Archive for ‘משפט ופלילים’

יולי 15, 2012

דו"ח לוי: קו פרשת המים של ההתיישבות ביו"ש

ד"ר חגי ויניצקי, מרצה לדיני קניין ומנהל הקליניקות המשפטיות במכללת 'שערי משפט'.

הגיש לוועדת לוי , יחד עם עו"ד דניאל קרמר, חוות דעת בנושא "מרשמי המקרקעין ביהודה ושומרון"

דו"ח ועדת אדמונד לוי על 'מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון' שפורסם השבוע, הוא הרציני, המקיף והמקצועי ביותר שעסק במעמד המשפטי של אזור יו"ש מבחינת המשפט הבינלאומי מאז ומעולם. מדובר בדו"ח של ועדה משפטית שמונתה ע"י ראש הממשלה ושר המשפטים. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס, ושני החברים הנוספים בה היו שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס תחיה שפירא והיועץ המשפטי של משרד החוץ בדימוס עוה"ד אלן בייקר.

לאחר ניתוח משפטי סדור ומפורט קבע הדו"ח כי על פי דיני המשפטי הבינלאומי, דיני הכיבוש אינם חלים באזור זה. מסקנה זו התבססה, בין השאר, על כך שמעולם לא הייתה קיימת מדינה ריבונית ביהודה ושומרון. לא ניתן לכבוש שטח באזור שלא שייך לאף מדינה. מסקנה נסמכת גם על החלטות ואמנות בינלאומיות ובראשן כתב המנדט, שחייב את ממשלת המנדט ליישב יהודים בצפיפות בכל אזור שליטתה, לרבות אזור יהודה ושומרון, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי.

הדו"ח קבע שהטענה שעל פי המשפט הבינלאומי אסור לישראלים להתיישב באזור זה לא נכונה, ולהיפך, לישראלים קיימת זכות שבדין, ולכן הקמת הישובים היא חוקית לחלוטין. למעשה, זו הייתה העמדה המשפטית הישראלית מאז מלחמת ששת הימים. המשפט הישראלי לא הכיר בתחולת דיני הכיבוש באזור זה, והמדינה הסכימה באופן וולונטרי לפעול לפי ההוראות ההומניטריות של אמנות ז'נבה.

עם השנים החלה להישמע העמדה של נציגי התושבים הפלשתינאים באזור זה ושנתמכה ע"י אנשי אקדמיה ישראלים, לפיה דיני הכיבוש חלים זאת באזור. עמדה זו, שאין לה כל ביסוס משפטי, ערבה לאוזני מדינאים ומשפטנים בחו"ל, מאחר שהייתה כמעט העמדה היחידה שנשמעה בתקשורת בארץ ובחו"ל. בטעות, החלה להיתפס כעמדה בלבדית.

אחת התרומות הגדולות של דו"ח לוי היא 'החזרת עטרה ליושנה' והוצאה מחדש של האמת המשפטית לאור. הדו"ח מבקר את התנהלות רשויות המדינה השונות, לרבות שרי הממשלה והעומדים בראשה, שמצד אחד פעלו להקים את המאחזים על אף שלא ניתנו מראש כל האישורים לכך (תופעה שקיימת גם בתחומי הקו הירוק), אך מצד שני טענו לאחר מעשה שמדובר במאחזים לא מורשים.

התנהלות כזו מהווה הפרת הבטחה מנהלית, יוצרת השתק כלפי המדינה (דהיינו, שהמדינה כעת לא יכולה לטעון שהמאחזים לא מורשים) וכן התנהגות בחוסר תום לב. יתרה מכך, מדובר ב'הסכמה מכללא' להקמתם.

לפיכך הדו"ח ממליץ לממשלה להסדיר את כל המאחזים שקיימים על קרקעות המדינה או של ישראלים, להסיר את כל החסמים המנהליים – שבחלקם נוצרו כדי למנוע התיישבות של יהודים – ולהימנע מהוצאת צווי הריסה. ישובים שקיימים על אדמות שמתקיים לגביהם סקר, לבירור הזכויות בהן, יש להשלימו במהרה. ישובים שקיימים על מקרקעין שישנה מחלוקת לגבי הבעלות בהם, יש לברר את המחלוקת רק בבתי המשפט האזרחיים ולא בערכאות מנהליות.

על פי הדו"ח, עד להחלטה אין להורות על פינוי או הריסה, כמו במקרי גבעת האולפנה, מגרון ועוד. הדו"ח ממליץ לממשלה לקיים נוהל מסודר להקמת ישובים חדשים, וקובע שהרחבת ישובים קיימים בתחום השיפוט שלהם כלל לא מחייבת החלטת ממשלה. בנוסף, יש לאפשר גם עיון במרשמי המקרקעין הקיימים כדי למנוע תרמיות, וכן לאפשר ליהודים לרכוש קרקעות בעצמם ולא רק דרך תאגידים.

זכינו, סוף סוף, לספר הדרכה משפטי ומקצועי שינחה מעתה והלאה את רשויות המדינה בנושאים אלה. אימוץ הדו"ח במלואו ע"י ממשלת ישראל, ותמיכה בו על ידי אנשי אקדמיה בכירים, תסייע לקבלתו גם במישור הבינלאומי. המהלך, על כל פנים, לא יוכל להיעשות ברגע אחד, אלא רק בהתמדה ובנחישות לאורך זמן.

