Archive for ‘צבא וביטחון’

יולי 15, 2012

איראן גרעינית אינה מפחידה את המפחידים

מאמר מערכת

אחת התהיות הגדולות בימים אלה היא, מדוע פרשנים בטחוניים מסוימים יחד עם בטחוניסטים בכירים מהעבר ממשיכים לייצר מסע הפחדה כל כך קיצוני בעניין התקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן. ההפחדה עוסקת בשלושה מוטיבים: המלחמה שתפרוץ כתוצאה מהתקיפה תהיה כל כך נוראה שישראל לא תחזור עוד להיות מה שהיתה לפני התקיפה באיראן. התקיפה, גם אם תצליח, רק תגרום להאצת ההתגרענות של איראן שתרוץ במהירות לפצצה. ואחרון חביב, ממשלת ישראל ושני העומדים בראשה בנושא הזה, שר הביטחון ברק וראש הממשלה נתניהו, הם מטורפים / מטומטמים, הם התחילו להאמין בתעמולה של עצמם ועכשיו מתוך מחויבות לתעמולה הזאת הם עוד ילכו להפציץ באיראן.

לאור זאת, כפי שביטא פרשן ערוץ 10 אלון בן דוד, המשימה הבטחונית הלאומית העליונה למנוע את התקיפה באיראן מוטלת על כתפיו של איש אחד בלבד וזה רב-אלוף בני גנץ.

האפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית כנראה לא מפחידה את המפחידים האלה; כיוון שאהוד אולמרט חזר עכשיו לכותרות, אפשר להבין שמדינת ישראל יוצאת למלחמות רק אם חוטפים לה שני חיילים הרוגים. אז זה הגיוני ובסדר גמור וגם מביא להישגים והרתעה. אבל לצאת למבצע שיש בכוחו לחסל זמנית את פרויקט הגרעין האיראני – זה לא. איש אינו מציע שישראל תצא למבצע כזה, אם היא לא יודעת איך לעשות זאת. אבל אם הקברניטים מאמינים שצה"ל הצליח לייצר אופציה אמינה מבחינה מבצעית, השיקול לתקוף הוא מובן מאליו. פרופ' יחזקאל דרור כתב על כך לאחרונה ניתוח מיוחד, שמחייב תקיפה. אחד הפרשנים הרציניים בארצות הברית, לי סמית, הוכיח לאחרונה שההערכות המופצות על ידי גורמי הממשל האמריקני לגבי משך זמן הדחיה שתושג בפרויקט האיראני היא נגזרת של אי-רצון לבצע תקיפה כזאת. הם מדברים על שנה וחצי, שנתיים, מקסימום שלוש שנים של דחיה בלוח הזמנים האיראני בעקבות הפצצה יסודית. לעומתם, יש מעריכים חיצוניים לא פחות רציניים, שטוענים שהפצצה מוצלחת יכולה להשיג דחייה בלוח הזמנים של מחמש עד שבע שנים. הערכה כזאת אף הושמעה במשחק מלחמה שנערך בעתון זה לפני חודשים אחדים. ברור שהמערכה אינה נגמרת באקט צבאי אחד, אלא היא נמשכת במערכת חיסולים של בעלי הידע הגרעיני באיראן.

אך הבעיה העיקרית שמתבטאת במסע תעמולת הזוועה נגד התקיפה היא מה שמשתקף ממנה לגבי הערכת כוונות האויב האיראני. משתקף בה זלזול ישראלי אופייני בכוונות התוקפניות והג'נוסיידיות של המשטר האיראני. אם לא זלזול הרי שמדובר באטימות. גם היא תכונה אופיינית לאליטה הישראלית מאז 1973. ראש הממשלה ניסה להתגבר על המכשלה הפסיכולוגית הזאת באמצעות נאומיו הדרמטיים בהזדמנויות ממלכתיות ובינלאומיות שונות. אך זה כנראה איננו מספיק. יש פה כשל חמור בתקשורת של ההנהגה הבטחונית מדינית עם העם. מדוע החומר הרלוונטי לכוונות האיראנים אינו מוצא את דרכו לעתונאים, לאנשי הרוח, לערוצי התקשורת השונים? אם תקיפה באיראן עדיין רלוונטית, ואם חלון הזמנים הוא בחודשים הקרובים, מישהו שם למעלה צריך להפוך את הכתב האיראני הבלתי נראה לכתובת ניאון זועקת.

 אמנון לורד

15.7.12

יולי 15, 2012

מבקשים לעקור את הכל

דמיטרי רייזמן, פובליציסט וחוקר מחשבת ישראל 

מדי כמה שבועות אנו ניצבים בפני המשימה לאומית הבאה. מישהו, עליון ונסתר מעין הציבור, מחליט שכעת זו המשימה. כולם מתנפלים, כל ה'מי ומי' מביעים את דעתם, בטלוויזיה, ברדיו, על גבי דפי העיתונים ובאינטרנט.

מדוע דווקא גיוס חרדים? השאלה הזו לא נשאלת. הרי לא פראיירים אנחנו. בוקר אחד בהיר קמנו והייתה לנו הארה על שוויון בנטל. אף אחד לא שטף לנו את המוח. מה פתאום? הכול ספונטני.

