Archive for ‘תרבות’

יולי 10, 2012

הגנה מן הילד

עו"ד ורד כהן ורענן בר-און

אתה נמצא בגן השעשועים עם הבן שלך. משום מקום צץ ילד בריון שנטפל לילד שלך – מציק לו, דוחף אותו, יורק עליו. אתה נזעק להגן על הילד, ומפה לשם אתה מאיים על הבריון הקטן שיפנה את עצמו מהאזור – אחרת יבולע לו. את מגיעה לגן הילדים לאסוף את הנסיכה הקטנה. באותו רגע בדיוק את רואה את 'השובב' של הגן מניף עיפרון חד לעבר פניה. בחרדה עצומה את תופסת את ידו של התוקף הקטן ומושכת אותו אחורה, שנייה לפני האסון הקרב.

שניכם לא יודעים שסיטואציה תמימה של אב שמבלה עם בנו בגינה ואם שמגיעה ליטול את בתה הקטנה מגן הילדים, עלולה להסתיים בתחנת המשטרה ואף בהגשת כתבי אישום בגין איומים ותקיפה. הנאשמים: ההורים, שניסו בסך הכל להגן על אוצרותיהם.

לפי חוק העונשין, עבירת איומים הינה איום על אדם בכל דרך שהיא, בפגיעה שלא כדין ובכוונה להפחיד את האדם או להקניטו. אדם שמאיים על קטין חסר ישע בכוונה להפחידו, להטיל עליו אימה, לטעת פחד מפני תוצאה כלשהי – עלול להיות מורשע ולשאת בעונש הקבוע בחוק.

בנוסף, על פי חוק העונשין הישראלי, הגדרת תקיפה הינה פעולה של הכאת אדם, נגיעה בו, דחיפתו והפעלת כוח על גופו בין במישרין ובין בעקיפין. על פי הגדרתה, כוללת עבירת התקיפה רמות שונות – החל מתקיפה 'סתם' (שדינה עד שנתיים מאסר), דרך תקיפה שגורמת חבלה ממשית (עד שלוש שנות מאסר) וכלה בתקיפה בנסיבות מחמירות (כאשר העונש הינו כפל הזמן הקבוע לעבירה).

חדשים לבקרים נודעים מקרים של הסתבכויות הורים בשל ניסיונם להגן על ילדיהם. הורים שתקפו ילד שהתעלל בבנם בבית הספר ביישוב ליד נתניה, אב שאיים על תלמיד, תלונת שכניה של זמרת מפורסמת כי בעלה מאיים על ילדיהם, אב שסגר חשבון עם תלמיד בן 11 מהוד-השרון שהסתכסך עם בנו, אב לתלמיד כיתה א' בבית ספר באשקלון שאיים על תלמידים שהציקו לבנו וצעק עליהם; לאחרונה נטען כי שחקן מפורסם נזף בילדיו של שחקן אחר.

כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו ולא כל אחד מהם יסתיים בהגשת כתב אישום, ובכל זאת יש לזכור, כי איומים או תקיפה של קטין חסר ישע הינן עבירות חמורות ביותר.

נחזור למקרים בהם פתחנו. הדרך החוקית להתמודד, בנסיבות שהודגמו, הינה הרחקת הילד המותקף מהילד התוקף, איתור הוריו של הילד התוקף בבקשה כי יטפלו בעניין, הגשת תלונות לצוות החינוכי בבית הספר ובגן, הגשת תלונה במשטרה במקרים המתאימים, וכן הלאה.

בכל מקרה איומים ותקיפה הינם מחוץ לתחום, לא רק בשל הצורך במתן דוגמא אישית חיובית לפעוטות, אלא אף כדי להימנע מהסתבכות משפטית ונשיאה באחריות פלילית שעונשה בצידה.

10.7.12

יולי 9, 2012

לצאת מהחשיבה המגזרית

ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני וראש מכון שילה

די לקרוא את כותרות ימי העיון של הקיץ, כדי לחוש את הנושאים שמטרידים את המגזר. בולטת לעין היא הכותרת של כנס רבני 'צהר': 'להורוּת ציונית-דתית משמעותית'. הורות היא מושג אוניברסאלי, והורות טובה אמורה ליצור איזון בין הסמכות ההורית וההבנה לילד. במקום לומר 'בואו ניצור מערכת ערכית ברורה', מנסים הציונים דתיים להגדיר הורות ייחודית למגזר.

כנסי הקיץ הם פעילות ברוכה של אלפי אנשים הצמאים אינטלקטואלית ורוחנית לידע ורעיונות חדשים. הבעיה היא שהנושאים שאנו מעלים גורמים להתעסקות פנימית מצומצמת, התבשלות ובחישה נרקיסיסטית. מעין מהדורה מורחבת של מה שהיה בעבר אסיפות הקיבוץ.

האסיפות היו תופעה חברתית מדהימה. אנשים ברמה אינטלקטואלית ואישית, בעלי הישגים בכל התחומים – מתעסקים בזוטות וקטנות. גם שם, היה זה תוצר של חברה סגורה ומשפחתית מדי, עם מבנה אידאליסטי שלא מותאם למציאות. ככל שהעקרונות והאידאלים גבוהים ודרשניים יותר, כך הפער מייצר התעסקות בקטנות.

המגזריות בולטת במיוחד בעלוני השבת ובפעילויות קהילתיות, בהם יש כר נרחב של פעילות והתעסקות מגזרית, ומעט דברי תורה שמתובלים בהרבה פרסומות ורכילות.