13.7.12

מודעות פרסומת
יולי 15, 2012

טעות בשיקול הדעת

פרופ' עמנואל גרוס, מומחה למשפט פלילי

גם אני הופתעתי מהכרעת הדין בעניינו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. זיכויו בשתיים מתוך שלוש פרשיות עיקריות עליהן עמד לדין, גרם לרגשות מעורבים. מחד גיסא, שמחה על כך שאדם שעמד בראש הרשות המבצעת זוכה בשתי פרשיות חמורות: פרשת טלנסקי ופרשת ראשונטורס.

עם זאת, אי אפשר לשכוח כי ראש הממשלה לשעבר הורשע בפרשה שלישית, 'מרכז ההשקעות', בכך שלפחות בארבעה מקרים בהיותו שר התעשייה והמסחר, התערב, לפי בקשתו של חברו הקרוב לקדם את עניינם של גורמים שיוצגו על ידו. בית המשפט קבע שבשל יחסי הקרבה המיוחדים בינו ובין מר מסר, הציב עצמו במצב של ניגוד עניינים שלא אפשר לו קבלת החלטה אובייקטיבית, ובכך עבר עבירה של הפרת אמונים.

נכון, המשפט הפלילי הוא לא מדע מדוייק בדומה למתמטיקה או פיסיקה, אך אין לטעות – הוא בנוי על עקרונות וכללים ברורים שמומחים אמורים שלא לטעות לגביו. כאשר התביעה מחליטה להעמיד אדם לדין פלילי, חוק סדר הדין הפלילי מתנה זאת, בין השאר, בכך שיהיו בידיה ראיות מספיקות שמלמדות על סיכוי סביר להרשעה.

החוק לא מבחין בין סוגי הנאשמים, ולפי עקרון 'שוויון הכול בפני החוק', הדין חל על החלטה להעמיד לדין שר או ראש ממשלה באותה מידה שבה הוא חל על העמדתו לדין של אדם מן היישוב. יחד עם זאת, הדעת נותנת שאין דינו של אדם רגיל כדינו של ראש ממשלה מכהן. טעות בהערכת העדויות יכולה להיות הרת אסון כאשר מדובר במקרה של נבחר ציבור בכיר, לא רק מבחינתו האישית, אלא בעיקר מבחינת הציבור שבחר בו.

הציפייה היא, כי מקבלי ההחלטה יהיו ערים לתוצאות הקשות של טעות מצדם באשר להערכת הראיות שבידם, ויפעילו את הדרישה של ראיות מספיקות כדורשת זהירות מיוחדת, כך  שהסיכוי להרשעה לא יהיה רק סביר, אלא כמעט ודאי. מה שקבע בית המשפט לגבי הראיות לא מלמד על אותה זהירות מיוחדת שאנו מצפים לה.

אמנם, אהוד אולמרט נמצא אשם בפרשה חמורה של הפרת אמונים ואין להקל ראש בכך, אך אם פרשה זו הייתה עומדת בפני עצמה, ספק אם היה היועץ המשפטי לממשלה מאשר פתיחה בחקירה או העמדה לדין פלילי רק בשלה תוך הפסקת כהונתו של ראש הממשלה.

אחת המסקנות החשובות מהכרעת הדין היא שכדי למנוע מצבים דומים בעתיד, ייתכן שראוי לאמץ את מה שמקובל במשפט הצרפתי, לאמור, לאסור על העמדה לדין של ראש ממשלה מכהן. אם בכל זאת יימצא צורך לבוא חשבון עמו על דברים שעשה בזמן כהונתו, יהיה זה רק בתום כהונתו.

מנגד, אין לתבוע את פיטוריו של פרקליט המדינה. הגם שניראה כי הוא, היועץ המשפטי לשעבר וצוות הפרקליטים שלצדם טעו בהערכת הראיות, אין בכך כדי להצדיק התלהמות כלפיהם. הפרקליטות והמשטרה הן לבנים חשובות במבצר שלטון החוק. כוחה של הדמוקרטיה מותנה ביכולתם של מוסדות אלה לשמור על טוהר המידות של קברניטי המדינה, ואסור לנו לרפות את ידיהם.

אין ספק כי נוכח תוצאת הכרעת הדין על הפרקליטות לעשות בדק בית. עליה ללמוד במה טעתה וכיצד עליה לנהוג בעתיד על מנת למנוע טעויות קשות כאלה. אסור שהמקרה הנוכחי יגרום לפרקליטות לחשוש לפתוח בחקירות נגד אישי ציבור שחשודים בשחיתות.

13.7.12

יולי 12, 2012

מועדון המעריצים של אולמרט

זאב קם

מועדון המעריצים של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הושק השבוע באופן רשמי. חברי הכנסת של סיעת קדימה התחרו מי יהיה חבר הכנסת שיאדיר את שמו של ראש הממשלה הראשון שהורשע בעבירה פלילית. בנוסף, הם גם התחרו מי יהיה הח"כ שיבלוט הכי הרבה בעוצמת הצווחה שהוא מפנה לעבר הפרקליטות.

"אולמרט אינו ראש ממשלה לשעבר, אלא ראש ממשלה בהמתנה", הכריזו בגאווה אותם חברי כנסת מקדימה. לא פחות ולא יותר. יום אחד אתה על ספסל הנאשמים, ויום לאחר מכן אתה כבר בעיצומו של המרוץ לראשות הממשלה. למרבה הגיחוך, חלק מאותם חברי כנסת שנשבעו השבוע אמונים לאולמרט, היו בדיוק אלו שהעיפו אותו הביתה בתקופת כהונתו כראש ממשלה.