בזמן שפלסנר פתח את פיו, מזל נפל בחלקי. זכיתי והגיעו לידיי מסמכים סודיים בעניין המדובר: חוות דעת, ניירות עמדה, פרוטוקולים וטיוטות ההחלטות, בקיצור, סקופ של ממש. הנה מספר ציטוטים: "חרדים חייבים לעבור תיקון יסודי כדי להשתחרר מהשפעתם של הרבנים הפנאטים. אחת הדרכים המומלצות על ידי המומחה היא גיוס. המחבר מציע להעמידם בפני מציאות שכתוצאה ממנה יפרשו החרדים מחרדיותם".

כמסקנה מציע המומחה לגייס את החרדים לשירות צבאי, תוך מגמה להפוך אותם למרכיב פרודוקטיבי בחברה, לאחר שיוקנו להם מלאכות יד מועילות במסגרת צבאית בענפי השירות. חוות דעת אחרת, שהדגישה במיוחד את הצורך ב'תיקון מוסרי' של החרדים, העבירה את כובד המשקל מייעול לחינוך: "תכלית חינוך החרדים מתבטאת בהתקרבותם המתמדת לשאר האוכלוסייה, וביטול האמונות הטפלות והדעות הקדומות והמזיקות שטמונות בלימודיהם".

מסמכים של 'ועדת השרים לתיקון אוכלוסיית החרדים' מצביעים על צעדים אופרטיביים שיש לנקוט, כגון: הסדרת חיי הקהילה החרדית בערים והגבלת הפונקציות של בתי הדין, מיון על פי מידת יעילותם, שילוש מספר המגויסים והצעה לקצר את זמן השירות לשם החזרתם לקהילותיהם, הכנת רפורמה בחינוך החרדי והטלת השגחה על ישיבות ותלמודי תורה. יועצים רואים ב'התקרבות' לאוכלוסייה הכללית על ידי הקניית תרבות לחרדים, את הדרך הטובה ביותר להשגת האזרחות הטובה שלהם.

הקטעים דלעיל מצוטטים מתוך מאות מסמכים, אך די והותר בהם כדי להבין את רוח הדברים. הציטוטים מדוייקים, אך שונתה בהם מילה אחת בלבד: בכל מקום בו היה כתוב במקור 'יהודים' כתבתי 'חרדים'. הדברים נלקחו מפרוטוקולים, חוות דעת, ניירות עמדה וטיוטות החלטות של ועדות שרים וועדות מנכ"לים שנכתבו לפני מאה שבעים וחמש שנה, ברוסיה הצארית, בתקופתו של המלך ניקולאי הראשון.

גם היום אנו עומדים נפעמים: מדוע כל כך חשוב היה לצמרת לשבור את מיוחדותם של היהודים? מדוע העדיפו אנשים רמי מעלה שאחראים על גורל המדינה, לעסוק ביהודים-חרדים בעת שהיה מתבקש לעסוק בסכנות שנשקפות ובבעיות כלכליות לא פשוטות?

כפי שמשתמע מהמסמכים לעיל, מטרת גזרת הגיוס לא הייתה שוויון בנטל או צדק חברתי – אלא הרס של אורח החיים שמוכתב על פי מצוות התורה. מדוע כל כך חשוב היה עבורם לכפות על היהדות את שלהם? מדובר בצורך טרנסצנדנטי להצדיק את אמונתם ואת אורח חייהם, על ידי הרס והכנעה של היהדות המתבדלת.

 15.7.12

יולי 15, 2012

גיוס לא מספיק

עליזה גרשון, מנכ"ל ארגון 'צו פיוס'

ההישג הגדול ביותר של ח"כ יוחנן פלסנר ומסקנות הוועדה שעמד בראשה, נעוץ  ביכולת להציע פתרונות מעשיים לחוסר השוויון בנטל הגיוס לצבא. אמנם, לא כל המסקנות שעלו מהדו"ח המסכם הן לרוחי, אולם ברור כי עקרון 'השירות לכל' שהתוותה הוועדה חייב לקבל משמעות מעשית.

אני נפגשת לא מעט עם צעירים חרדים שעובדים לפרנסתם. כשאני שואלת אותם מדוע לא שירתו בצבא לפני שיצאו לשוק התעסוקה, התשובה היא פשוטה: "כי אנחנו יכולים". אינני שומעת ולו נימה של התנצלות בדבריהם, להיפך. הטענה בפיהם אומרת שזו זכותם על פי חוק, והם נוהגים מנהג אזרחים. אכן, במישור החוקי הם צודקים, אבל במישור הערכי אני רואה בגישה זו פגם מהותי ועמוק.

הדיון בסוגיה זו במישור האזרחי בלבד, כפי שהוא מתקיים בדיון הציבורי – בעייתי. הדרישה לשינוי המצב הקיים היא מעל לכל דרישה ערכית שמתקיימת במישור הלאומי. החרדים הם אחינו, בשר מבשרנו. כשאני שומעת חרדים מתראיינים בתקשורת וטוענים שיש בעיה בחוסר השוויון מול המגזר הערבי, אני לא יכולה שלא להתפלא על השימוש בטיעון מופרך כל כך.

