Archive for ‘עיתונות וביקורת תקשורת’

יולי 15, 2012

איראן גרעינית אינה מפחידה את המפחידים

מאמר מערכת

אחת התהיות הגדולות בימים אלה היא, מדוע פרשנים בטחוניים מסוימים יחד עם בטחוניסטים בכירים מהעבר ממשיכים לייצר מסע הפחדה כל כך קיצוני בעניין התקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן. ההפחדה עוסקת בשלושה מוטיבים: המלחמה שתפרוץ כתוצאה מהתקיפה תהיה כל כך נוראה שישראל לא תחזור עוד להיות מה שהיתה לפני התקיפה באיראן. התקיפה, גם אם תצליח, רק תגרום להאצת ההתגרענות של איראן שתרוץ במהירות לפצצה. ואחרון חביב, ממשלת ישראל ושני העומדים בראשה בנושא הזה, שר הביטחון ברק וראש הממשלה נתניהו, הם מטורפים / מטומטמים, הם התחילו להאמין בתעמולה של עצמם ועכשיו מתוך מחויבות לתעמולה הזאת הם עוד ילכו להפציץ באיראן.

לאור זאת, כפי שביטא פרשן ערוץ 10 אלון בן דוד, המשימה הבטחונית הלאומית העליונה למנוע את התקיפה באיראן מוטלת על כתפיו של איש אחד בלבד וזה רב-אלוף בני גנץ.

האפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית כנראה לא מפחידה את המפחידים האלה; כיוון שאהוד אולמרט חזר עכשיו לכותרות, אפשר להבין שמדינת ישראל יוצאת למלחמות רק אם חוטפים לה שני חיילים הרוגים. אז זה הגיוני ובסדר גמור וגם מביא להישגים והרתעה. אבל לצאת למבצע שיש בכוחו לחסל זמנית את פרויקט הגרעין האיראני – זה לא. איש אינו מציע שישראל תצא למבצע כזה, אם היא לא יודעת איך לעשות זאת. אבל אם הקברניטים מאמינים שצה"ל הצליח לייצר אופציה אמינה מבחינה מבצעית, השיקול לתקוף הוא מובן מאליו. פרופ' יחזקאל דרור כתב על כך לאחרונה ניתוח מיוחד, שמחייב תקיפה. אחד הפרשנים הרציניים בארצות הברית, לי סמית, הוכיח לאחרונה שההערכות המופצות על ידי גורמי הממשל האמריקני לגבי משך זמן הדחיה שתושג בפרויקט האיראני היא נגזרת של אי-רצון לבצע תקיפה כזאת. הם מדברים על שנה וחצי, שנתיים, מקסימום שלוש שנים של דחיה בלוח הזמנים האיראני בעקבות הפצצה יסודית. לעומתם, יש מעריכים חיצוניים לא פחות רציניים, שטוענים שהפצצה מוצלחת יכולה להשיג דחייה בלוח הזמנים של מחמש עד שבע שנים. הערכה כזאת אף הושמעה במשחק מלחמה שנערך בעתון זה לפני חודשים אחדים. ברור שהמערכה אינה נגמרת באקט צבאי אחד, אלא היא נמשכת במערכת חיסולים של בעלי הידע הגרעיני באיראן.

אך הבעיה העיקרית שמתבטאת במסע תעמולת הזוועה נגד התקיפה היא מה שמשתקף ממנה לגבי הערכת כוונות האויב האיראני. משתקף בה זלזול ישראלי אופייני בכוונות התוקפניות והג'נוסיידיות של המשטר האיראני. אם לא זלזול הרי שמדובר באטימות. גם היא תכונה אופיינית לאליטה הישראלית מאז 1973. ראש הממשלה ניסה להתגבר על המכשלה הפסיכולוגית הזאת באמצעות נאומיו הדרמטיים בהזדמנויות ממלכתיות ובינלאומיות שונות. אך זה כנראה איננו מספיק. יש פה כשל חמור בתקשורת של ההנהגה הבטחונית מדינית עם העם. מדוע החומר הרלוונטי לכוונות האיראנים אינו מוצא את דרכו לעתונאים, לאנשי הרוח, לערוצי התקשורת השונים? אם תקיפה באיראן עדיין רלוונטית, ואם חלון הזמנים הוא בחודשים הקרובים, מישהו שם למעלה צריך להפוך את הכתב האיראני הבלתי נראה לכתובת ניאון זועקת.

 אמנון לורד

15.7.12

מודעות פרסומת
יולי 11, 2012

פרשת אולמרט: התקשורת מאיימת על הדמוקרטיה

מאמר מערכת

עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי ב-27 במאי 2008 עדיין טריה בזיכרון. הייתי שם בבית המשפט המחוזי בירושלים. במבט לאחור, הבושה הגדולה היא של התקשורת, ואני כולל את עצמי בתוכה. זה היה ספין אדיר.

זו לא היתה סתם עדות מוקדמת, מחשש שטלנסקי ימוג באפילה. זו היתה עדות שיצרה בום תקשורתי על-קולי. מבחינה ציבורית, ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הורשע בדעת הקהל כעבריין מושחת שבמקרה אוחז בהגה השלטון. מכאן קצרה הדרך להדחתו למעשה מתפקידו הנבחר כראש הממשלה. החלו ההליכים הפוליטיים שאותם הובילו מנהיגי מפלגת העבודה דאז, שר הביטחון ברק ושרת החוץ של אולמרט, ציפי ליבני.