התקופה היתה תקופת פוסט מלחמת לבנון השנייה, עיצומן של החקירות נגד אולמרט. קדימה עמדה על מספר חד ספרתי של מנדטים בסקרים. כמעט ולא היה ח"כ שלא תדרך נגד אולמרט באותה תקופה. היום הם מתחננים בפניו ובפני כל מי שמקורב אליו, שיעשה טובה ויחזור. ככה זה כשהאפשרות להיות בשנה הבאה בכנסת נראית חסרת סיכוי כמעט לחלוטין.

דבר נוסף שבלט השבוע אצל החבר'ה מקדימה הוא שהפרקליטות, שהיתה סוג של אורים ותומים, הפכה למושא להתקפות פרועות על גבול ההסתה. מה לא היה שם? קריאות להתפטרותו של משה לדור, דרישה לבדק בית ותביעה להפקת לקחים. זו אותה פרקליטות שרק לפני כמה שבועות נזעקו אנשי קדימה להגן על כבודה ומעמדה בפני מתקפות הימין, כשהנושא שעמד על הפרק היה הריסת בתי האולפנה ובתי היישוב מגרון. איך שגלגל מסתובב.

ההודעות שצפצפו במכשירי הטלפונים של הכתבים בישרו על ברכות חמות לרגל הזיכוי. זיכוי? אותם חברי כנסת הפכפכים גם התעלמו כמעט לחלוטין מהעובדה שאולמרט הורשע בסעיף אחד בכל החגיגה הזאת.

פלג אחר בפוליטיקה הישראלית שחגג את פסק הדין של ראש הממשלה לשעבר היו חברי הכנסת החרדים. ליצמן מיהדות התורה מצד אחד, אנשי ש"ס מהכיוון השני. כולם כאחד ברכו וחיבקו את האיש שיצא כאילו "הוא זכאי". במקרה שלהם, הסיבה פשוטה: סוף כל סוף יש אלטרנטיבה ל'גזירות השמד' שהסתמנו בעניין חוק הגיוס.

המועמד האהוב חוזר מהחושך כדי לאפשר לחרדים להמשיך ולחיות את חייהם. מי אם לא הח"כים החרדים מחככים את ידיהם בהנאה לאור ההתפתחות האחרונה. ועדיין, המקרה שלהם שונה במקצת מזה של אנשי קדימה. בעוד שאצלם מדובר בסך הכל בעוד אופציה לפרטנר שיבחרו לעבוד לצידו, אצל חברי הכנסת מקדימה, תאבי הכיסא, מדובר באיש שאולי יציל להם את הקריירה. מבחינתם, זה אולמרט או מוות פוליטי.

12.7.12

יולי 12, 2012

המשפט של קפקא

דני רשף

 פעם, לפני שלוש עשרה שנים, נפתחה חקירה נגד אביגדור ליברמן בחשד להלבנת הון. למעלה מחמש שנים אנו מוצפים בהודעות תקופתיות שבעוד "זמן קצר" יחליט היועץ המשפטי לממשלה האם לסגור את התיק או להעמיד את ליברמן לדין.

לפני שנה, באפריל 2011, כבר הודלף לתקשורת שהיועמ"ש החליט, כביכול, להעמיד לדין. באפריל השנה הודיע היועץ שהחלטה בעניינו של ליברמן תתקבל בתוך שבועות. איש בתקשורת לא מחה על השימוש המניפולטיבי שהפרקליטות עושה בעיניינו של שר החוץ, השבוי הנצחי שלהם. איש לא התלונן שעניינו עולה לכותרות תמיד בהקשר פוליטי. איני דואג לליברמן, אני דואג מאוד ליחסי הפרקליטות והתקשורת ולסימביוזה האפלה והמניפולטיבית שלהם.

אביגדור לא לבד. פרשת הנשיקה של חיים רמון נופחה מעבר לכל מימד הגיוני. הפרקליטות והמשטרה השקיעו משאבים שמתאימים להתמודדות עם משפחת פשע ממוצעת. על ה'לא-מתלוננת' הופעלו לחצים עצומים מצד גדולים ורבי השפעה, עד שהצליחו להרשיע את חיים רמון בעבירת מין – נשיקה של 30 שניות עם קצינה זוטרה בלשכת ראש הממשלה, כשאפילו יחסי מרות ישירים לא היו ביניהם. חיים רמון היה אז, באמצע 2006, שר המשפטים שהעז לדבר על רפורמות.

ביוני 1996 הגיש העיתונאי יואב יצחק בג"ץ נגד השר שמונה באותו היום לשר המשפטים, יעקב נאמן, בטענה שמסר הודעה כוזבת ומעורב בפלילים. היועמ"ש דאז, מיכאל בן יאיר הורה, כמובן, לפתוח בחקירה, דבר שגרר התפטרות מיידית של נאמן מתפקידו. לאחר שנה זוכה מכל עבירה. פרשיות דומות שהסתיימו בלא כלום היו נגד השר רפאל איתן ונגד ראובן ריבלין.