אחד הגורמים לתפיסה זו מצוי במערכות החינוך הנפרדות, שמחנכות את ילדי כל המגזרים לראות בכל מי שנוהג אחרת מהם את 'האחר' – ללא שום תחושת סולידריות ואתוס. החרדים חשים שאנחנו לא מתייחסים אליהם כאחים – עד לרגע שבו אנחנו באים אליהם בתביעה להשתתף בהגנה על העם והמולדת. מנגד, אנחנו, הלא-חרדים, חשים שהם לא מתייחסים אלינו כאחים עד שהם באים אלינו בתביעה לקבל מאיתנו את ההטבות הכלכליות שמגיעות להם. הדפוס מזכיר שותפים להסכם עסקי יותר מאשר אחים. הפעם, על כף המאזניים מוטל כובד קיומו של העם היהודי.

את המצב האבסורדי יש לשנות, אבל לא בכוח ולא בבת אחת. צריך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך ארוך טווח שמחייב רצון טוב מכל השותפים לו. מהצד החרדי אנו עדים לתחילתו של תהליך שינוי, שבא לידי ביטוי בעלייה משמעותית בגיוס לצבא מאז הקמתו של הנח"ל החרדי ושל שח"ר כחול, ומלווה גם ברכישת השכלה גבוהה והשתלבות בשוק העבודה.

יש לעודד ולחזק מגמות אלה, אך לצד זאת אני מציעה דווקא היום, לאור הדיון בשאלת הגיוס, לשקול גם אפשרות לקדם מהלך חינוכי נרחב בקרב כלל הזרמים ששייכים למערכת החינוך. מהלך כזה יוכל להשריש בקרב הדור הצעיר את הערך הבסיסי של כבוד לזולת, גם אם הוא שונה ממך בהשקפת עולמו או באורחות חייו.

יש לנצל את חלון ההזדמנויות שנוצר כעת ולהוביל מהלך שיחזיר את הסולידריות, האתוס  הלאומי המשותף והשותפות לא כמילים יפות להתהדר בהן, מילים חסרות משמעות, אלא כאלו שנוצק בהן תוכן מעשי, בין היתר על ידי החלת חובת גיוס על כולם.

13.7.12

יולי 15, 2012

כתף דתית לאומית תחת אלונקת השוויון

עידן מילר, יו"ר תנועת 'המחנה המשותף'

במוצאי השבת שעברה חזרו ההמונים אל הרחובות. לא יוקר המחיה הוציא אותם החוצה, לא קריאה להעברה של תקציבים, לא אינטרסנטיות אישית או מגזרית. הקריאה שהוציאה את ההמונים מהבית היתה פשוטה: שותפות אמיתית, של כל המגזרים, בנטל השירות.

העצרת נקבעה כמחצית השעה לאחר צאת השבת, כדי לאפשר את ההשתתפות של אנשי הציונות הדתית, ששותפים למאבק באופן מלא. ואכן, בקהל העצרת נראו לא מעט כיפות סרוגות, ואפילו מתי מעט של שטריימלים וכיפות שחורות. לא מעט – אבל לא מספיק. הסמיכות לצאת השבת והמיקום ברחבת מוזיאון תל אביב, כיכר שהפכה מזוהה עם הפגנות שמאל, היו מכשול שמנע את הגעתם של לא מעט מאנשי הציבור הדתי שמזדהים עם מאבק השוויון בנטל.

הקריאה בעצרת היתה ברורה, וכוונה אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הגיעה השעה לשים קץ לאפלייה הממוסדת במדינת ישראל. הגיעה העת שכל המגזרים וכל הישראלים ייקחו חלק בנטל השירות, מי בזה הצבאי ומי בלאומי. זו לא דרישה שבאה משמאל, זו לא דרישה שבאה מימין. זו דרישה שבאה מהעם, מכל מי שנתן כתף ושנים מחייו כפי שהמדינה מבקשת, ומצא את עצמו מתוסכל מול אלו שבחרו שלא לעשות זאת.

המאבק לשוויון בנטל הוא מאבק לא פוליטי, אמיתי ואותנטי. מהצפון, מהמרכז, מהדרום, מערים, ממושבים, מקיבוצים ומכפרים, אנחנו חילוניים ואנחנו דתיים. אנחנו הרוב. הדרישה שלנו היא למעשה הנכון, הערכי, המוסרי והמתבקש.

כולנו יודעים כיצד הגענו למאבק הזה ומדוע הוא נדרש כל כך היום, בשעה שצרכי הביטחון הלאומי הולכים וגדלים והתורות בבקו"ם הולכים וקטנים. יודעי הח"ן של ההיסטוריה הישראלית מבינים גם את השיקולים שהוליכו את בן גוריון ופרס בקום המדינה להעניק מכסה מוגבלת של פטורים לאוכלוסייה החרדית, בשעה שבה היה צריך לכונן פשרות כדי ליצור מדינה.

אך ברבות הימים, הפטורים הפכו לפצצה מתקתקת. היום יש שעת כושר היסטורית לתקן את המעוות, והממשלה הזו עומדת להחמיצה בשל התנגדותן של המפלגות החרדיות והחלטת ראש הממשלה להעדיף את שרידותו הפוליטית על פני ההבטחה לחוק שירות צודק ושוויוני יותר.

למרות ההתנגדות הטבעית של פוליטיקאים חרדים למהלך שיקטע את ההשתמטות המתמשכת, מדובר במאבק למען עם ישראל כולו, גם למען החרדים. אנחנו רוצים את החרדים כחלק אינטגרלי מאיתנו, שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, יחד עם זהותם הדתית והתרבותית, לא בלעדיה. כל חובש כיפה ששירת בצה"ל יודע שיהדות ושירות בצבא המדינה היהודית אינם סתירה – להיפך, מדובר על שירות בצבא היהודי.