ראשיתו של המגזר הדתי לאומי היה בראשית הציונות. המזרחי והפועל המזרחי, בניגוד להתבדלות של החרדים ואגודת ישראל, חברו לתנועה הציונית ושמשו גורם משמעותי בהקמת המדינה. בהמשך הוביל המגזר באמצעות קואליציה מסורתית של המפד"ל עם מפא"י ומפלגת העבודה. הדתיים הלאומיים היו מיעוט וסבלו מתחושות נחיתות ואפליה בשנות ה-50 וה-60. רק לאחר מלחמת ששת הימים צעירי המפד"ל, ובהמשך גוש אמונים, הרימו ראש וניסו ליצור חברה חלוצית ויוזמת.

החבירה לממשלת הליכוד העצימה את כוחם הפוליטי והביאה לרוח חדשה. בעשרים השנים האחרונות הלכה וגברה המעורבות של הציבור בכל התחומים. בצה"ל חל מפנה דרמטי במעמד הדתיים, בתעשייה, בכלכלה, בבנקים, בפקידות הבכירה, בהיי-טק ובכל מקום, נוכחת בגאון הכיפה הסרוגה. למרות הריבוי, הגיוון והפיצול, הזהות הסרוגה עדיין נשמרת, הגם שהיא יותר שברירית ומפורקת.

הציבור הדתי-לאומי עבר משבר קשה שבא לביטוי בהיחלשות פוליטית משמעותית והעדר אלטרנטיבה ראויה. השיא היה בפינוי גוש קטיף, אז נוצרו שינויים של 'ממלכתיים' ו'מתנגדים'.

כרגע יש ניסיון להחזיר עטרה ליושנה במפקד של 'הבית היהודי' וציפיות להתארגנות פוליטית חדשה, אבל לכולי עלמא העוצמה החברתית של הציבור הדתי לאומי עדיין בשיאה, נוכחת, בועטת וקיימת.

על רקע זה, נשאלת השאלה למה היום, בשנת 2012, עדיין נוכחים נושאי 'הביצה המגזרית' בראש? בתחום הפוליטי, האם יש לנסות ולשחזר את המפד"ל בימיה הטובים, או לפרוץ למפלגת ימין-מרכז רחבה יותר? בתחום החינוך, האם לשמר ולחזק את הממ"ד; בתחום הקהילתי האם לפתח ישובים, או שכונות על טהרת המגזר?

הכול מתחיל בראש. עלינו להפסיק לחשוב בשפה מגזרית ולשרת אינטרסים צרים, ולהחליף קוד תרבותי וחברתי. השעה אולי עדיין איננה בשלה לכך, אבל זה צריך להיות הכיוון בו עלינו לפעול ולחשוב.

 9.7.12

יולי 8, 2012

כן, אוניברסיטה באריאל

פרופ' יוסף פנחסי, דקן הפקולטה להנדסה במרכז האוניברסיטאי אריאל

המוסד האקדמי באריאל קם לפני למעלה מחצי יובל. הוגיו ביססו אותו, כבר מיום ייסודו, כאוניברסיטה לכל דבר ועניין. הקו המנחה הביא לפתיחה של מגוון פקולטות וחוגים ממדעי החברה והרוח, המדעים המדויקים, ההנדסה ומדעי החיים. בשל החשיבות הלאומית והצורך במקצועות מדעיים-טכנולוגיים שעליהם מושתתת התעשייה עתירת הידע של ישראל, דאגו המייסדים כבר בשלבים הראשונים לפתוח במוסד מחלקות שמכשירות בוגרים במדעים ובטכנולוגיה.

חברי הסגל, חלקם מדענים חוזרים, נקלטו במרכז האוניברסיטאי על פי קריטריונים של מצוינות אקדמית, פיתחו שטחי מחקר בסיסי ויישומי. מענקי מחקר בהם זכו בהיקפים גדולים, אפשרו את הקמתן של מעבדות מחקר בתחומים מדעיים מגוונים. במהלך השנים הורחבו מאד תחומי הלימוד לתואר ראשון ושני, ועשרות סטודנטים לתואר דוקטור השתלבו בקבוצות המחקר.

מחקרים שהבשילו לכדי מאמרים בכתבי עת מובילים ופטנטים רשומים, הביאו להקמתן של שתי חברות הזנק, אחת מהן בשיתוף פעולה עם קרן 'סקולקובו' היוקרתית. שיתופי פעולה בינלאומיים שנרקמו עם למעלה ממאה אוניברסיטאות ומוסדות מחקר הובילו לקשרי מדע עם חוקרים בעלי שם. מדענים וסטודנטים מרחבי העולם מגיעים לעבוד במעבדות אריאל ולהרצות בכנסים שמארגן המרכז. חברי הסגל מוזמנים להתארח לשנת שבתון באוניברסיטאות יוקרתיות בעולם.

במוסד פועלים מוקדי מצוינות בתחומים שמצויים בחזית המחקר העולמי. בכלל אלה בתחום הסרטן, המטלורגיה, הקרינה האלקטרומגנטית, הרובוטיקה, חקר המוח,  אנרגיה ירוקה, ביטחון המולדת ואסטרטגיה לאומית. חלק ממוקדי מחקר אלה הוכרו כמרכזי ידע לאומיים בשל הייחודיות והחשיבות שלהם למדינת ישראל. בקמפוס האוניברסיטאי מופעלים מתקני לייזרים ומייזרים המבוססים על מאיצי אלקטרונים רבי עוצמה. מתקנים כאלה, אשר מצויים רק במעבדות המתקדמות בעולם, לא קיימים באוניברסיטאות ומוסדות מחקר אחרים בישראל בשל תשתית הידע המדעי הנדרשת להפעלתם.