ממשלת ישראל החליטה למנות רמטכ"ל כרוחה, את יואב גלנט. כמו כל מושבניק, גלנט היה מעורב בסכסוכי קרקעות, שהברירה בהם היא בין פסיביות שמסתיימת בנישול או אקטיביות שפרושה קביעת עובדות והכשרתן בשפע של אמתלות. אולי יש לדרוש מיואב גלנט יושרה ברמה גבוהה הרבה יותר, אך אין ספק כי נהג כאדם מן השורה.

למרות שהנושא לא הובא מעולם לבירור משפטי מלא, הקשר בין התלהמות עיתונאית, טהרנות משפטית ואימת בג"ץ והפרקליטות הביאו בפועל לסיכול החלטת הממשלה ומינוי בני גנץ במקומו. סיכול החלטת הממשלה הייתה מעשה פוטש משולב של תקשורת וממסד משפטי. מרגע שהמינוי סוכל, איש לא טרח יותר לברר את העובדות המשפטיות כהוויתן.

לפרקליט המדינה וליועמ"ש יש כוח לקבוע מי יהיה שר בישראל. הם לא נותנים שום דין אם פגעו בקריירה או הדיחו שר מתפקידו בגין האשמות שאין בהן ממש. מכל הפרשיות עולה קשר סימביוטי עם התקשורת, שמגמדת את הקורבן עד מצב קפקאי קלאסי שבו הקורבן לא יודע מה עשה רע, על מה הוא צריך להתגונן ומי מאשים אותו באמת.

המדינה צריכה פרקליטות חזקה וחוט שדרה במלחמתה בשחיתות, אך כשהיא מופקדת בידי משה לדור והיועץ ויינשטיין, לא מקבלים מלחמה בשחיתות אלא ציד מכשפות ופוטש פוליטי מתמשך. נוח לכולם להפגין נגד יחסי הון-שלטון, אך האיום האמיתי לדמוקרטיה הישראלית לא טמון ביחסים בעיתיים מסוג זה, אלא במארג אפל פי כמה של יחסי תקשורת-פרקליטות.

יש לחוקק חוק שמעניק חסינות לראשי ממשלה ולשרים, מחקירה ישירה והעמדה לדין כל עוד הם מכהנים בתפקידם. החוק רע, אבל רע ממנו שהתקשורת והפרקליטות יצליחו, פעם אחר פעם, להדיח שרים מיועדים מתפקידהם ללא שום ביסוס עובדתי ועל בסיס להיטות אישית, ובמקרה הרע – בכוונת מכוון.

בפרשת אולמרט, חצתה 'חבורת שלטון החוק' את כל הקווים האדומים. כצעד ראשון להבראת מערכת התביעה, צריכים הצמד ויינשטיין ולדור ללכת הביתה.

 12.7.12

יולי 11, 2012

פרשת אולמרט: התקשורת מאיימת על הדמוקרטיה

מאמר מערכת

עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי ב-27 במאי 2008 עדיין טריה בזיכרון. הייתי שם בבית המשפט המחוזי בירושלים. במבט לאחור, הבושה הגדולה היא של התקשורת, ואני כולל את עצמי בתוכה. זה היה ספין אדיר.

זו לא היתה סתם עדות מוקדמת, מחשש שטלנסקי ימוג באפילה. זו היתה עדות שיצרה בום תקשורתי על-קולי. מבחינה ציבורית, ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הורשע בדעת הקהל כעבריין מושחת שבמקרה אוחז בהגה השלטון. מכאן קצרה הדרך להדחתו למעשה מתפקידו הנבחר כראש הממשלה. החלו ההליכים הפוליטיים שאותם הובילו מנהיגי מפלגת העבודה דאז, שר הביטחון ברק ושרת החוץ של אולמרט, ציפי ליבני.

לא נמצאו בתקשורת של הזרם המרכזי פרשנים שיביטו על העדות הפומבית המתוקשרת במבט ביקורתי וישימו הכל בפרופורציה. לאורך שעות סיפר טלנסקי על ההזדמנויות השונות שבהן הגיע לסוויטות מלון מפוארות בניו יורק וברחבי אמריקה, כדי להעניק מעטפות דחוסות מזומנים.

בנקודה זו ראוי לציין שבית המשפט השתכנע כי לפחות פעמיים אולמרט קיבל מעטפות מזומנים בסך כולל של כ-20 אלף דולר; הוא לא קיבל את הקביעה של הפרקליטות כי מדובר בשוחד.

הרושם שהתקבל בציבור בעקבות עדות טלנסקי היה שמדובר בסכומים של מאות אלפי דולרים במזומנים, שמצאו את דרכם לכספת שעליה חלש אורי מסר. להגיד היום שלא היו דברים מעולם, יהיה מוגזם. אך מבחינה משפטית קשה שלא לחשוב כי סופת האש התקשורתית שנפתחה ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל ושהפכה לשריפת צמרות בסוף חודש מאי, לא היתה אקט פוליטי.

אין זה משנה עכשיו שאולמרט הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות וכי עוזריו הקרובים ביותר הורשעו בפרשת ראשון-טורס. בשורה התחתונה, הוא זוכה בפרשה שהביאה להפלתו מראשות הממשלה.

זהו דבר חמור ביותר. קשה לדעת מה הביא את הפרקליטות למעשה הנמהר וחסר הזהירות הזה שבהעדת טלנסקי בצרמוניה ראוותנית ומלודרמטית. האווירה בארץ, צריך לזכור, היתה שאהוד אולמרט צריך ללכת הביתה בעקבות הכשלון הגדול במלחמת לבנון השניה.