בשעה בה פוליטיקאים ואינטרסנטים מנסים לזרוע פילוג ולצבוע את המאבק בצבעים אנטי-דתיים, הציבור הדתי לאומי הוא עדות ליכולת של אנשי אמונה ותורה לאחוז בחרב כל עוד לא כותתה לאת, עדות לסולידריות לאומית.

במהלך הימים הקרובים יגיע רגע ההכרעה של המאבק. אחרי ששים וארבע שנים בהן התקבע ההסדר הפסול, הגיע הרגע בו יכולה הממשלה לתקן את העוול. הציונות הדתית, כמגדלור ערכי ומוסרי, יכולה לומר בקול ברור: אוהל סיירים שיש בו תורה יכול להיות אוהלה של תורה.

13.7.12

יולי 15, 2012

המדריך למדינאות כושלת

מאמר מערכת

מאז זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת מעטפות הכסף, בנימוק שהחזקת הכסף והסתרתו אינה מהווה עבירה פלילית, עבר הדיון הציבורי מהשאלה המשפטית לשאלת אישיותו של אולמרט ומורשתו כראש ממשלה.

בנוגע לתחום הדיון הפלילי צריך להשאיר לפסק הדין לדבר בעד עצמו. בית המשפט הוא שיכריע גם בפרשת הולילנד. מוטב שהדיון הציבורי יתרכז במדיניותו של אולמרט בתקופתו כראש ממשלה, הישגיו וכשלונותיו.

כדי למנוע את שכתוב העבר, צריך לקרוא שוב את עדותו של ראש האגף המדיני-ביטחוני עמוס גלעד, בוועדת וינוגרד על יום 11 באוגוסט, כשלושה ימים לפני סוף מלחמת לבנון השניה, אחרי כשלושים ימי לחימה.

"התקשר אלי בבוקר, בשמונה בבוקר, תורג'מן (מזכיר הממשלה) ואומר לי: קרה אסון. אני אומר לו: מה קרה? הוא אומר: אני לא יכול להגיד לך בטלפון. אני אומר לו: אז תגיד – לא יכול להגיד. תבוא מיד פה לראש הממשלה. טוב. אמר, אני בא. בדרך הייתי ממש נרעש. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה. אמרתי, אני אצלצל לשר הביטחון… אמרתו לו: שר הבטחון, יש לי תחושה מרה, קרתה פה איזו קריסה, אני לא יודע, אף פעם לא שמעתי ככה את תורג'מן ולא אף בן אדם – בהול טס לירושלים. הוא (פרץ) אומר לי: מה אתה חושב שקרה? אמרתי לו: לדעתי פה כל ההסכמות נשברו ואתמול הזהרתי אותך, שפה האמריקנים נעשו חביבים מדי… אני חש שזה אסון… הגעתי לירושלים, שמעתי את הפרטים, חוורו פני וחשכו – פשוט היתה לי תחושה כאילו נפלו עלי השמים…".

ראש הסגל של אולמרט, טרובוביץ', אמר לאיש המועצה לבטחון לאומי סטיב האדלי: "ההחלטה (על הפסקת האש) כנוסחה עתה – מהווה ניצחון לחיזבאללה, והפסד לישראל. התוצאה הפוליטית תהיה התפטרות הממשלה והתוצאה הסופית – הפסד מוחלט וכניעה" (מתוך דו"ח וינוגרד).

זה המצב האמיתי אותו כל אזרח בישראל המופגזת חש לקראת תום מלחמת לבנון השניה. העובדה שהחלטה 1701 שופרה במעט לטובת ישראל היא רק תולדה של סיוע אמריקני להצלת ישראל ממפולת ביטחונית-מדינית שלא היתה כמוה מאז קום המדינה. הכישלון הזה העיב על כל הקדנציה המקוצרת של אולמרט, שהפך לתלוי בצורה מוחלטת באמריקנים, ונאלץ להופיע כאיש אנאפוליס וכמי שמציע לפלשתינים את כל נכסי האומה במחירי סוף עונה.

מצבו של אולמרט בעקבות מלחמת לבנון היה כה חמור, שהוא היה מוכן לקחת את ההימור וללכת על התרגיל הסורי, בניגוד לעמדת האמריקנים. ההימור, אנו יודעים, הצליח. לא פרצה מלחמה. אך ספק אם האמריקנים היו כל כך מרוצים מראש הממשלה הישראלי; כל מה שנראה אז כיחסי חוץ משופרים עם אירופה וארצות הברית נבע מהתגייסותם של האמריקנים והאירופים כדי לדחוף את אולמרט לוויתורים מרחיקי לכת – בניגוד לדעתה של ציפי לבני – במשא ומתן עם אבו מאזן. היום, כאשר המזרח התיכון קורס סביבנו, הדבר האחרון שחסר לישראל זהו הסכם מדף עם הפלשתינים, שהיה הופך למנוף לחץ בלתי נסבל בתקופה לא יציבה ומסוכנת.