לא נמצאו בתקשורת של הזרם המרכזי פרשנים שיביטו על העדות הפומבית המתוקשרת במבט ביקורתי וישימו הכל בפרופורציה. לאורך שעות סיפר טלנסקי על ההזדמנויות השונות שבהן הגיע לסוויטות מלון מפוארות בניו יורק וברחבי אמריקה, כדי להעניק מעטפות דחוסות מזומנים.

בנקודה זו ראוי לציין שבית המשפט השתכנע כי לפחות פעמיים אולמרט קיבל מעטפות מזומנים בסך כולל של כ-20 אלף דולר; הוא לא קיבל את הקביעה של הפרקליטות כי מדובר בשוחד.

הרושם שהתקבל בציבור בעקבות עדות טלנסקי היה שמדובר בסכומים של מאות אלפי דולרים במזומנים, שמצאו את דרכם לכספת שעליה חלש אורי מסר. להגיד היום שלא היו דברים מעולם, יהיה מוגזם. אך מבחינה משפטית קשה שלא לחשוב כי סופת האש התקשורתית שנפתחה ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל ושהפכה לשריפת צמרות בסוף חודש מאי, לא היתה אקט פוליטי.

אין זה משנה עכשיו שאולמרט הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות וכי עוזריו הקרובים ביותר הורשעו בפרשת ראשון-טורס. בשורה התחתונה, הוא זוכה בפרשה שהביאה להפלתו מראשות הממשלה.

זהו דבר חמור ביותר. קשה לדעת מה הביא את הפרקליטות למעשה הנמהר וחסר הזהירות הזה שבהעדת טלנסקי בצרמוניה ראוותנית ומלודרמטית. האווירה בארץ, צריך לזכור, היתה שאהוד אולמרט צריך ללכת הביתה בעקבות הכשלון הגדול במלחמת לבנון השניה.

גם העובדה שהוא לא התפטר בעקבות דו"ח וינוגרד הסופי היא תולדה של תקשורת אחודה ומוטית. ייתכן שהאוירה הזאת היא שנתנה ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה תחושה של רוח גבית, והם החליטו לנצל את הרוח הציבורית כדי ללכת בכל הכוח על תיקי אולמרט השונים.

זיכויו של אולמרט בפרשיות אלו מזכיר לנו רצף של שרי משפטים ושני נשיאים שהורשעו בפועל על ידי הפרקליטות בגיבוי התקשורת: חיים רמון, יעקב נאמן, משה קצב ועזר ויצמן ז"ל. גם נתניהו כבר ראה ממרחק את הגיליוטינה. זהו דפוס שבו ערכאה כמו-משפטית, ולעתים רק מוסד ציבורי בראשות שופט, משבש את הליכי הממשל ופוגע בדמוקרטיה. כזה הוא המקרה של המבקר לינדנשטראוס, שבעקבות חוות דעת נמהרת וספין תקשורתי אדיר הביא למעשה לסילוקו של האלוף יואב גלנט ממועמדות לתפקיד רמטכ"ל.

לקולות שקוראים להתפטרותו של פרקליט המדינה לדור יש חימוש לא-קונוונציונלי נגדו. אין ספק שדרוש שידוד מערכות בפרקליטות, ואם נשיאת מועצת העיתונות דורנר היתה נאמנה לתפקידה, היתה צריכה לקרוא לסדר גם את ערוצי התקשורת השונים, שאוהבים לחגוג את חופש העתונות ולהתקומם על מה שנראה להם כנסיונות הפגיעה בו. למעשה, הוכח שוב כי התקשורת הישראלית היא עצמה האיום על הדמוקרטיה.

אמנון לורד

11.7.12

יולי 11, 2012

זכאי אבל מסריח

יהודה יפרח

אף אחד לא באמת יצא טוב מהפרשה הזו. אהוד אולמרט, שניהל קרב הגנה ממושך ומתיש באחד ממשפטי השחיתות השלטונית הגדולים בתולדות המדינה (לא פחות מ-157 ישיבות, 19 אלף עמודי פרוטוקול, 102 עדים ו-966 מוצגים) הצליח לבנות אליבי ששיכנע את השופטת מוסיה ארד. על רוב העובדות, הן בפרשת טלנסקי והן בפרשת ראשון-טורס, לא הייתה מחלוקת מהותית בין התביעה לפרקליטיו של אולמרט. למרות זאת, ראש הממשלה לשעבר הצליח לבסס נרטיב אלטרנטיבי, שכותרתו "לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי".

בכתב האישום ב'פרשת מרכז ההשקעות' אולמרט אמנם הורשע. כזכור, כלפי ראש הממשלה לשעבר נטען כי בתפקידו כשר התמ"ת וכשר התקשורת קידם את האינטרסים של מקורבו עו"ד אורי מסר, תוך ניגוד ענינים חריף. אבל גם הפרקליטות מודה בחצי פה כי התיק לא היה מבשיל לכתב אישום אלמלא האישומים בפרשת טלנסקי ובפרשת 'ראשון-טורס'.

למרות הזיכוי, קריאת פסק הדין מעלה רושם מטריד ביותר באשר לנורמות האתיות שרווחות בחלונות הגבוהים של הממשל הישראלי: מעטפות מזומנים, מחלקות ראשונות, מלונות יוקרה, חשבונות מוסתרים, הוצאות עתק של משאבים על מסעות בחירות ללא כיסוי. אמנם התרגלנו שהמנהיגים כבר אינם פורשים לצריף בנגב או לעבודה במשק קיבוצי לאחר תפקידם, אבל הנהנתנות מנקרת העינים והראוותנית של אולמרט מעלה תהיות קשות באשר לנקיות שיקול הדעת שלו כראש ממשלה.