גם העובדה שהוא לא התפטר בעקבות דו"ח וינוגרד הסופי היא תולדה של תקשורת אחודה ומוטית. ייתכן שהאוירה הזאת היא שנתנה ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה תחושה של רוח גבית, והם החליטו לנצל את הרוח הציבורית כדי ללכת בכל הכוח על תיקי אולמרט השונים.

זיכויו של אולמרט בפרשיות אלו מזכיר לנו רצף של שרי משפטים ושני נשיאים שהורשעו בפועל על ידי הפרקליטות בגיבוי התקשורת: חיים רמון, יעקב נאמן, משה קצב ועזר ויצמן ז"ל. גם נתניהו כבר ראה ממרחק את הגיליוטינה. זהו דפוס שבו ערכאה כמו-משפטית, ולעתים רק מוסד ציבורי בראשות שופט, משבש את הליכי הממשל ופוגע בדמוקרטיה. כזה הוא המקרה של המבקר לינדנשטראוס, שבעקבות חוות דעת נמהרת וספין תקשורתי אדיר הביא למעשה לסילוקו של האלוף יואב גלנט ממועמדות לתפקיד רמטכ"ל.

לקולות שקוראים להתפטרותו של פרקליט המדינה לדור יש חימוש לא-קונוונציונלי נגדו. אין ספק שדרוש שידוד מערכות בפרקליטות, ואם נשיאת מועצת העיתונות דורנר היתה נאמנה לתפקידה, היתה צריכה לקרוא לסדר גם את ערוצי התקשורת השונים, שאוהבים לחגוג את חופש העתונות ולהתקומם על מה שנראה להם כנסיונות הפגיעה בו. למעשה, הוכח שוב כי התקשורת הישראלית היא עצמה האיום על הדמוקרטיה.

אמנון לורד

11.7.12

יולי 11, 2012

זכאי אבל מסריח

יהודה יפרח

אף אחד לא באמת יצא טוב מהפרשה הזו. אהוד אולמרט, שניהל קרב הגנה ממושך ומתיש באחד ממשפטי השחיתות השלטונית הגדולים בתולדות המדינה (לא פחות מ-157 ישיבות, 19 אלף עמודי פרוטוקול, 102 עדים ו-966 מוצגים) הצליח לבנות אליבי ששיכנע את השופטת מוסיה ארד. על רוב העובדות, הן בפרשת טלנסקי והן בפרשת ראשון-טורס, לא הייתה מחלוקת מהותית בין התביעה לפרקליטיו של אולמרט. למרות זאת, ראש הממשלה לשעבר הצליח לבסס נרטיב אלטרנטיבי, שכותרתו "לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי".

בכתב האישום ב'פרשת מרכז ההשקעות' אולמרט אמנם הורשע. כזכור, כלפי ראש הממשלה לשעבר נטען כי בתפקידו כשר התמ"ת וכשר התקשורת קידם את האינטרסים של מקורבו עו"ד אורי מסר, תוך ניגוד ענינים חריף. אבל גם הפרקליטות מודה בחצי פה כי התיק לא היה מבשיל לכתב אישום אלמלא האישומים בפרשת טלנסקי ובפרשת 'ראשון-טורס'.

למרות הזיכוי, קריאת פסק הדין מעלה רושם מטריד ביותר באשר לנורמות האתיות שרווחות בחלונות הגבוהים של הממשל הישראלי: מעטפות מזומנים, מחלקות ראשונות, מלונות יוקרה, חשבונות מוסתרים, הוצאות עתק של משאבים על מסעות בחירות ללא כיסוי. אמנם התרגלנו שהמנהיגים כבר אינם פורשים לצריף בנגב או לעבודה במשק קיבוצי לאחר תפקידם, אבל הנהנתנות מנקרת העינים והראוותנית של אולמרט מעלה תהיות קשות באשר לנקיות שיקול הדעת שלו כראש ממשלה.

טענתו היום כי הוא פרש מראשות הממשלה רק בגלל התיק הזה אינה מחזיקה מים, שכן הפרישה הייתה סמוך לזימונו של טלנסקי לעדות, הרבה לפני הגשת כתב האישום. לא מן הנמנע שאולמרט בחר להתפטר בגלל השילוב של מדיניות כושלת כראש ממשלה וחשש מכך שלא יצליח להגן על התנהלותו בבית המשפט. אגב, גורם בצוות ההגנה של אולמרט פלט הבוקר מחוץ לאולם הדיונים כי צוות הפרקליטים הניח כי התיק יסתיים בהרשעה.

מצד השני, גם הפרקליטות יצאה רע מהסיפור. צריך היה להקשיב הבוקר לעו"ד אלי אברבנאל שדיבר במסיבת העיתונאים המאולתרת בבית המשפט המחוזי בירושלים. כל הגורמים המערכת, אמר, היו תמימי דעים שמדובר בתיק עם ראיות מוצקות ושיש להגיש בגינו כתב אישום. אנחנו זוכרים שדברים דומים מאוד אמרו בפרקליטות על ההחלטה להציע עיסקת טיעון לנשיא משה קצב, החלטה שהתבררה למפרע כשגויה.

למה זה מטריד כל כך? כי האמירות הללו משקפות תרבות ארגונית בעייתית שפשטה בפרקליטות בשנים האחרונות. תרבות שלא מעודדת גיוון מחשבתי, ביקורתיות ופתיחות לעמדות שמנוגדות ל'קו' המערכתי.