לא בכדי חזר עוזי ארד מספר פעמים על כך שבתחום המדיני, כולל הנושא הגרעיני האיראני, מצאו ראש הממשלה נתניהו ואנשיו אדמה חרוכה עם כניסתם לתפקיד באפריל 2009.

הציבור הוא שישפוט את שלוש וחצי השנים האחרונות בהשוואה לאותן שלוש שנים של אהוד אולמרט.

אמנון לורד

13.7.12

יולי 10, 2012

המפתח לשינוי: עקיפת ההנהגה

שלומי פרץ

שני מגזרים נמצאים בעין סערת חוק הגיוס החדש: המגזר החרדי והמגזר הערבי. מטבע הדברים שאלת גיוס החרדים בולטת ורועשת יותר. הציפיה מאחינו, בשר מבשרנו, לקחת חלק בהגנת העם והמולדת, נוקבת מהרצון שגם השכן בעל האזרחות המשותפת יקח חלק בצורכי ההגנה של החברה הישראלית, שהיא יהודית ברובה.

אך ישנו גם מכנה משותף, מרכזי ובולט, לשני המגזרים: היעדר ההלימה בין הציבור לבין ההנהגה שלו. הדיון הציבורי סביב שאלת הגיוס וועדת קש"ב שמונתה כדי לטפל בבעיה, הדגימו כי לשני המגזרים ישנה הנהגה קיצונית ומתבדלת, שנוקטת בקו נוקשה.

כל דוברי החרדים – רבנים, פוליטיקאים ועסקנים, הציגו עמדה חד משמעית ששללה כל שינוי במצב הקיים. אפילו דוברים שהציפייה מהם היתה לגלות סובלנות ונכונות לפשרה, השתמשו בטרמינולוגיה של הקיצונים המסורתיים וטענו שגיוס לצבא אסור עד כדי 'ייהרג ובל יעבור'.

מי שמצוי מעט בתהליכים שעוברים על החברה החרדית, יודע ומבין כי רבים מהם רחוקים מהאידאולוגיה הקיצונית שרואה בשירות בצה"ל ובהגנה על המדינה אחד מהאיסורים החמורים שבתורה. מספר הולך וגדל של צעירים חרדים משתלב בשירות צבאי ואזרחי במסגרות שמותאמות לו. מספר גדול יותר מבקש להתגייס ולשרת. ההתבטאויות הקיצוניות של המנהיגים והרבנים והלחץ החברתי מונעים זאת ממנו.

במקביל, אם נבחן את דפוס ההתנהגות של מנהיגי החברה הערבית בישראל, פוליטיקאים בעיקר, נראה כי באופן עקבי הם מקצינים עמדות ושוללים כל נסיון לשלב ערבים בשירות האזרחי. למרות זאת, משנה לשנה יש גידול במספר האזרחים הערבים שמבקשים להתנדב ויש לשער שאם התנגדות ההנהגה היתה מתמתנת, שיעור המתנדבים היה עולה.

כוחה הפוליטי של החברה הערבית פחות רלוונטי, משום שהוא לא משתתף במשחק הקואליציוני, אך אם נבחן את הכוח הפוליטי של החברה החרדית, נראה כי הוא גדול יותר מכוחה המספרי. הסיעות החרדיות מונות כ-15 מנדטים. בעוד חמשת המנדטים של יהדות התורה באים רובם ככולם מציבור חרדי אשכנזי מובהק, הרוב המוחלט של מצביעי ש"ס אינם באים מהמיינסטרים ולא שייכים לעולם הישיבות. יש בהם ציבור מסורתי גדול, חובשי כיפות סרוגות וחוזרים בתשובה. באופן כללי ניתן לאפיין אותם כציבור ציוני, שמשרת ועובד לפרנסתו.

כדי לחולל שינוי אמיתי בדפוסי הגיוס והשירות של המגזרים החרדי והערבי, יש צורך בשינוי מפת ההנהגה. שינוי כזה תלוי בעיקר במידת ההשתלבות של המגזר בחברה כללית. ככל שירגיש חלק בלתי נפרד מהחברה הכללית, יוותר על ייצוגו הפוליטי המגזרי. אפשר לראות זאת אצל בני העדה הדרוזית ואצל חלק מבני המגזר הערבי, שמוצאים מקום משמעותי ולפעמים גם אקטיבי במפלגות הגדולות.

אפשר לראות זאת גם במגזר הדתי לאומי, שכמעט ונטש את מפלגותיו המובהקות במגזריותן ופנה לליכוד.

בהדרגה, ההשתלבות בחברה מביאה להקטנת הכוח של המנהיגות המגזרית ובכך גורמת ליותר השתלבות. זהו המפתח היחיד לשינוי.

10.7.12

יולי 9, 2012

לא באבחת חרב

אין שום ספק שהמצב שבו כל האוכלוסיה החרדית לא מתגייסת, הוא בלתי נסבל וצריך תיקון. לא מדובר בשאלת 'תורתו אומנותו', שהיא שאלה נפרדת וגם עליה אפשר להתווכח ויכוח מהותי, או לפחות ויכוח כמותי. מדובר בשתי שאלות נפרדות.

שאלת גיוס החרדים היא עניין אחד, ושאלת גיוס לומדי התורה היא עניין אחר, שכן ברור שלא כל הצעירים החרדים הם בכלל מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה. חלק גדול מהם, וכנראה רובם, לא משתחררים מגיוס כדי לשבת בישיבה, אלא להיפך – יושבים בישיבה כדי להשתחרר מגיוס.

החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לסבול מצב שבו אוכלוסייה שלמה, שכוללת קרוב למיליון בני אדם, משוחררת מחובת השירות בצבא. לא רק המדינה לא יכולה לשאת את זה, גם היהדות והתורה חוגרות שק על כך. התורה עצמה זועקת: "לא תעמוד על דם רעך ולא תטה משפט בין דם לדם ובין דין לדין". ההיקף הענק של מספר הפטורים הפיל כבר מזמן את כל התירוצים והתקדימים ההלכתיים, כמו גם את טענת 'שבט לוי' ומושג ה'אנגריא בתלמידי חכמים'.

אבל דווקא משום ההיקף העצום של הבעיה; דווקא משום ששתי השאלות התערבבו זו בזו, ודווקא משום גודל הכאב, הזעם והעלבון שמעורבים בעניין משני הצדדים – דווקא משום כך אסור לממשלה לגשת לתיקון המעוות בסערת רגשות ובאבחת חרב.

הקלקול צמח ונוצר במשך למעלה מ-60 שנה, ותיקונו מצריך אורך רוח, הידברות וצעדים מדודים. הטוב ביותר היה לו היו ממשיכים את יישום 'חוק טל' בקצב מוגבר. כ-2000 חרדים במחזור כבר התגייסו בשנה האחרונה. זה עדיין רחוק מאוד מהנכון והרצוי, כאשר מחזור הגיוס מכיל כ-8000 צעירים חרדים – אבל זו התחלה טובה. חבל שבג"ץ לא השכיל להתבונן ברבע המלא של הכוס.

בדיעבד, אחרי שחוק טל נפסל, צריך למצוא לו תחליפים כאלה שיביאו תועלת ולא נזק, שיקדמו את השילוב ולא שיסיגו אותו לאחור, ובמיוחד שלא יקרעו את החברה הישראלית לשני מחנות שתהום פעורה ביניהם.

למרות שאירועי הימים האחרונים מעוררים חשש שתחת לחץ הרחוב עומדת ליפול החלטה שלא נשקלה בקור רוח, צריך בכל זאת לקוות ולהתפלל שהממשלה תגלה אחריות ותאמץ הצעה שתביא מרפא ולא תעמיק את השסע, שתמצא אוזן קשבת לפחות בחלק מן המחנה החרדי, ושלא תסיג לאחור את מגמת ההשתלבות החרדית – אלא תחזק ותגביר אותה.

אורי אליצור

9.7.12

יולי 9, 2012

מצרים: לקראת שינוי פני הצבא

ד"ר דן אלדר, חוקר עצמאי בנושאי המזה"ת

בקרב מקבלי החלטות ופרשנים ישראלים רבים התקבעה התפיסה לפיה המועצה הצבאית המצרית, קרי: הצבא המצרי, הינו משקל נגד ל'אחים המוסלמים', והוא זה שיציל את מצרים מצפורני השריעה, כמו את ישראל מפני רעה שעלולה להיפתח מדרום. תפיסה זו עלולה להסתבר במהרה כמוטעית ומטעה.

הצבא המצרי אינו – ולא היה – צבא שנאמן לאתוס חילוני דוגמת הצבא התורכי שלפני שלטון ארדואן. דרגי הקצונה הבינוניים והזוטרים, וכן החיילים הפשוטים, מוצאם מאותן שכבות באוכלוסיה שיצאו לכיכר תחריר להפגין כדי לשנות את המשטר ולהיטיב את מצבם הכלכלי. התייחסות לצבא המצרי כאל מקשה אחת הינה משענת קנה רצוץ.

אכן, לקצונה הבכירה ולחברי המועצה הצבאית העליונה בכללה אינטרסים כלכליים אישיים שמושקעים בתאגידים עתירי ממון במצרים, אולם במציאות הפוליטית החדשה שמתהווה, אין לשלול תרחיש של תסיסה פנימית בצבא ולחצים לנישול הקצונה הבכירה מנכסיה.

דרישות מעין אלה עשויות למצוא אוזן קשבת אצל 'האחים המוסלמים' ואפילו לזכות לשיתוף פעולה מצדם להדחת צמרת ההנהגה הצבאית הנוכחית ובמקביל להביא להחלשת הצבא כגורם כוח פוליטי.

שוללי תחזית זו יטענו כי ארה"ב, שהשקיעה רבות בחימושו המודרני של הצבא המצרי, תעשה כל שלאל ידה כדי למנוע פילוג בצבא המצרי והחלשתו. אכן, סביר שכך תנהג, אולם מאידך ארה"ב לא תהסס להקריב את המועצה הצבאית המזדקנת, אם תשתכנע כי זו תוחלף במועצה צבאית צעירה יותר, שנהנית מאמון השלטון האזרחי של 'האחים' ואינה אנטי-אמריקאית באופן בוטה. לאחר תרומתה של ארה"ב להפלת משטר מובארכ – בל נופתע מההבנה שתגלה להחלשותו הפוליטית של הצבא המצרי.