טענתו היום כי הוא פרש מראשות הממשלה רק בגלל התיק הזה אינה מחזיקה מים, שכן הפרישה הייתה סמוך לזימונו של טלנסקי לעדות, הרבה לפני הגשת כתב האישום. לא מן הנמנע שאולמרט בחר להתפטר בגלל השילוב של מדיניות כושלת כראש ממשלה וחשש מכך שלא יצליח להגן על התנהלותו בבית המשפט. אגב, גורם בצוות ההגנה של אולמרט פלט הבוקר מחוץ לאולם הדיונים כי צוות הפרקליטים הניח כי התיק יסתיים בהרשעה.

מצד השני, גם הפרקליטות יצאה רע מהסיפור. צריך היה להקשיב הבוקר לעו"ד אלי אברבנאל שדיבר במסיבת העיתונאים המאולתרת בבית המשפט המחוזי בירושלים. כל הגורמים המערכת, אמר, היו תמימי דעים שמדובר בתיק עם ראיות מוצקות ושיש להגיש בגינו כתב אישום. אנחנו זוכרים שדברים דומים מאוד אמרו בפרקליטות על ההחלטה להציע עיסקת טיעון לנשיא משה קצב, החלטה שהתבררה למפרע כשגויה.

למה זה מטריד כל כך? כי האמירות הללו משקפות תרבות ארגונית בעייתית שפשטה בפרקליטות בשנים האחרונות. תרבות שלא מעודדת גיוון מחשבתי, ביקורתיות ופתיחות לעמדות שמנוגדות ל'קו' המערכתי.

את הטענה הזו אנו שומעים גם מגורמים בתוך הפרקליטות, שמרגישים שמשהו השתנה. יותר מידי אג'נדה ומדיניות לא עושים טוב לגוף שיש לו כל כך הרבה כוח ועוצמה, ושנדרש לרמה כה גבוהה של רגישות ודיוק.

11.7.12

יולי 5, 2012

חלקיקי האמת

מאמר מערכת

קבר ערפאת ייפתח, כמעט שמונה שנים לאחר שהאיש שהמציא מחדש את מושג הדו-פרצופיות התפגר. גופת האיש שלחץ ידיים וקיבל בחיוך חושף שיניים את פרס נובל לשלום, ובחדרי חדריו עודד את ה'לחץ על ישראל' (או בביטוי מכובס פחות 'פיגועי טרור נגד אוכלוסייה אזרחית') תצא בשנית לאוויר העולם.

הגופה תובל אחר כבוד למעבדות שוויצריות, כדי שאלו ייבדקו האם הנבל מצא את מותו כתוצאה מיחסי מין מפוקפקים שקיים, או שמא המוסד הישראלי השתיל בבגדיו חומר רדיואקטיבי.

אפשר לחסוך את המשך הסאגה ולומר כבר עכשיו: איש לא יודע ולא יידע מה האמת בדבר נסיבות מותו. עבר זמן רב מדי, העניינים הנדונים הם סודיים, וכמו רוב הפרשות שקשורות בתיאוריות קשר, הקונספירציה תשכנע את המשוכנעים ולא תשכנע את הלא-משוכנעים.

מדובר בתעמולה לצרכים פנימיים, שמשרתת את נרטיב הקרבנוּת הפלשתיני, שבאפיונו החדש משותף גם לאגפים מסויימים של השמאל, ולפיו 'אריק שרון רצח לנו את הפרטנר. אם לא נוכל להחזירו לחיים, לפחות נדביק למדינת ישראל תדמית של מחסלת שקטה. ממש כמו שהאוייב הגדול נתניהו מצליח לעשות לאיראן'.

באותו זמן, גם אם לא באותו מקום, ייפתח פסטיבל החלקיק. מספר האנשים שמבינים על מה מדובר שווה למספר האנשים שיקבלו מלגת דוקטור באוניברסיטאות ישראל בשנה הבאה. אבל מה זה באמת משנה? נעים לעשות רעש.

משפטים כמו "ההיגס הוא החלקיק האחרון שהמודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים חוזה את קיומו ושטרם התגלה", להם אין שום משמעות עבור האדם הפשוט, מתורגמים, מועתקים ומודבקים. אבירי מדעי החיים עשו זאת שוב. הדרקון הוכנע פעם נוספת. גדולת האדם הוכחה.

ואצלנו, שוב ושוב משדרים תמונות מחברון. העדשה תפסה שני שוטרי מג"ב, אחד מהם תופס ילד ואוחז בזרועו בחוזקה, שני בועט באחוריו.

מה פירוש התמונה? שצה"ל הוא צבא כובש שמכה ילדים. מה באמת פירוש התמונה? איש לא יודע. המכה שמקבל הילד לא שונה מזו שהיה מקבל מידי שכן חמום מוח לאחר ששפך מים למרפסת שלו. האם זה יפה? לא. האם זה מוסרי? לא. האם כהורי הילד היינו מתרגזים, צועקים ואולי אף מגישים תביעה? בהחלט כן.

אך כל מי שעיניים בראשו מבין שזהו אמבוש: הסצנה בויימה על ידי צד אחד במטרה לגרום לצד השני לעשות מעשים שיוכלו לשמש נגדו. האם זה מחייב את שוטרי ישראל לשתף פעולה עם האיוולת? לא. אך גם לא אותנו, הצופים, לזעזוע אוטומטי.

בין סיקור האירוע בחברון לפתיחת קברו של ערפאת ומציאת החלקיק הא-לוהי יספיקו הפרשנים לרקוד לצלילי מוסיקת השבט מכיוון ועדת פלסנר. הריקוד הזה ילקה באותן רעות חולות שהוזכרו בפסקאות האחרונות. כמו בפרשת מות ערפאת, איש לא יודע מה נתוני האמת על גיוס חרדים ועל המוטיבציה שלהם לשרת, כיוון שתמונת המציאות מעוותת על ידי שני הצדדים.