הישגים אלה הם שהביאו את ממשלת ישראל בשנת 2005 לבחון הקמתה של אוניברסיטה באריאל. הוקמה ועדת בדיקה שמונה שישה מדענים מהבכירים ביותר בארץ, ואשר זה מכבר הגישה את מסקנותיה לגופים המתאימים, ובהן המלצה להכיר במרכז כאוניברסיטה.

בשבועות האחרונים אנו עדים לכך שככל שמתקרב מועד סיום תקופת ההכרה במרכז האוניברסיטאי אוניברסיטה במעמד זמני, מבליחים קולות שקוראים להפריע למהלך בתואנות משונות, לפעמים אף באצטלה אקדמית.

מאז ומעולם, הופעתה של אוניברסיטה חדשה במדינת ישראל זכתה בתחילה לניכור מצד אלו שהוקמו לפניה, כך שאין חדש תחת השמש. גם הטיעונים המושמעים בהקשר זה כי "אין צורך באוניברסיטה נוספת" או ש"לא התקיים דיון בנושא", אינם חדשים. בטענות שווא אלה הוסר הנושא מתהליך קבלת ההחלטות ונמנעה בפועל הקמתה של אוניברסיטה חדשה בישראל – כבר ארבעים שנה.

המצב כיום הוא שבאריאל מתקיימת, הלכה למעשה, אוניברסיטה לכל דבר ועניין, שהישגיה ניכרים. כל שנותר הוא לקבל אותה. גם תואנת התקציב מוזרה, שכן כבר עכשיו נהנה המרכז האוניברסיטאי באריאל ממענקי מחקר שבהם זוכה בזכות מחקריו. הניסיון מראה שאוניברסיטה נוספת דווקא מביאה להגדלת המשאבים הלאומיים, שמופנים למחקר ולפיתוח.

חוששני שההתנגדויות שמועלות נגד האוניברסיטה אינן שקופות. האם בגלל עמדות פוליטיות מסויימות תאבד החברה בישראל את כל אשר הושג באוניברסיטה הצעירה הזו? האם בשל פחד מתחרות תאבד מדינת ישראל את אחד ממוקדי המצוינות המדעית שלה? האם בשל גורמים אינטרסנטיים מוכנה המדינה לוותר על חוסן ביטחוני? על מקבלי ההחלטות לעמוד איתן נגד מגמות שליליות ולהכיר באוניברסיטה השמינית בישראל – אוניברסיטת אריאל.

6.7.12

יולי 8, 2012

איש הברזל

 דן דייקר, מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, לשעבר חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

מותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר בגיל 96, גרם לפרץ זכרונות בישראל ובעולם, על האיש שכמעט נשכח בעשור האחרון. גילו המתקדם ובריאותו הרופפת הרחיקו אותו מכתבים ומצלמות טלויזיה, מטבע הדברים גם לא הוזמן לאולמי ההרצאות. עכשיו מכתיבה ההיסטוריה לתת כותרת למורשתו.

גופי חדשות שונים בעולם מצאו לנכון לצטט פקידים ממשרד החוץ הבריטי בימי המנדט, שכינו את יצחק שמיר "אחד ממנהיגי הטרור הקנאים ביותר"; הם לא שכחו כמובן את היותו בעבר "מרגל בכיר של המוסד" ומי ש"בילה חיים שלמים כנץ ודחף להתפשטות אגרסיבית של התנחלויות יהודיות בגדה המערבית ובעזה".

בניגוד להם, בישראל תומכים פוליטיים ומתנגדים כאחד חלקו הסכמה כי העקרון המנחה של שמיר היה מאבקו להגן על העם היהודי ועל זכותו להגדרה עצמית במדינת הלאום שלו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששירת בימי שמיר כסגן שר החוץ, זכר את הבוס שלו לשעבר כ"לוחם ענק לחירות העם היהודי בארצו". הארכי-יריב הפוליטי שלו, הנשיא שמעון פרס, זכר אותו כ"פטריוט גדול ואוהב ארצו". מנהיגת מפלגת העבודה וראש האופוזיציה שלי יחימוביץ' העירה, כי "הוא פעל לפי האידיאולוגיה שלו ביושר ובצניעות, כפי שמתחייב ממנהיג". היא הוסיפה, כי "החכמה שגילה במלחמת המפרץ הראשונה הראתה איפוק שהציל את ישראל מהסתבכות מיותרת במלחמה בעיראק".

בעוד כולם הבליטו את שמיר כלוחם בלתי מתפשר על כל סנטימטר של ארץ ישראל, פחות מכירים בו כמי שהיה מחוייב לעשיית שלום, כפי שהתבטא בהליכתו לוועידת מדריד ב-1991. במבט לאחור, כדאי להעריך מחדש את נכונותו של שמיר לדון בשלום ערבי-ישראלי כולל מול כמה מאויביה העיקשים ביותר של ישראל. שמיר בחר בדרך שאינה מתפשרת על זכויות היסוד של מדינת ישראל, בעוד שהיום תהליך השלום כרוך בהתעצמות ההתקפה הפוליטית על עצם הלגיטימציה שלה. אולי כדאי לקחת ממנו דוגמה.