הגורסים כי המשטר החדש לא יעמיד את יחסי מצרים-ישראל על ראש שמחתו, אלא יציב את שיפור המצב הכלכלי של המוני מצרים בראש סדר העדיפויות – טועים אף הם. אין סתירה בהכרח בין מצב כלכלי ירוד לצחצוח חרבות עד לסף עימות צבאי. שיפור המצב הכלכלי והחברתי במצרים הינו תהליך ארוך-טווח ומורכב. בנסיבות הנוכחיות של המשבר הכלכלי העולמי והתפוצצות האוכלוסין במצרים, יש הסבורים שהשגת מטרה זו היא כמעט בלתי אפשרית. משטר 'האחים המוסלמים' עלול לעמוד במהרה בפני לחצים מבית, לפרוע את שטרי הבטחותיו למפגיני כיכר תחריר או להסתכן באיום על יציבות שלטונו.

אין זמין יותר מאשר גיבוש ההמונים באמצעות ליבוי העוינות העמוקה שקיימת זה שנים נגד ישראל, ניהול דיפלומטיה אנטי-ישראלית מופגנת וצעקנית, דרישה לעיון מחדש בחוזה השלום, גיבוי לוחמנות חמאס מעזה ועוד צעדים מחריבי אמון בשלום המצרי-ישראלי – למי שנתן אמון בנצחיותו.

אכן, תם 'האביב הערבי' לפחות במצרים, וכאמרתו של צ'רצ'יל בשינוי קל – רעלה שחורה יורדת על המזה"ת, מאפגניסטן ועד מרוקו.

 9.7.12

יולי 8, 2012

התלהמות מסוכנת בכיכר

מאמר מערכת

יש משהו אנאכרוניסטי במאבק הנחוש למען מה שמכונה "שוויון בנטל". ישראל יכולה והיא גם צועדת בהנהגתו של בנימין נתניהו לאופקים חדשים מבחינה כלכלית ומדינית ומבחינת מעמדה באזור ובעולם. בלי שיובל דיסקין ואיציק שמולי הרגישו, ישראל הופכת בהדרגה למעצמת אנרגיה. מאיר דגן כנראה מודע לזה. יש לה כלכלה צומחת שעד עכשיו החזיקה מעמד בסופה הנוראה שעומדת להשקיע את אירופה במדמנה כלכלית ארוכת טווח ואת המזרח התיכון בביצת דמים מתוצרת עצמית. ישראל יוצרת ברית עם רוסיה מצפון ועם קפריסין ויוון בסביבה הקרובה; מקורות הגז החדשים שלה ועתודות הנפט מפצלי שמן באזורי הדרום ומדבר יהודה יהפכו אותה למעצמת אנרגיה השווה בכוחה למפיקות הנפט במפרץ הפרסי.

אך כאן בביצה המקומית יש צורך בלתי נשלט לאכוף מיצוות גיוס מלא על החרדים שהם מיעוט של כ-7 אחוזים בלבד מהחברה הישראלית. בסך הכל, במקרה הטוב צה"ל יוכל בהמשך לתנופת גיוס החרדים לגייס עוד אלפיים אולי 4,000 חיילים נוספים בשנה. לכן אסור לאבד פרופורציה והרכב הנוכחים אמש בהפגנת השוויון בנטל מלמד שכרגיל המניע הפוליטי חזק יותר מהצורך הלאומי האמיתי.

יש לראות מהו הצורך הלאומי האמיתי, כדי להימנע מהדרדרות שעלולה להיגרם כתוצאה ממה שנראה כתביעה צודקת של אזרחי ישראל. והצורך הלאומי הוא של צה"ל עצמו מצד אחד ושל הכלכלה והחברה הישראלית מצד שני. צה"ל אכן יידע מה לעשות עם עוד אלפיים מתגייסים. הוא צריך אותם גם כדי להקים יחידות בט"ש והסתערות נוספות וגם כדי לאייש תפקידים טכניים כפי שעושה בהצלחה חיל האויר עם קבוצות גדולות של צעירים חרדים. אבל העיקר בכל התהליך הזה הוא לשבור את החומות שעדיין חוצצות בין הציבור החרדי להשתלבות בשוק העבודה והכלכלה הישראלית.

בשום אופן אסור שהמאבק לגיוס החרדים יתדרדר להסתה ולרדיפה פופוליסטית אנטי-חרדית. בעניין הזה ראש הממשלה נתניהו חייב להתייצב ולא להירתע מלהגיד מלים מפורשות כדי לשים סכר להתהלמות האנטי-חרדית שמתכסה בערכי השוויון ובערכי השירות והנתינה. צריך להגיד מפורשות, כי אין לאפשר למסע הצודק לשילוב חרדים בחברה להפוך לרדיפה, והממשלה לא תרשה שיהפכו פתאום עשרות אלפי צעירים לבלתי חוקיים ולעבריינים. לצערנו מדינת ישראל הוכיחה כבר את יכולתה להוציא באחת אוכלוסיה שלמה אל מחוץ לחוק.