כמו בעניין החלקיק, אף אחד לא מבין על מה מדובר כשפלסנר קורא לגייס "את כל החרדים", "עכשיו", ו"להטיל סנקציות על המשתמטים". ובכל זאת כולם ייהנו להתרברב שהכניעו את הדרקון והוכיחו את משנתם השוויונית והדמוקרטית.

וכמו בסרטון מחברון, התמונה השלמה של סוגיית הגיוס, שכוללת את צורך הצבא, יכולת ההתגמשות של החברה הישראלית מחד ושל החברה החרדית מאידך – לא מוצגת. במקום זאת אוספים תיכוניסטים לעצומה, רבנים לפשקוויל, מביימים סצנות ומשחררים הצהרות.

כאשר אף אחד לא יודע מה האמת, אף אחד לא מבין על מה מדברים ואף אחד לא מציג את התמונה השלמה – כך רבותיי, קשה מאוד לגבש דעה רצינית.

 נחום אבניאל

5.7.12

יוני 25, 2012

לא צדק, כי אם סדק

מאמר מערכת

כל מי שחי בחברה דמוקרטית פתוחה מקבל את עקרון המחאה. על פי מיטב המסורת הישראלית, אזרחים רבים מוכנים להשתתף באופן פעיל בהפגנות מחאה, ורבים אכן עשו זאת בעבר. אך את עניין 'המחאות החברתיות', אירועים שהתרחשו בתל-אביב ובמוקדים שונים ברחבי הארץ בשנה שעברה, ליוותה מלכתחילה תחושה עמומה ולא ברורה. נוכח התורים המתארכים בשדה התעופה, הקניונים העמוסים והסופרמרקטים השופעים, התעוררו סימני שאלה.

אי אפשר לכחד שהדלק למחאות לפני שנה היה הרצון להביא לערעור היציבות במדינת ישראל, כדי להפיל בסופו של דבר את ראש הממשלה נתניהו; או מתוך כוונה שהמחאות יצברו תאוצה לקראת מערכת בחירות שנצפתה באופק הקרוב. המשטרה נקטה אז יד רכה וגילתה סובלנות רבה להפגנות ולפעילויות שונות שהיתה בהן התרסה כנגד המוסדות הדמוקרטיים של ישראל.

אירועי הימים האחרונים מלמדים דבר אחד: הקבוצות הגדולות של המשתתפים הספונטניים באירועי המחאה לא יוצאים השנה לרחוב. מה שנשאר זה גרעין קשה של פעילים שאפשר לכנותם 'מקצועיים', חלקם אף מקצוענים. מדובר בקבוצה מרושתת שיצאה לרחוב במוצאי שבת, כמו שאנשי ארגון 'אנרכיסטים נגד הגדר' וארגונים אחרים מאורגנים היטב נהגו לצאת בשנים האחרונות להתפרע בבלעין ובנעלין.

מאבק למען צדק חברתי לא היה שם, באבן גבירול ובכיכר רבין. היו דיקלומים מחושבים לכתבים והיו הפקות של צילומים. המטרה של הפגנת האוהלים בשדרות רוטשילד שקדמה למהומת מוצאי שבת היתה  ליצור את הפרובוקציה שתצית את המהומה הגדולה. מהומה גדולה ממש – לא היתה, אבל הופקו הצילומים המבוקשים שבהם מככבת בעיקר דפני ליף, לה הוקדש תצלום קלוז-אפ צורחת מול שני שוטרי מג"ב שמנסים להרים אותה מהארץ.

להפיק מפגין הרוג הם עוד לא הצליחו, אבל התצלומים של ליף בשילוב מאמרי מערכת ב'הארץ' נתנו את אות הזינוק ל'פעילים' להתרשת ולצאת לרחוב ביום למחרת.

את האסטרטגיה המחושבת ניתן לכנות 'טכנולוגיה של הרס חברתי'. כדאי לחזור ולשנן: הרס חברתי ולא צדק חברתי. אילו הכוח שמניע את הבריונים הפוליטיים היה סולידריות ורגש חברתי כלשהו, היו יוצאים להביע אותו עם תושבי הדרום המופגזים. בין דפני ליף וחבריה לבין מחאות חברתיות אמיתיות קיים פער בלתי ניתן לגישור.

מהי המטרה, אם כן? עשן הכותרות ב'הארץ' מספר את הסיפור האמיתי. מדוע עיתון שחרת על דגלו את כלכלת השוק החופשי והקפיטליזם, שהוא מעוז ה'נאו-ליברליזם' בז'רגון של אותם מתפרעים במרכז תל-אביב – תומך במחוללי המהומות שבתוכם יש גם פורעים? הסיבה היא שאמנם במקור ל'הארץ' לא היה משהו רע להגיד על הניהול הכלכלי של ממשלת נתניהו; אם כבר, אכזב אותם בכך שלא היה מספיק תקיף בקיצוצים תקציביים ובהמשך ההפרטות והרפורמות. אבל די מהר הבינו שם את הפוטנציאל התעמולתי-פוליטי של ה'מחאה'.

לפני שנה, מתוך פופוליזם, יישרו קו עם הקוראים שלהם שרצו להפיל את נתניהו. השנה יש למהומות ערך פוליטי-מדיני חשוב ביותר: משך כל השנה האחרונה מוביל השמאל ושופרותיו התקשורתיים את המוטיב של ישראל כמדינה לא-דמוקרטית, בדרך לפאשיזם. מהומות ה'צדק החברתי' נטולות סדר יום כלכלי וחברתי, כשסדר היום הברור והמוצהר שלהן הוא עצם החיכוך עם המשטרה ועם השלטון.