שמיר פנה לשכנותיה של ישראל במדריד ב"לב פתוח. אנו קוראים למנהיגי מדינות ערב לנקוט בצעדים אמיצים להיענות לידנו המושטת לשלום". באותה עת אמר לבאי הכינוס הבינלאומי במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "אנו העם היחיד שחי בארץ ישראל ברציפות קרוב ל-4,000 שנה; אנו העם היחיד, מלבד מלכות הצלבנים הזמנית והקצרה, שקיים בארץ הזאת ריבונות עצמאית; אנו העם היחיד שבשבילו היתה ירושלים בירה; אנו העם היחיד שהמקומות הקדושים לו נמצאים אך ורק בארץ ישראל".

העובדה ששמיר עמד על כך שתהליך שלום במזרח התיכון ישולב בהדגשה של הזכויות המשפטיות וההיסטוריות של העם היהודי במולדתו, זכתה להקשבה מצד סוריה, לבנון, ירדן וארגון אש"ף של הפלשתינים. המשלחות הקשיבו בתשומת לב ונשארו לשבת ליד שולחן השלום. אף אחד לא עזב את השיחות.

רבים ממעיטים בערכה של ועידת מדריד, שלא הניבה תוצאות מוחשיות. אך שמיר זכה לניצחון כשקיבל הסכמה לעקרונות שהציב למשא ומתן: הסכמה הדדית על קיום משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, שיחות רב צדדיות על נורמליזציה עם מדינות ערב במקביל לשיחות עם משלחת ירדנית-פלשתינית.

כמו כן הוסכם על משא ומתן שמבוסס על עקרונות של פשרה טריטוריאלית שמעוגנת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון; החלטה זו של המועצה מכירה בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה. ארצות הברית ורוסיה, נותנות החסות לוועידה, התחייבו להימנע מלכפות הסדר או לשרטט גבולות. ואולי החשוב ביותר: מדריד הובילה ל'קוד התנהגות' שהנחה את שיחות השלום.

קוד זה אסר על אלימות או הסתה מצד כל אחד מהצדדים, והכיר בהדדיות של הזכויות והתביעות. יתר על כן, צִוותו של שמיר נשא ונתן עם האמריקנים על  מכתב ערבויות, שהבהיר כי "ירושלים לא תהיה נושא למשא ומתן, זכותה של ישראל לבנות ישובים בשני צדי הקו הירוק לא יהווה מכשול לקידום שיחות דו צדדיות עם המשלחת הירדנית-פלשתינית או לשיחות רב צדדיות עם יתר מדינות ערב".

מדריד הניבה פירות. כך גם גישתו של שמיר שניתן לכנותה 'אהבה קשוחה'. לראשונה פתחה ישראל יחסי מסחר עם כמה ארצות ערביות כולל עומאן, קטאר, תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. הוקמו יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות לשעבר, סין והודו.

אמנם שמיר הובס כשנה לאחר מכן על ידי יצחק רבין, מנהיג העבודה, ואוסלו החליפה את מדריד. את ההסכמות הקודמות החליפו מכתבים בין ישראל לבין אש"ף ויאסר ערפאת. אבל תפקידו של שמיר חייב להטביע חותם משמעותי ביותר על המורשת שלו. הוא היה אחד האידיאולוגים והלוחמים הנחושים ביותר בקרב על זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל.

יהיו גם כאלה שידביקו לו סטיגמה של מדינאי נוקשה שאי אפשר לתת לו אשראי מדיני. אולם, כפי שציין מנכ"ל משרד החוץ לשעבר איתן בן צור, "ועידת מדריד ותהליך השלום שהתפתח מתוכה קירבה את האזור עוד יותר ל'מזרח התיכון החדש'". זה קרה משום ששמיר ידע לעצב איזון בין הנכונות לפשרות במסגרת הסכם שלום לבין הדדיות בזכויות ותביעות, כלומר הכרה הדדית, פשרה הדדית והיצמדות לקוד התנהגות.

היום, אחרי כשלון הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השניה ולאור המציאות המדינית החדשה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ישראל תעשה נכון אם תזכור את יצחק שמיר כמי שחיפש שלום תוך שמירה על בטחונה של ישראל ועמידה על זכויותיו של העם היהודי במולדתו בכל הממדים: המשפטי, ההיסטורי, הדיפלומטי והריבוני.

 6.7.12

יולי 2, 2012

מורשת שמיר: דבקות במטרה ופשרה הכרחית

מאמר מערכת

מותו של יצחק שמיר מביא, בהכרח, להרהור על אופיים ודרכם הפוליטית-מדינית של ראשי ממשלה. שמיר (יזרניצקי) עמד יחד עם ישראל אלדד ונתן ילין-מור בראש ארגון שחרור מהפכני, אנטי-אימפריאליסטי וציוני רדיקלי, ארגון לח"י. כמהפכן, לא נרתע משום פעולה שנועדה לקדם את מטרות הארגון. לא לחינם התפצלו מתוך לח"י קבוצות חברים שהלכו לשמאל הקיצוני, למפלגה הקומוניסטית, וקבוצות אחרות, אולי רוב מנינו ובניינו של הארגון, שהלכו לימין.