את הטענה הזו אנו שומעים גם מגורמים בתוך הפרקליטות, שמרגישים שמשהו השתנה. יותר מידי אג'נדה ומדיניות לא עושים טוב לגוף שיש לו כל כך הרבה כוח ועוצמה, ושנדרש לרמה כה גבוהה של רגישות ודיוק.

11.7.12

יולי 10, 2012

דו"ח המאחזים: ניצחון הנרטיב הציוני

מאמר מערכת

דו"ח המאחזים שהוגש אתמול על ידי השופט אדמונד לוי לממשלת ישראל, מתקן את העוול העמוק שנגרם לתושבים ישראלים רבים שהתיישבו ביהודה ושומרון בסיועה של הממשלה ושהפכו בבוקר לא עבות אחד לפורעי חוק.

אי הסדרים, שנגרמו בעקבות בעיות בירוקרטיות שונות בעקבות ספקות שהתעוררו בנוגע לבעלות על הקרקע עליה המדינה יישבה אותם היו רק התירוץ לבעיית החוקיות. הבעיה האמיתית היתה חוסר רצונה של ממשלת ישראל להדוות כי אכן, היא מחזיקה בחבלי ארץ אלה ומיישבת אותם.

מעבר להסדרת בעיית המאחזים, עיקר חשיבותו של הדו"ח היא בהחזרת היחס הנכון למעמדם של חבלי יו"ש ושבירת הנרטיב השמאלני, שניסה לנתק את הקשר בינם לבין העם היהודי בתואנות של 'שטח כבוש'. יהודה ושומרון, כמו ארץ ישראל כולה, הם ערש תרבותו של העם היהודי, מכורתו ההיסטורית ומקום שביחס אליו לעולם לא יוכל להיטען כי מדובר בשטח שאינו קשור לעם היהודי. על אף זאת, כמובן, תמיד ישנם מי שמנסים לשכתב את ההיסטוריה, ואף לשתול את הזייתו בתוך מערכת החינוך הציונית.

ההכרה בדבר הקשר בין העם לארץ היתה הסיבה להחלטת חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפקיד את הארץ בידי האימפריה הבריטית כדי שזו תסייע לעם ישראל להקים מחדש את ביתו הלאומי. אמת פשוטה זו טושטשה לאורך שנים ועדיין מטושטשת על ידי השמאל הישראלי בתואנות שונות. החמורה שבהן היא הכחשת קיומו ההיסטורי של עם ישראל, הן על ידי השכחת הזיקה ההיסטורית לארצנו והן על ידי יצירת נתק בין מדינת ישראל המודרנית לאחיותיה הקדומות.

תהליך ההשכחה המתוחכם, שמשתמש, בין השאר, בכלים פסבדו-אקדמיים ולוליינות מושגית, פועל מתוך ההנחה שהניתוק יאפשר לממשלה לסגת בסופו של דבר מיו"ש, מתוך הנחה שכך יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. מדובר לא רק בעשיית פשע כלפי האמת ההיסטורית וכלפי זהותו העצמית של עם ישראל, אלא גם כלפי העובדות בשטח.

המלחמה בינינו לבין מדינות ערב, ובתוכם הפלשתינים, מעולם לא היה על קרקע בלבד אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל בכל גודל שהוא במזרח התיכון. העולם הערבי מתנגד למדינת ישראל מסיבות דתיות ואנטישמיות עמוקות, שאין דרך פוליטית או מדינית ליישב או לעצור.

במילים אחרות, מדינות ערב לעולם לא ישלימו עם מדינה יהודית במרחב האזורי וישאפו תמיד לחסלה או במלחמה גלויה או במסגרת תוכנית השלבים המפורסמת. המחשבה שקנתה שביתה בחוגי השמאל, כי ישראל אשמה במצבה, היא אוטו אנטישמית.

הפנית האצבע המאשימה מעוקרת מתוכנה בדו"ח המאחזים, ואולי יהא זה שלב ראשון בשירוש ההאשמה העצמית מהשיח הישראלי.

אסף גולן

10.7.12

יולי 10, 2012

הגנה מן הילד

עו"ד ורד כהן ורענן בר-און

אתה נמצא בגן השעשועים עם הבן שלך. משום מקום צץ ילד בריון שנטפל לילד שלך – מציק לו, דוחף אותו, יורק עליו. אתה נזעק להגן על הילד, ומפה לשם אתה מאיים על הבריון הקטן שיפנה את עצמו מהאזור – אחרת יבולע לו. את מגיעה לגן הילדים לאסוף את הנסיכה הקטנה. באותו רגע בדיוק את רואה את 'השובב' של הגן מניף עיפרון חד לעבר פניה. בחרדה עצומה את תופסת את ידו של התוקף הקטן ומושכת אותו אחורה, שנייה לפני האסון הקרב.

שניכם לא יודעים שסיטואציה תמימה של אב שמבלה עם בנו בגינה ואם שמגיעה ליטול את בתה הקטנה מגן הילדים, עלולה להסתיים בתחנת המשטרה ואף בהגשת כתבי אישום בגין איומים ותקיפה. הנאשמים: ההורים, שניסו בסך הכל להגן על אוצרותיהם.

לפי חוק העונשין, עבירת איומים הינה איום על אדם בכל דרך שהיא, בפגיעה שלא כדין ובכוונה להפחיד את האדם או להקניטו. אדם שמאיים על קטין חסר ישע בכוונה להפחידו, להטיל עליו אימה, לטעת פחד מפני תוצאה כלשהי – עלול להיות מורשע ולשאת בעונש הקבוע בחוק.