כפי שמהומות הגדר לא היו בגלל עוול מקומי, אלא מתוך רצון לייצר באזז תקשורתי בינלאומי שיציג את הגדר כחומת אפרטהייד, תכלית המהומות היא לייצר באזז שלילי כלפי המדינה וכלפי הדמוקרטיה שלה. זהו המוטיב שתועמלני מפלגת הצללים, 'הקרן החדשה לישראל' משווקים בחוץ לארץ.

הסיבה שמתפרעי אבן גבירול ייכשלו היא שהם כבר מזוהים בציבוריות הישראלית כלוחמים למען ערכים חברתיים. ברגע שמאבקם סטה לכיוון האנרכיה, שיבוש הסדר החברתי, איום על הדמוקרטיה – הם מאבדים את הבסיס המוסרי של המאבק החברתי המקורי, ולכן גם מאבדים את הלגיטימיות שמעניק להם הציבור.

המהומה שהיתה במוצאי השבת והמהומות שעוד יבואו בהמשך, אינן שונות במהותן ממה שראינו בלונדון ובבירות אחרות, בייחוד ביוון. בכל הארצות נוהגת המשטרה ביד קשה ביותר נגד הפורעים. בעוד ששם ייאוש אמיתי דוחף אנשים לרחובות, אצלנו מדובר בצעירים רדיקלים שהדבר האותנטי היחיד אצלם הוא שנאה למדינה ולחברה הישראלית, שאותה הם מבקשים, כביכול, להציל.

כשהחלו פשיטות ביזה בערי בריטניה, הכניסה הממשלה כוחות צבא ללונדון, למנצ'סטר, לברמינגהם וערים אחרות. הנסיון לצייר כל כוח שיטור ואכיפה כאילו הוא מאיים על הדמוקרטיה הוא שקרי ומופרך; לובשי המדים הם מגיני הדמוקרטיה נגד מחוללי המהומות ותומכיהם.

 אמנון לורד

25.6.12

יוני 21, 2012

תרגילי ההטעייה של השר ישי

זאב קם

 היה זה ללא ספק השבוע של אלי ישי. לטוב, ובעיקר לרע. זה התחיל בהופעה על הבמות יחד עם הסודנים שיצאו מהארץ, נמשך בסרט הקאלט שהעלה מאוחר יותר ישי לערוץ היוטיוב ובו תואר אסון הכרמל באמצעות מופע אורקולי שאורגן על ידי אנשי השר ומנגנון ש"ס, והסתיים בהחלטה לבלות את הדקות בהן פורסם דו"ח המבקר בביקור בביתה של משפחת דיין בכרמיאל, ששכלה את בנה יוחאי באסון, ובביקורים אצל משפחות נוספות שבני משפחותיהם נהרגו.

הבה נסקור אירוע אחר אירוע במסעו של ישי. נתחיל במופע המשותף של ישי והדרום סודנים, שלרגעים הזכיר את חגיגות האליפות של מכבי ת"א בגביע אירופה. שר הפנים הזכיר את המאמן הצהוב, מסביבו השחקנים הזרים של הקבוצה, וכולם יחד מחזיקים ידיים ומניפים אותן אל על בתנועת ניצחון. יש שיגידו שישי חיפש תשומת לב וסיקור תקשורתי בכל מחיר, וכך מצא את עצמו מפשיל שרוולים ויוצא לריקוד אפריקני בשדה התעופה, מוקף בדרום סודנים לבושים באורח מסורתי.

הלאה. יום לפני פרסום דו"ח המבקר, העלו באתר מפלגת ש"ס את סרטון ההלל לשר הפנים. הסרטון כולל כותרות מקטעי ארכיון שזועקות שהשר ישי אינו אשם או אחראי לאסון הכרמל. כמה מבני המשפחות חוזרים פחות או יותר על אותו טקסט, וקריינות (לא מוצלחת במיוחד) של ישי עצמו, שמקריא קטעים ממכתבים ששלח לפני האסון, בנושא מצב הכבאות.

כותרתו של הסרט, אגב, טוענת שמדובר ב'סיפור האמיתי' על אסון הכרמל. רק שחוץ ממכתבי כסת"ח שהוקראו בקול שמיימי, כמה סטיקרים ותמונות משריפה אחרת שאירעה באוסטרליה, לא ממש היה סיפור. בוודאי שלא ניתן היה לקרוא לו 'אמיתי'.

הנושא הכואב באמת הוא השימוש שבחר לעשות ישי במשפחות השכולות. ההליכה לבתי המשפחות והניסיון לשכנע דווקא אותן שהוא והאסון הם שני דברים שאינם קשורים אחד לשני, הוא ניסיון מקומם. במקום לשכנע את אנשי המבקר בחפותו, בחר ישי לוותר על החזית האמיתית, ובמקום זה הלך להתבכיין באוזני המשפחות. חלק מהן השתכנעו. חלק קטן יותר אף נעתר והשתתף בסרטון הפרסומת שהפיק ישי. זו, כמובן, החלטה שמסורה למשפחות ואי אפשר לבקר אותן על כך, אך את שר הפנים, שבחר לערב אותן במסע הזיכוי האישי שלו, ראוי וחובה לבקר.