כשהגיע יצחק שמיר לראשות הממשלה פעל כפי שמהפכן שמגיע לשלטון פועל: הוא דבק במטרות האידיאולוגיות, והיה מוכן לפשרות מסוימות כדי לשמור על הישגים, למשל כשלא היתה ברירה אלא לקיים ממשלת אחדות.

ייתכן שאחת הטעויות שלו כראש ממשלה היתה שהיה נוקשה מדי, ולא לקח בחשבון שנוקשות ברמה מסוימת עלולה להביא לשחיקה בתמיכה הציבורית ולאיבוד השלטון. במקרה שלו פירוש הדבר היה שכל עוד היה בכוחו לבלום בעוצמת אישיותו יוזמות מדיניות מסוכנות, ישראל בלמה ונגרם נזק מועט. אך ברגע שפינה את מקומו, אירעה מפולת: מפלגת העבודה בראשותם של יצחק רבין ושמעון פרס עלתה לשלטון, ונפתח עידן אוסלו.

יותר מזה: אין מנוס מההשוואה בין שמיר לבין שותפו בשתי תקופות לממשלת אחדות, שמעון פרס. היום יש הסכמה כללית בקרב שכבות רחבות בציבור, ששמיר ה'נוקשה', כביכול, צדק בעמדותיו בתחום המדיני. הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים, ואכן ספק גדול אם הוויתור הטריטוריאלי המפליג על חצי האי סיני שווה את התמורה. המתחולל היום בסיני ובמצרים מלמד שהסכמים במזרח התיכון נכתבים על דיונת חול.

שמיר גם התנגד בכל תוקף לוויתורים טריטוריאליים ביהודה, שומרון ועזה והמפולת הבטחונית שנגרמה כתוצאה מהסכמי אוסלו ברורה. כך גם לגבי מסע הדה-לגיטימציה לישראל, שקיבל תנופה כתוצאה מכך שישראל העניקה לגיטימציה לאש"ף.

למרבה האירוניה הטראגית, שמעון פרס הוא זה שנהנה מתמיכה נטולת ביקורת בתקשורת הישראלית. הוא לא נאלץ לשלם שום מחיר ציבורי על מחדל אוסלו. כשמעלים על נס את מדיניותו של שמיר, חובה להזכיר את נשיא המדינה שעדיין חושב במושגים של שיפור עמדות. אהוד אולמרט הותיר אחריו לא רק אדמה חרוכה במישור המדיני, אלא גם שתי אנדרטאות: הולילנד ושמעון פרס.

שמיר מעולם לא ניהל מאבקי שלטון קרייריסטיים. יורשיו ניהלו מאבקים כאלה, אך היה ביניהם לפחות אחד שנאבק מתוך תחושת שליחות – אף כי יש מי שמנסים לפגוע בתדמיתו בהשוואות נואלות עם שמיר. זהו ראש הממשלה נתניהו.

היפוכו של שמיר אינו נתניהו, אלא שמעון פרס. נתניהו הוא 'שמיר משופר': הוא יודע שצריך גם לצאת להתקפה ולא רק להתבצר בהגנה. נטייתו של פרס לנהל מדיניות פרטית ולחתור תחת יריבים פוליטיים, לאבד את הצפון ולא להבדיל בין ידיד לאויב – נשארה. והחמור ביותר: בסיוע תקשורת אטומה ומקלסת נמנע מהציבור לתבוע ממי שמכהן היום כנשיא המדינה דין וחשבון על מעשיו ומחדליו.

עוד לפני אוסלו, יש לא מעט עדויות שפרס 'לא התלהב' מהעליה ההמונית מרוסיה. שורשי השקפתו השלילית בנושא מתגלים פעם אחר פעם בהתבטאויות גזעניות שהפכו למקובלות בארצות הברית בקרב יהודים ליברלים כפיטר ביינרט. הנשיא לשעבר קלינטון חוזר פעם אחר פעם על ההאשמה שעולי רוסיה הם מכשול לשלום.

מבחינת שמיר, הציוני בכל רמ"ח אבריו, עליית רוסיה ומדינות חבר העמים היתה גולת הכותרת של מנהיגותו. יש טעם לחזור וללמוד שיעור מתקופתו כראש ממשלה.

 אמנון לורד

2.7.12

יולי 2, 2012

שמיר: אמיתי, נאמן ואמיץ

הרצל מקוב, מנהל מרכז מורשת בגין. בעבר כיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה ויו"ר בית"ר העולמי

"מנהיגים אמיתיים נולדים לעיתים רחוקות ומכירים אותם דווקא הודות שאינם באים בשום תביעה להנהיג", אמר פעם זאב ז'בוטינסקי. יצחק שמיר, מנהיג לוחמי חרות ישראל, ראש הממשלה השביעי, יושב ראש הכנסת ושר החוץ – איננו.

שמיר מעולם לא חיפש הנהגה. הוא לא רץ למשרה, לא התמודד על ג'וב. הוא פשוט היה שם למלא את חובתו. בכל שנות השירות הארוכות שלו, החל מהפיקוד על קן בית"ר בביאלסטוק ועד לתפקיד ראש הממשלה, עמד מול עיניו עניין אחד בלבד – עם ישראל: ביטחונו ושגשוגו במולדתו.