בנוסף, על פי חוק העונשין הישראלי, הגדרת תקיפה הינה פעולה של הכאת אדם, נגיעה בו, דחיפתו והפעלת כוח על גופו בין במישרין ובין בעקיפין. על פי הגדרתה, כוללת עבירת התקיפה רמות שונות – החל מתקיפה 'סתם' (שדינה עד שנתיים מאסר), דרך תקיפה שגורמת חבלה ממשית (עד שלוש שנות מאסר) וכלה בתקיפה בנסיבות מחמירות (כאשר העונש הינו כפל הזמן הקבוע לעבירה).

חדשים לבקרים נודעים מקרים של הסתבכויות הורים בשל ניסיונם להגן על ילדיהם. הורים שתקפו ילד שהתעלל בבנם בבית הספר ביישוב ליד נתניה, אב שאיים על תלמיד, תלונת שכניה של זמרת מפורסמת כי בעלה מאיים על ילדיהם, אב שסגר חשבון עם תלמיד בן 11 מהוד-השרון שהסתכסך עם בנו, אב לתלמיד כיתה א' בבית ספר באשקלון שאיים על תלמידים שהציקו לבנו וצעק עליהם; לאחרונה נטען כי שחקן מפורסם נזף בילדיו של שחקן אחר.

כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו ולא כל אחד מהם יסתיים בהגשת כתב אישום, ובכל זאת יש לזכור, כי איומים או תקיפה של קטין חסר ישע הינן עבירות חמורות ביותר.

נחזור למקרים בהם פתחנו. הדרך החוקית להתמודד, בנסיבות שהודגמו, הינה הרחקת הילד המותקף מהילד התוקף, איתור הוריו של הילד התוקף בבקשה כי יטפלו בעניין, הגשת תלונות לצוות החינוכי בבית הספר ובגן, הגשת תלונה במשטרה במקרים המתאימים, וכן הלאה.

בכל מקרה איומים ותקיפה הינם מחוץ לתחום, לא רק בשל הצורך במתן דוגמא אישית חיובית לפעוטות, אלא אף כדי להימנע מהסתבכות משפטית ונשיאה באחריות פלילית שעונשה בצידה.

10.7.12

יולי 8, 2012

למבוגרים יש אחריות

שרה אליאש, חברת מליאת מועצת יש"ע

השאיפה האוטופיסטית לאמת צרופה מאפיינת, אמנם, את בני הנוער האידיאליסטים, אבל תפקיד המבוגרים הוא להרחיב את התמונה ולהכיר במורכבותה. בכל הגשמה, מעצם טבעה, יש התמודדות עם המציאות ופגיעה בטוהר החזון. כל אידיאל בהתגשמותו הופך לארצי.

מובן שיש לשמור על גבולות הפשרה. כפי שכתבו ראשי הועדים ותנועת קוממיות, יש אמון במניעים וב"ה אין טענות לשחיתות. לכן לא מובן גובה הלהבות הנוכחי, בעיקר לנוכח העובדה שהסכם הפשרה בגבעת האולפנה כלל את אחד הרבנים המובילים של קוממיות, מה שהותיר מבוכה גדולה, בפרט אצל הנוער.

בשבוע שעבר קונן מעל דפי העיתון ידידי, בצלאל סמוטריץ', על העדר האמת. הכעס, הכאב והעלבון ניכרו בדברי סמוטריץ' וניר צבי – אך לא ברור כיצד הם לא חשים שמאז הגירוש נשפכו אינספור השמצות וגינויים, שלובו ע"י יחס מתנשא ומבזה למועצת יש"ע – הישנה והמתחדשת – כאילו היא שגרמה לכשלון המאבק וכביכול אינה נאמנה לארץ ישראל ולשולחיה.

בראיונות לגופים שונים הושפלו דני, פנחס ולרשטיין ואחרים בשאלות קנטרניות שתמיד היתה בהם הנחת המבוקש של חוסר נאמנות, קומבינות ושיתוף פעולה עם השלטונות שמוצגים תדיר כאויבים. נערך מסע דה לגיטימציה, שאחד משיאיו היה סביב מגרון.

לא אחת חשתי שאין כלל דיון ענייני. שכל רעיון פרגמטי שיש בו פשרה מוצג מראש כהרס האידיאל הטהור. אך את מחירו של מתווה עמונה שמוצג כ'נצחון האמת' – ספגה לא אחרת מתנועת 'אמנה' המושמצת, שפיצתה את רוכשי הדירות. בגבעת האולפנה התברר שכאשר מונחים על הכף גורלם של עשרות משפחות ועשרות מיליוני שקלים – האמת הופכת להיות מורכבת יותר.

האם לא ברור שהאשמות בתבוסתנות ותחמנות, כשהן מגיעות לנוער, שמטבעו רואה את העולם בשחור-לבן, הופכות את אנשי אמנה, מועצת יש"ע וכל גוף ממסדי ל'אוייב העם'? זה תקופה ארוכה יש חוסר נכונות מצד מנהיגות הוועדים לשים קו אדום. חוסר הפשרות של הנוער משרת, כביכול, את המטרה. בכך נגרם עוול גדול לנוער, שזקוק לריסון ולגבולות מצד המבוגרים.

