מהאידאולוגיה הקיצונית שרואה בשירות בצה"ל ובהגנה על המדינה אחד מהאיסורים החמורים שבתורה. מספר הולך וגדל של צעירים חרדים משתלב בשירות צבאי ואזרחי במסגרות שמותאמות לו. מספר גדול יותר מבקש להתגייס ולשרת. ההתבטאויות הקיצוניות של המנהיגים והרבנים והלחץ החברתי מונעים זאת ממנו.

במקביל, אם נבחן את דפוס ההתנהגות של מנהיגי החברה הערבית בישראל, פוליטיקאים בעיקר, נראה כי באופן עקבי הם מקצינים עמדות ושוללים כל נסיון לשלב ערבים בשירות האזרחי. למרות זאת, משנה לשנה יש גידול במספר האזרחים הערבים שמבקשים להתנדב ויש לשער שאם התנגדות ההנהגה היתה מתמתנת, שיעור המתנדבים היה עולה.

כוחה הפוליטי של החברה הערבית פחות רלוונטי, משום שהוא לא משתתף במשחק הקואליציוני, אך אם נבחן את הכוח הפוליטי של החברה החרדית, נראה כי הוא גדול יותר מכוחה המספרי. הסיעות החרדיות מונות כ-15 מנדטים. בעוד חמשת המנדטים של יהדות התורה באים רובם ככולם מציבור חרדי אשכנזי מובהק, הרוב המוחלט של מצביעי ש"ס אינם באים מהמיינסטרים ולא שייכים לעולם הישיבות. יש בהם ציבור מסורתי גדול, חובשי כיפות סרוגות וחוזרים בתשובה. באופן כללי ניתן לאפיין אותם כציבור ציוני, שמשרת ועובד לפרנסתו.

כדי לחולל שינוי אמיתי בדפוסי הגיוס והשירות של המגזרים החרדי והערבי, יש צורך בשינוי מפת ההנהגה. שינוי כזה תלוי בעיקר במידת ההשתלבות של המגזר בחברה כללית. ככל שירגיש חלק בלתי נפרד מהחברה הכללית, יוותר על ייצוגו הפוליטי המגזרי. אפשר לראות זאת אצל בני העדה הדרוזית ואצל חלק מבני המגזר הערבי, שמוצאים מקום משמעותי ולפעמים גם אקטיבי במפלגות הגדולות.

אפשר לראות זאת גם במגזר הדתי לאומי, שכמעט ונטש את מפלגותיו המובהקות במגזריותן ופנה לליכוד.

בהדרגה, ההשתלבות בחברה מביאה להקטנת הכוח של המנהיגות המגזרית ובכך גורמת ליותר השתלבות. זהו המפתח היחיד לשינוי.

10.7.12