בימינו זה נשמע כקלישאה, אבל אצל יצחק שמיר זו הייתה דרך חיים. הוא העדיף את העשייה השקטה, הרחק מאור הזרקורים, אבל ידע להתייצב למערכה ציבורית כשהמשימה חייבה זאת. שמיר כיהן כראש ממשלה יותר מאשר כל אחד אחר, פרט לדוד בן גוריון. הוא קיבל מדינה במצב קשה ותנועה שחשה יתמות, והשאיר למחליפו בתפקיד ראש הממשלה מדינה שכלכלתה יציבה וצומחת באופן חסר תקדים, שביטחונה מובטח ושעשרות מדינות חידשו עימה יחסים, ביניהן מדינות משמעותיות כמו בריה"מ, סין והודו.

את כל זאת פעל ללא התפשרות על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. יחסי ציבור והבטחת מקומו בהיסטוריה לא ממש עניינו אותו, ואולי בשל כך נגרם לו עוול ציבורי. הישג היסטורי נוסף מבחינתו היה העלייה הגדולה של יהודי בריה"מ וקליטתם בארץ. עניין זה היה בעצם המניע לכניסתו לחיים הציבוריים בשנת 1969, לאחר שחרורו מהמוסד, עת פנה למנחם בגין והציע להקים בתנועת החרות את האגף למען יהודי בריה"מ, ואף עמד בראשו.

העלייה של יוצאי בריה"מ לארץ ישראל – גם היא לא הייתה מובנת מאליה. שמיר נאלץ להתמודד עם הממשל האמריקאי ועם הקהילה היהודית בארה"ב, שרצו להעניק לעולים מעמד של פליטים ולקלוט אותם. "מאז 1948 אין יהודי שהוא חסר מולדת", שכנע שמיר את האמריקאים. המיליונים זרמו ארצה, הגעת העולים הייתה מנוע צמיחה כלכלי ותוספת אסטרטגית לעוצמתה של המדינה.

זכיתי לעבוד במחיצתו. הוא היה בוס מדהים: לא סבל חנפנות, היה בעל יכולת נדירה לאבחן בכל אדם את יכולותיו וחולשותיו. תמיד ענייני, מרוכז וקר רוח באופן על-אנושי. הדברים היחידים שהוציאו אותו משלוותו היו טיפשות ומאבקי אגו, שלא הבין את מקורם.

עם ישראל איבד את אחד האמיתיים, הנאמנים והאמיצים שבין מנהיגיו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

 2.7.12

יוני 25, 2012

בחירות ותרבות הדיבור

הרב שלמה אבינר, רבה של שכונה א' בבית אל וראש ישיבת 'עטרת ירושלים'

הבחירות הארציות התקרבו ושוב התרחקו. במקומן עלו הבחירות הפתוחות במוסדות 'הבית היהודי'. כאשר מדובר באישי ציבור, עולה השאלה הנוקבת האם מותר לפרסם באמצעי התקשורת דברים שליליים ופוגעים עליהם, כדי להזהיר את הציבור שלא לבחור בהם.

התשובה היא: ודאי שלא. זהו לשון הרע חמור, כיוון שהוא מוכפל במספר האנשים השומעים. בעל ספר סמירת הלשון, החפץ חיים, כתב שחמור יותר לשון הרע המסופר לשני אנשים מאשר לאדם אחד. כאשר לרדיו מאזינים מיליון אנשים ומסופר על אדם לשון הרע, נעשה הדבר למליון עבירות. אם אותו לשון הרע הוא גם שקר, הרי יש לו גדר נוסף של מוציא שם רע.

כמה יש להצטער על כמות השקרים שנשפכת בתקשורת על אנשים רבים שמבזים ומשפילים אותם. אותם אנשים מתביישים, כואבים ואינם יודעים איפה להחביא את עצמם. שומו שמים.

ברומא העתיקה, כל מוציא דיבה היה נענש קשות בקנסות ובבית-סוהר, ואנחנו, עם קדוש נכשלים ומתירים דברים כאלה, שהרי 'כיוון ששנה בעבירה – נעשתה לו כהיתר'. אמנם, יש לפעמים לשון הרע לתועלת, כגון כדי להציל אדם מפגיעה בחייו, בגופו או ברכושו. הנביא ירמיה מספר על גדליה בן אחיקם, שבא אליו יוחנן בן קרח ואמר לו: היזהר, זוממים לרצוח אותך! אך גדליהו סירב להאמין והשיב לו: שקר אתה דובר! ירמיה החמיר בלשון הרע, וביקש מיוחנן שלא לדבר דברים כאלה. אך לצערנו זה היה נכון: הוא נרצח ונגרם אסון גדול שעליו אנו צמים בצום-גדליה. הוא החמיר יתר על המידה.

יש היתר של לשון הרע לתועלת. אך יש לחשוב האם תצמח תועלת מכך שכל המדינה תדע ששר פלוני גנב או קיבל שוחד. באמת, אין לזה שום תועלת וחשיבות. שמא תאמר: צריך לדעת כדי לטפל. וכי המשטרה אינה יודעת לטפל? וכי הצופה בטלוויזיה מטפל בבעיה בביתו? למה לספר לכולם?

לשון הרע מותר לתועלת, אך אלו מקרים חריגים ולא שגרה. הרי ישנו איסור נסיעה ברכב בשבת, ואם אדם צריך להסיע את אשתו ללדת, ודאי שמותר. אך זהו יוצא מן הכלל, ויתרה מזאת, הנני מבטיח שאדם שחולה בשבת והרופא אומר לו לנסוע, יתלבט קשות עד שיחליט לעשות זאת.