בסופו של דבר, אפשר להניח שהשר יישאר על מקומו ועל מכונו. שמחת זקנתו. מסתבר שהשרידות הפוליטית היא חזות הכל, ובשמה עושים כל מה שיכולים: שוכרים את שירותיו של שופט ישיש ובעל שם שידבר בזכותך בסרטון ביתי, טוחנים בלי סוף במוחן של בני המשפחות שאיבדו את יקיריהם והולכים לארכיון כדי לגזור קטעי עיתונות מלפני שנה.

השאלה החשובה היא מה לא עושים. לא עוסקים בהפקת לקחים ובשינוי מצב הכבאות (שהאחריות לו הספיקה לעבור ממשרד הפנים למשרד לביטחון פנים). הבדיחה האמיתית בסיפור: כל הסחות הדעת האלה, כנראה גם מצליחות.

 21.6.12

יוני 19, 2012

גזענות כלפי מהגרים: תולדה של פחד

יצחק מאיר, איש משרד החוץ לשעבר. בתפקידו האחרון כיהן כשגריר ישראל בשוויץ

באחת מאיגרותיו מציע מרטין בובר קריטריון למוד על פיו את מוסריותה של האומה. לדבריו, ההבדל בין מדינה מוסרית למדינה שאינה מוסרית הוא כי המוסרית אינה חוטאת חטאות בלתי נחוצות.

אי אפשר לעולם בטהרנים. חובת ההגנה על שלומו של כלל הציבור כרוך לא אחת – ואפילו בדרך כלל – במעשים שיש בהם פגיעה בחלק מן הציבור. יש פרטים שמשלמים עבור טובת הכלל בדמים, לעיתים תרתי משמע. מדינה מטילה מיסים עקיפין על כל צרכן וצרכן, אם שוע הוא אם רש, ובלחם שנחסך מפי ילדי העניים בונה כבישים בהם מסיעים שועים את ילדיהם שלהם בכרכרות פאר.

אדם נקרא לצאת למלחמה וחייו תלויים לו מנגד, כדי להציל חיי אחרים אותם אין הוא מכיר. הוא הולך לקרב כשהוא יודע ששם יוכרע שלום הכלל, אך ייראה עצמו גזול אם שלחו אותו להלחם מלחמת שווא.

על כן הטהרנות היא מידה מגונה. אני מבין את מי שאינו פורש חופה מעל ראשיהם של אנשים שמתעלמים מן החובה של מדינה להגן על ריבונותה מפני מי שפורץ אל תוכה, מבחירה או מכורח. שלטונה של מדינה על אוכלוסיה היא מצוות עשה, ומול התמוטטות מערכי הבקרה של כניסה לישראל ויציאה ממנה – המידרדרת למפגע אנושי והומאניטארי גם בקרב המהגרים הבלתי חוקיים וגם בקרב ישראלים אזרחי המדינה – אין מנוס אלא לחוקק חוקי הגירה.

אין מנוס גם מליישמם, ואין מנוס אלא להכיר בעובדה כי יש באכיפה הזאת מידה של הכרח שלא יגונה, על אף שהיא נושקת לעוולות שהדעת נוקעת מהן.

אבל לכל כורח יש לשון. לכל מה שלא יגונה יש שפה. לכל פגיעה – אפילו שהיא הכרחית! – שגורמת לכאב, לצער, לעוול שאי אפשר למנוע אותו, יש להב. כשהאכיפה הופכת למטרה, מוטל על המעשה, גם אם הוא מוכרח, צל שאי אפשר אלא לגנותו.

הגזענות אינה שייכת לסוגיה של אכיפת חוקי ההגירה. היא רעה חולה שפושה בין הבריות, אם יש מהגרים ואם אין, אם נאלצים לנקוט באמצעים ואם אין בהם צורך. הדילמה אינה אם לאכוף את פינוי הארץ מזרים שבאו אליה שלא כחוק, אלא אם לאכוף את החוק כשאהבת הבריות – כל הבריות – הם חוקה בלבב האוכף.

אהבת הבריות, אהבת כל אדם באשר הוא אדם, כל יחיד ויחיד ללא זיקה לדתו או ללאומיותו, למינו או לצבע עורו – היא מידה שאם נוטשים אותה, אי אפשר לו ליהודי לשמור נאמנותו ליהדותו.

קשה עד מאוד לפתור את כל המצוקות שנובעות מאופייה של ההגירה הבלתי מבוקרת לישראל, אך אסור להלך אימים על העם, באמצעות לשון אסוציאטיבית או אפילו ערומה ובוטה שרומזת או אומרת מפורשות שצריכים לדון כל מהגר בלתי חוקי כאילו אינו אדם אלא איוּם.

אסור להשלות את האזרח כי יש בארגז הכלים החוקי וההומניטרי כלים מספיקים כדי להתגבר על כל המצוקות. צריכים מאוד מאוד להיזהר במילים, משום שהן לא סמנטיקה בלבד, הן מהות שיוצרת מציאות.

מאמץ מתוקשר של 'פתרון הבעיה' בלשון משולחת ובמאיצי הפחדה, ישאיר אותנו עם הבעיה ועם הגזענות, שיש בה תערובת אומללה של פחד וחוסר אונים.

19.6.12

יוני 19, 2012

לברר את האמת על סוריה

ד"ר דוד אלטמן, סגן יו"ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה

אינני שייך לציבור שמעריך את השלטון הסורי, וודאי שאינני ממעריציו של בשאר אסד. מנסיוננו הלאומי אנו יודעים כי מדובר בשלטון אכזר ודורסני, שהכריז מלחמות על יריבים מבחוץ ועל יריבים מבפנים, עינה שבויים ומעולם לא דאג לזכויות אדם. בכל זאת, קשה להבין את הסיפור הסורי כפי שהוא מתפרסם היום ברחבי תבל.