לא עקבתי אחר כל מלה של דני דיין. ייתכן כי שגה. עם זאת, עדיין לא הגיע לכדי מאית ממבול הגינויים המתמשכים שהוא סופג. איני מסכימה לכל מה שנעשה. אני חושבת שהיה מקום להאבק יותר בעד חוק ההסדרה. אבל ברור לי שהדברים נעשים בכל צד מתוך אמונה בצדקת הדרך. חשוב שתהיה מחלוקת, אבל התנאי להשרדותנו כאן הוא שננהג כבוד זה בזה. העמדה הרווחת, ש"כל מי שאינו מסכים לדעתי הוא בוגד" – הרסנית.

מועצת יש"ע מואשמת כי אינה סופרת את שולחיה. יש בזה משהו, לפחות לגבי דרך ההתנהלות. אכן, לא מעט החלטות מכעיסות אותי, ועם זאת אני מאמינה שפגיעה מתמשכת בגוף המייצג פוגעת, בסופו של דבר, בכולם. שביב של אור ראיתי בהתכנסות ראשי המועצות בשבוע שעבר. התכנסות שנאמרו בה דברים לא קלים, הוטחה ביקורת, אבל ההחלטות שיקפו יחס בוגר ואחראי למפעל ההתיישבות.

לפנינו אתגר לא פשוט: לחזק הנהגה מייצגת ולא לדבר בריבוי קולות, להתמודד עם שאלת הנוער על כל נגזרותיה. אני מקווה שמתוך המשבר הנוכחי ייצמחו הבנה והידברות שכל כך חסרות אצלנו.

8.7.12

יולי 8, 2012

גילדת עורכי הדין

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

הם יותר חזקים מההסתדרות, הרבה יותר חזקים מהתאחדות התעשיינים, מצליחים לתגמל את חבריהם בצורה יוצאת דופן. בהרבה מקרים – על חשבוננו. בעיקר על חשבון החלשים ביותר.

אני מתכוון ללשכת עורכי הדין, אחד מן הגופים היחידים שהוא ועד עובדים בעל מעמד חוקי בכנסת. היחידי בארץ שעל פי חוק יכול למנוע מאדם שאינו עורך דין לתת ייעוץ לאדם בנוגע לזכויותיו, היחידי בארץ שפועל כדי לגרום להגדלת התשלומים של חייבים במערכת ההוצאה לפועל כדי שקבוצה קטנה, מחלקה לא גדולה במפעל שקרוי לשכת עורכי הדין, תשלשל לכיסה ממון רב, תוך ניצול כוחה בבית המחוקקים.

לפני כשבועיים התקיים בוועדת החוקה של הכנסת דיון בבקשת רשות האכיפה והגבייה (ההוצל"פ) להפוך לקבוע את אחד המסלולים היותר הומניים, אם ניתן לקרוא להם כך, במערכת הגבייה. מדובר במה שמכונה 'המסלול המקוצר', שעיקריו הם מהירות בגביית החוב, מיעוט בסנקציות, אך בעיקר, מדובר במסלול ללא עורכי דין – ולפיכך ללא שכר טירחה. המשמעות היא שהחייב ישלם הרבה פחות כדי לסלק את חובו.

עשרות עורכי דין הגיעו לדיון, ביניהם ראש לשכת עורכי הדין בכבודו ובעצמו, שניסה לשכנע את השומעים כי מדובר בנסיון של הלשכה לשמור על זכויותיהם של הזוכים הקטנים. העובדה שדווקא החברות הגדולות במשק, אלו שמנהלות מאות אלפי תיקים בהוצאה לפועל, מעדיפות את המסלול המקוצר כדי לשפר את תדמיתן – כלל לא שינתה מבחינתו. מה שחשוב הוא שהמספר הקטן יחסית של עורכי דין שעוסקים בגביית חובות – ימשיך לעשות קופה.

מקוממת יותר היא העובדה כי במקרים רבים עורכי הדין אינם טורחים, במשך תקופה ארוכה, לפעול כלל בתיקי ההוצאה לפועל המצויים ברשותם ואז, ביום המתאים, כשהחוב גדל מספיק הם נוקטים באמצעים חוקיים אך דרקוניים, ומשאירים את החייב – שלעיתים אף כלל אינו יודע כי יש לו חוב –  עם כיסים מרוקנים וחוסר שינה בשל הפחד מפני עיקולים ושאר סנקציות.

קשה להגיד מילים טובות על מערכת ההוצאה לפועל. אין דבר טוב במישהו שהמסר שלו הוא: "רשות האכיפה והגבייה, אף אחד לא נשאר חייב". בכל זאת, גם אם נסלק את האינטרס הברור של הצורך המערכתי להראות גידול בהקפי הגבייה, הרי שבסופו של התהליך מי שנהנה הוא החייב הקטן, שמשלם פחות כסף. הרבה פחות.

את הגילדה, לעומת זאת, לא מעניין החייב. גם לא הזוכה. מה שמעניין אותה הוא כמה כסף ייכנס לכיסם של עורכי הדין. יש מי שקורא לזה פרנסה, אבל במקומות אחרים היו קוראים לזה שכר בכירים מופרז. אם היו באים עורכי הדין ומציעים להפחית את שכר הטירחה שלהם, היה על מה לדבר. עד אז יש לזכור שמכל תשלום חוב שמבוצע דרך פרקליט, כחמישים אחוזים או יותר עלולים להגיע לכיסו של עורך הדין.

8.7.12