כך, אם נחליט שחייבים לדבר לשון הרע על מישהו כי הדבר הוא לתועלת, יש לוודא שכל התנאים שנמנים בספר שמירת הלשון יתמלאו, אם אי אפשר יהיה להשיג את אותה תועלת בדרך אחרת, אחרי מיצוי כל האפשרויות.

עוד רעה חולה שאנו רואים היא הגזמה ולעג. ישנם אנשים שבחייהם הפרטיים לא יוציאו מפיהם מילה רעה אחת נגד הזולת – אך בחיי הציבור נדמה להם שהכל מותר. חס וחלילה, הדבר דווקא חמור יותר. הבה נשוב על כך בתשובה, ונטהר את האוויר שלנו מלשון הרע.

 25.6.12

יוני 24, 2012

ציונות במשבר

בעז דרומי, חבר מושב אלוני אבא שבעמק יזרעאל

גדלתי והתחנכתי בנהלל על ברכי הציונות החילונית-לאומית. בית סבי היה בית מפא"יניקי, חלוץ בעמק, ששינן באוזני נכדיו את זיקת עם ישראל לארצו. אלא שהחילוני הלאומי שמצוייד בהכרה הזו בלבו, כשהוא מגיע לכנסת ולממשלה ונמצא בעיבורה של סופת ההוריקן השמאלנית, הוא נעצר ומביט לצדדים במבוכה, ביטחונו נסדק וקורס.

חוק ההסדרה לא עבר בכנסת, לא משום היותו חוק נכון או שגוי, אלא משום האוחזים בו. ראש הממשלה, שריו וח"כיו, הם לאומיים ציוניים בלבם, אין ספק בכך, אבל ראשם אינו חד משמעי: הוא אכול ספקות אודות יכולתם לפעול.

החילוניות שאליה כותב שורות אלה שייך, החילוניות שיש לה רצונות ואמונות ציוניים, חסרה שני דברים: עוגן אמיתי לצדק היהודי שנובע מהקושאן התנ"כי, ויראה מהדבר הגדול ששורר בשמיים ובארץ. באין יראה מהגדול – יראים מהקטנים.

התנהלותו של הליכוד החילוני כמקבל החלטות, החל מתקופת בגין האב ועד לתקופת בגין הבן – דרך כל המנהיגות שהעמיד עלינו – מאירה באור יקרות כי מדובר באנשים חזקים בתוך חצרם הפוליטית, אך חלשים במעגלים הרחוקים והמנוגדים להם.

החילוניות הלאומית יונקת מצדק עכשווי שנתון למשא ומתן, וכשהיא ניצבת מול צדק עכשווי אחר שלצידו תותחים מחו"ל וכותרות גיבוי ענקיות בתקשורת – אזי היא קורסת כמגדל קלפים. אין מה שיחזיק אותה, אפילו אם מדובר באנשים מצויינים.

באין לה ישועה, ארץ ישראל מפנה את ראשה בשאלה לציונות הדתית, זו שמובילה את המעשה החלוצי ביו"ש, שמזכירה לנו מאין באנו ולאן אנו הולכים, שלא נותנת לנו להירדם על מִשְמנינו.

גם ממנה ארץ ישראל חסרה. כי הציונות הדתית מוכנה להזיע בשטח, לסלול, לבנות, לטעת, ללדת ולחנך – אבל היא לא מוכנה להנהיג את מי שאינו נמנה על שורותיה, לא מוכנה לצאת מהמעגל שציירה סביב עצמה; נרתעת מהחוץ הישראלי החילוני ואולי מפחדת ממנו.

מועצת יש"ע, שמונהגת ע"י אנשים חיוביים, העדיפה לתפקד כשתדלן ופרוייקטור מקומי כשהיא בכלל מיועדת לתפקיד אחר: שר החוץ וההסברה של יש"ע. רק כך אפשר להסביר את האידיאולוגיה של עשייה רבה בשטח – ואפס עשייה מול עם ישראל.

הפער בין שתי התפיסות עצום, המטען הערכי האמיתי שכל אחת מהן נושאת עמה לאותה קואליציה פוליטית, שונה. הליכוד החילוני, בתרבותו ובאורחות חייו, קרוב יותר למרצ מאשר ל'בית היהודי', וזאת סיבה נוספת לכך שמרצ כה משפיעה עליו.

בעמק, בגליל ובגולן, אזרחים חילוניים מן השדה והאקדמיה, התעשייה והחינוך, מנסים לחבר פוליטית בין המאמינים בארץ ישראל ועם ישראל, בין אם הם חובשי כיפה ובין אם אינם. הם מנסים להכליא בין יהודים שמאמינים באותה אידיאה, הכלאה שתשאף ותייצר מנהיגות שיהיה לה משקל-יתר בנקודות כובד משמעותיות, שאחריה הכל ירוץ יותר קל ויותר נכון.

רק חיבור אמיתי בין הציונות הדתית לזו החילונית יצליח לקדם את אחיזתו של עם ישראל בארצו.

24.6.12

יוני 21, 2012

מצעד האיוולת

 אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל

תכליתה של הילולת פרסום דו"ח המבקר בעניין השריפה בכרמל היא להעצים את להבות הביקורת נטולת העכבות נגד הממשלה המכהנת ונגד אלה שנשאו בתפקיד בעת התרחשותה של השריפה. בין אם זה שר או קצין, נראה שמדינת 'הכל שפיט' הסירה את הגנתה מאלה שמשרתים אותה. למולם ניצבים תאבי הבצע והפרסום שמחרפים את נפשם באולפני החדשות ומערכות העיתונים, במטרה להפיק תמורה כספית הולמת מאסונם האישי.