עד לפני כמה שנים היתה סוריה אחת המדינות החשובות בליגה הערבית וחברה מכובדת בכל הפורומים הבינלאומיים. העולם כולו חיזר אחרי תכניות השלום הגרנדיוזיות שלה ואחרי שותפויותיה בתכניות לגיבוש חזית מזרח תיכונית. ממתי הפכה סוריה למוקצה מחמת מיאוס?

על כך קשה לקבל תמונה ברורה. בסוריה תמיד היו מתחים פנימייים וגופי שלטון בלתי דמוקרטיים שהפעילו טרור על האוכלוסייה. עובדות אלו אף פעם לא עירערו על מעמדה בעולם הערבי.

גם הרג אזרחים לא תרם לדה-לגיטימציה כלפי השלטון הסורי. נאמניו של אביו של בשאר, חאפז אל אסד, הרגו בין 30 ל-50 אלפי איש בעת ההתקוממות באל-חמה. הטרור הסוני בעיראק קיים בסיסים בסוריה, מהם יצאו מחבלים שזרעו טרור והרג במסגדים השונים, בשווקים ובערים, ובסוריה לא דבק רבב. העולם הערבי, כמו העולם המערבי, אפילו לא ציקצק בלשונו.

אולי היריבות של בשאר אסד עם ארדואן, שותפו לשעבר שרוצה להתבסס כמנהיג העולם הסוני, או התנגדותו של אסד למנהיגותו הגדלה והולכת של שליט קטאר, אל ת'אני, המנסה בעזרת אל-ג'זירה לזכות במנהיגות העולם הסוני והאיסלאמי – אולי זהו סוד היריבות של העולם הערבי והמוסלמי נגד אסד.

אולם דווקא בשל כך, לא ברורה מהות ההצגה החד צדדית של המשטר הסורי שרודף את תושביו באמצעות רצח נשים וילדים. ברור שהשיטה הערבית, שגם סוריה הפעילה אותה בעבר, של הצגת גופות קורבנות, בהם מספר רב של נשים וילדים – מתנקמת בשלטון הסורי, אולם הוא אינו היחיד שמשתמש בה.

הוליווד הטרור שמביים פיגועים מסוג עלילות הדם של מוחמד דורה בעזה (והזדמנויות אחרות בהן הופעלה השיטה כלפי ישראל), משמש גם כאן כבומרנג כלפי אלה שעשו שימוש באמצעים אלה בעבר.

הסיפור הסורי הוא סיפור בהמשכים, שאת אמיתותיו קשה לגלות מרצף האירועים המתפרסם. יש קושי להאמין לאמצעי התקשורת השונים, שלחלקם יש אג'נדה פוליטית שבינה לבין האמת אין ולא כלום, והיא מונעת מאינטרסים חסרי מצפון של כל הצדדים.

אלה שהציגו את קדאפי כגדול הדיקטטורים ונתנו יד ללינץ' ברחובות לוב, לא הוכיחו לעולם כי שתיקתם על מעשי האכזריות של הצד האחר הביאה לדמוקרטיה, שלום ושיגשוג. בכל מה שמכונה 'האביב הערבי' לא ראינו ולו מחווה אחת של יוזמת שלום, קירוב לבבות וצדק חברתי.

טוב יעשה העולם אם יפשפש באמת בסיפור הסורי, כדי לדעת מי הם הרעים, מי הם הרעים יותר, ומי הם הבוחשים בקלחת הרותחת – לא כדי להביא שלום, אלא כדי להביא עוד מלחמה ועוד שפיכות דמים.

 19.6.12

יוני 17, 2012

רטוריקה של רוע

עמרי די-נור

כל אדם יהודי זוכר את השואה ונוצר אותה בזיכרונו. כל אחד מתחלחל מעצם המחשבה על הטרגדיה שבאסון, שאין שני לו בתולדות המין האנושי מבחינת האכזריות השיטתית, הדה-הומניזציה שנעשתה לעמים שלמים וההתעלמות המוחלטת של רוב אומות העולם מגורל בני העם היהודי וקבוצות אחרות.

האם אנחנו גם זוכרים את לקח השואה ומפנימים אותו? האם אנחנו מבינים את התהליכים שהוליכו אליה, וכיצד הם אמורים להנחות אותנו מכאן והלאה?  האם אנחנו מסוגלים לדמיין את עצמנו באותה סיטואציה, ולדעת שלא נעשה בדיוק את אותו דבר, משום שאנחנו מבינים שעשיית מעשים כאלו היא בעצם כניעה מוחלטת לרוע?

ההתבטאויות שקוראות לסודאנים "סרטן בגוף האומה", שמאשימות את ה'סמולנים' (מילת גנאי שהפכה מזמן לקללה) באחריות לאונס מזעזע של נערות צעירות, שרואות במבקשי המקלט מעבירי מחלות וקוראות לכלוא את כל ארגוני זכויות האדם במחנות ריכוז, מלמדות שאנחנו נמצאים על הדרך הבטוחה לכניעה הזו. גם בגרמניה איש לא ציפה שזה יקרה ולא האמין שזה יגיע למימדים כאלו. הגיע הזמן שנתעורר, ומייד.

איני מנסה חס וחלילה לעשות השוואה בין השואה לבין האירועים שקורים כאן. השוואות לשואה הן דבר מקומם ומעוות שמוזיל את זכר הנספים. כנכד לסב שכל משפחתו נספתה בשואה, אני יודע בדיוק מה עבר עלינו. ודווקא משום כך אני חרד. משום שהרטוריקה דומה, דומה מדי. מחנות – יש, מחלות – יש, האשמה קולקטיבית בפשעים – יש, סימון בני עמך המתנגדים לך כבוגדים – יש. עכשיו רק חסר שיוציאו את הדברים לפועל.