מה שנגזר מכך הוא שחוק השוויון בנטל החדש צריך לכלול פשרות מסוימות, אם רוצים להגיע לתוצאה חיובית מבוקשת ולא רק לתקוף את נתניהו ואת החרדים. גיוס חרדים צעירים שהם כבר בעלי משפחה יעלה הון לצבא כלומר למשלם המסים הישראלי. זהו אקט אלים לקחת אוכלוסיה שלמה שיש לה הרגלי חיים מסורתיים מסוימים ולהודיע לה באחת שבתאריך נקוב במקום הטבות הם יהיו יעד לעונשים. לא עושים דבר כזה במדינה דמוקרטית ובמדינת חוק. אין ספק שההסתה לכיוון הזה תדרדר את ישראל לתהום שלא ראוי כי מדינה יהודית תיפול לתוכה. ראש הממשלה צריך למצוא את האיזון הנכון ולא להירתע מלעמוד נגד שעטת המתלהמים בכיכר. התביעה צודקת, אך יש למצוא את המינון והדירוג הנכון.

 אמנון לורד

8.7.12

יולי 8, 2012

40 שנה לטבח מינכן: לתקן במשהו את העוול

מאמר מערכת

בישראל יש מודעות גבוהה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. הכאב והזכרונות עדיין צרובים ועדיין צורבים. אך לא רבים מודעים לצורך להיאבק כדי שבאולימפיאדת לונדון השנה יכבדו את זכר הספורטאים הישראלים בדקה דומיה.

המשחקים האולימפיים יפתחו בלונדון בעוד כשלושה שבועות. הוועד האולימפי הבינלאומי עומד בהתנגדותו לקיום טקס זיכרון לציון 40 שנה לטבח. כדי לכפות עליו את המעשה, מתנהל בימים אלה מסע בינלאומי חשוב ביותר בראשותה של אנוקי שפיצר, אלמנתו של אנדריי שפיצר, אחד מי"א הנרצחים. מדובר באיסוף חתימות של אישים ואזרחים מכל רחבי העולם, בדרישה לקיים את הטקס.

הבעיה היא שגם בישראל קיימת דעה, שאין טעם להעמיס את הזכרון הזה על עולם מתנכר, שרק יראה בו מהלך כפייתי. לא רק זאת, אלא שבריטניה, שנגועה היום באיסלאמיזם ובגל אנטישמיות חומצי, בוודאי שאינה רוצה להציף מחדש את 'אי-הנעימות' מהעבר שקשורים בו 'לוחמי חופש' פלשתינים.

טבח מינכן אינו עניין פרטי של ישראל ואף לא של בני משפחות החללים. הוא נקודת ציון שמלמדת כי יש חוט מקשר בין השואה לימינו. הוא חושף שגם 27 שנים אחרי השואה וגם 67 שנים לאחריה, קיים אותו דחף לרצח המוני של יהודים כחלק מאסטרטגיה אימפריאליסטית כוללת. לא היה זה פיגוע טרור במסגרת המצומצמת של הסכסוך האתני בין ישראלים לערבים. נכון שכל הצדדים – ובייחוד הגרמנים – תרמו במחדל להתרחשות הטבח; אך הוא היה חלק ממסע נרחב של הברית הסובייטית-ערבית באותו זמן נגד הציוויליזציה המערבית.

הפיזיקאי לוחם החופש אנדריי סאחארוב כתב בסיפרו 'ארצי והעולם', כי כבר ב-1955 התקבלה החלטה אסטרטגית בצמרת ברית המועצות להלהיט את הלאומנות הערבית כדי להשתמש בה להכנעת המערב: "המטרה ארוכת הטווח של מדיניות זו היתה לנצל את הלאומנות הערבית כדי להקשות על ארצות אירופה, בייחוד באספקת הנפט שלה". אז הומצאה גם 'זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים', יותר מעשר שנים לפני מלחמת ששת הימים. הטבח במינכן הוא, בין השאר, תזכורת כי 'זכות ההגדרה העצמית' של הפלשתינים היא גולם מפלצתי. היא – ולא הקמת מדינת ישראל, כפי שיש שטוענים היום.

זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים נולדה כאמצעי התקפה נגד ישראל ונגד אירופה. היא הולידה מתוכה אירועים כמו מינכן 72' וכמו מתקפת הטרור של שנות ה-2000 בערי ישראל. ברור שהיא איננה מפתח לשלום, אלא אמצעי מלחמתי. הבחירה בפיגוע שיתבצע באירוע כל כך סמלי, במקום בעל משמעויות סמליות, מבהירה אל מה כיוונו המחבלים הפלשתינים.

יש צורך לקיים את טקס הזיכרון גם בגלל הבגידה של הוועד האולימפי הבינלאומי בישראל ובנרצחים, באולימפיאדת מינכן עצמה. במצוותו של ראש הוועד האולימפי דאז, אוורי בראנדג', הוחלט שההצגה חייבת להמשך. זה היה פרס לטרור. בראנדג' היה אמריקני פרו-נאצי בעברו. הוא כרך באיוולתו בין רצח הספורטאים לנסיון של מדינות אפריקה למנוע מרודזיה הגזענית להשתתף באולימפיאדה. בנאומו בטקס הזיכרון ב-1972, גינה אוורי בראנדג' את החרם על רודזיה במלים חריפות יותר מאלה שהקדיש לטבח.

40 שנה לאחר חרפת מינכן, יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות מחווה שתתקן במידה כלשהי את הנזק הנורא שנגרם באולימפיאדה ההיא. ראוי שאזרחי ישראל ירתמו למאבק הזה. לא נותר עוד הרבה זמן, וזה באמת לא עניין ממשלתי אלא של התגייסות אזרחית מלמטה למען מטרה ראויה.

 אמנון לורד

6.7.12