גם שם לא האמינו שזה יכול לקרות והתייחסו לאלימות כבעיה חולפת, כקומץ של קיצונים, עשבים שוטים. עכשיו העשבים השוטים צומחים כאן, בגינה שלנו, ומאיימים להשתלט על כל חלקה טובה שבנינו כאן מאז קום המדינה.

אני פונה אליכם: אל תתנו למורשת היטלר לנצח. אל תוכיחו שלא למדנו כלום. אל תראו שאיננו טובים וצודקים יותר מהגרועים שבשונאינו. אל תתנו לקברניטי 'מחנה ההסתה' להוריד אותנו לשאול תחתיות ולנו לרדת יחד איתם. קומו, הילחמו, השמיעו קול זעקה, עוד היום, לפני שיהיה מאוחר מדי.

לא חייבים להיות 'שמאלנים יפי נפש' כדי להבין שגם כיהודים וגם כבני אדם, האינטרס הישראלי הוא לא לאפשר להתבטאויות כאלה להרים ראש. הגזענות, השנאה וההסתה מחסלות כאן כל חלקה טובה. וכשהחלקה שלכם תהיה הבאה בתור, לא תוכלו להגיד שלא ידעתם.

יוני 17, 2012

השקפה לא טהורה

 ח"כ הרב חיים אמסאלם, יו"ר תנועת 'עם-שלם'

התהליכים שמתרחשים כעת בביטאון הליטאי 'יתד נאמן', הם עדות נוספת לזרמי העומק הרוחשים בחברה החרדית. בירור הדרך והחשיבה המחודשת גורמים גם לאימפריות הגדולות ובעלות השליטה על המגזר להיסדק. לא לעד תיכון מלכותם ולא לעולם חוסן. הציבור החרדי מתעורר ומבקש לתקן.

ב'יתד' נלחמו את מלחמות האתמול באמצעות כלי נשק ישנים וחלודים והציבור החרדי כבר לא קונה את הפשקווילים שלהם כמו בעבר. רוב הציבור כבר מבין מהם האינטרסים שעומדים מאחורי כל עיתון ובתוך כל שופר מפלגתי. הוא יודע לזהות היטב את הפוליטיקה הנמוכה שעומדת מאחורי כל ידיעה, מודעה, מאמר ותואר שניתן – או לא ניתן – לרב מסויים.

מהפכת התקשורת והתודעה שמתרחשת בציבור החרדי, זעזעה את כיסאות עורך 'יתד' וצבא הלבלרים שלו. אין זה פלא שככל שהרגישו את הקיר מוחץ את גבם, הפכה מלחמתם לנואשת ואלימה יותר.

על דלת העורך של העיתון, ראוי היה לתלות שלט גדול, ובאותיות שחורות ובולטות לכתוב עליו  'חדר מלחמה'. כי הרי כך בדיוק התנהלו העניינים ב'יתד'. העורך-המצביא, ישב בחדרו וסימן מטרות. הוא הגדיר במדויק אל מי יכוונו קולמוסים מושחזים ומי יותקף בגליון הקרוב. הוא בדק היטב מי ערער את יסודות ה'השקפה הטהורה' ומי העז לקרוא תגר על ההגמוניה הליטאית.

אך יותר מכל, ביקש לדעת מי הגורם נזק כלכלי למחנה ולעיתון הליטאי. כך, יום אחרי יום, הודפסו בעיתון מאמרי שנאה ושטנה במסווה של כבוד שם שמים, ונעשה הרבה מאוד חילול השם.

כמו ילד המשחק בחיילים ובמלחמות, גם ב'יתד' אהבו לסדר את האויבים שלהם בשורות. במאמר אחד כרכו את קווי הנייעס (קווי החדשות הטלפוניים של המגזר), עם רבנים, פסקי הלכה ואנשי ציבור שלא חיבבו, ובכולם ירו אש צולבת. היו אלו הוצאות להורג עיתונאיות בסגנון הצהוב והירוד ביותר.

הקרבות שניהל העיתון לאחרונה במלחמת המאסף שלו – מול הפתיחות המחשבתית בכלל, ומול אתרי האינטרנט, קווי החדשות והעיתונים המתחרים בפרט – מראות בבירור כיצד 'שומרי החומות' מטעם עצמם לא מתביישים לכרוך אינטרסים עסקיים וכלכליים יחד עם סוגיות ערכיות ומהותיות. ההשקפה הלא טהורה בעליל, היא בסך הכל קרדום לחפור תחת המתחרים מתחום התקשורת החרדית.

ללוחמים בחופש ובעצמאות המחשבה אין עניין לפעול למען הציבור החרדי באמת. לא מעניין אותם, ככלי תקשורת, להתריע ולתקן עוולות שמתרחשות בתוך המחנה. אפליה וקיפוח של תלמידים ותלמידות ממוצא ספרדי הם עבורם לחם חוק, ומבחינתם שכל הציבור החרדי יחיה בעוני. העיקר ששליטתם במוחו ובלבו של הציבור תישמר.

לא נביא אני ולא בן נביא, ואיני יודע לומר מה השינוי בהנהלת העיתון ובהנהגת הציבור הליטאי יביא בכנפיו, אך אני מלא תקווה שהשינוי יכניס לפרופורציות הנכונות את מקומו של הציבור הליטאי במארג הכולל של החברה החרדית. איני מצפה מהם לשנות את עורם ולהחליף את דעותיהם, אך אולי יבינו סוף סוף שלא כולם חייבים לחשוב כמותם.

 15.6.12