המרוץ המוטרף אחר ועדות חקירה, אליו הצטרפה קביעתו של אהרון ברק כי 'הכל שפיט'; לינדנשטראוס שחופר בפרטי כל אירוע; תרבות הפאניקה וההגזמה שהשתלטה על תפיסת עולמם של האזרחים – הם שיצרו את עלילת הכזב שבצדקתה משוכנע היום חלק גדול מהציבור ולפיה אין מקום לאי-הצלחות.

מכיוון שכך, הצעד הבא והמתבקש, עוד לפני פרסום דו"ח השריפה, היו אמירות מצד קרובי משפחות הנספים בכרמל בדבר כוונתם לתבוע את המפקדים, שהפכו ל'רוצחים' בגין אחריותם האישית למות הקורבנות שהפכו, – איך לא – ל'נרצחים'.

בחיי יומיום לא ניתן שלא לשגות, והדבר נכון לאין שיעור בשדה הקרב. לחימה, מטבעה, היא מעשה רווי באי-ודאות ובחוסר סדר, לכן בין שהלחימה היא נגד שריפה ובין שהיא נגד אוייב, הדרישה לקבלת החלטות שיהיו נכונות תמיד היא איוולת מוצקה. המפגש בין טבע האדם לטבע המלחמה איננו מאפשר אפס טעויות, ולכן בחברה שפויה שמכבדת את עצמה ואת קציניה, אין גם מקום לדרוש מהם את אותה הדרישה, שכאמור היא מופרכת מיסודה.

תרבות דרישת 'אפס תקלות' מבעלי תפקידים, שהתעצבה בישראל תחת רפיסות התקינות הפוליטית המערבית  בסיועה של תקשורת ירודה שמגוייסת נגד כל בעל תפקיד רק משום שהוא אוחז בתפקידו, תחת עינה הפקוחה ובשיתוף פעולה של מערכת המשפט ומבקר המדינה – היא מתכון לתוספת כישלונות.

הסיבה לכך פשוטה: הפרשנות היחידה לאותה הדרישה אצל אלה שאמורים להלחם באש, באוייב, בתאונות הדרכים או בפשע, תהיה 'הקטנת ראש', משמע, הימנעות  מנקיטת יוזמה דווקא במקומות שהעדרה של זו יביא לכישלון גדול הרבה יותר.

זילות מעמדם של קציני המשטרה וכיבוי האש בוועדות החקירה, אחריתה בתביעות אישיות של הורי חיילים שנפגעו בלחימה נגד מפקדיהם, על שלכאורה לא עשו את שנדרש כדי למנוע את הפגיעה. מכאן קצר המרחק עד לפירוקה של ישראל מנשקה, דווקא על ידי אזרחיה שלה.

כדאי שאלה שאחראים על מינויים של בעלי התפקידים יעמדו לצידם דווקא כעת, כאשר הם הופכים למשיסה מצד עיתונאים, עורכי דין ואזרחים, שכל עניינם הוא אך ורק התשואה האישית שתניב להם הטרגדיה בכרמל.

21.6.12

יוני 11, 2012

הוצאות הספרים גוזרות קופון

עו"ד ורד כהן ורענן בר און

מבצעי חודש הספר מעוררים פעם נוספת את זעקתם של הסופרים, שיוצאים נגד מכירת ספריהם במחירים נמוכים. ברם, המבצעים האטרקטיביים במיוחד עליהם מכריזות רשתות הספרים הגדולות אינם מיוחדים לחודש הספר בלבד.

התחרות הנטושה בין הרשתות גורמת למכירת ספרים במחירי מבצע גם במהלך השנה.
ההוצאות לאור מחוייבות לקבל את דין הרשתות, ולמכור את הספרים במחירי מבצע ולעיתים במחירי עלות בלבד. ברם, הנפגעים העיקריים הינם הסופרים עצמם.

הוזלה כה משמעותית במחיר הספר מאכלת את החלק אותו אמור הסופר לגזור מהתמורה המתקבלת על ספרו. כך, זוכים סופרים לקבל שקלים בודדים על כל עותק שנמכר מפרי עמלם, לעיתים מדובר אף בשקל או שניים בלבד.

המצדדים בהוזלת מחירי הספרים מציינים את היתרונות: הגדלת מכירות הספרים, הרחבה ניכרת של מעגל הקוראים, הפיכת הספר לנגיש וזמין לכל, קירוב לבבות לקריאה וקידום כותרים רבים.
המתנגדים טוענים, כי המבצעים האגרסיביים גורמים לרכישה מלאכותית של ספרים נוספים, רק משום שכדי לזכות בהנחה חובה לרכוש עוד ספרים, וכי הצרכן מוציא יותר ממה שהתכוון לשלם מלכתחילה.

עוד מציינים המתנגדים את הפיחות שחל ברמת הכתיבה, בשל הצורך לספק יותר ספרים בפרק זמן נתון; את זילות הענף וירידת איכות הכתיבה אצל סופרים עייפים שנאלצים להתפרנס מעבודות נוספות.

על עובדה אחת כולם מסכימים: פגיעה אנושה בשכרם של הסופרים בעקבות הכפפתם למכירות במחירי מבצע. לא ניתן להתווכח על העובדה שהסופרים, אשר לעיתים זוכים לקבל שקל או שניים מכל עותק הנמכר מספריהם, לאחר העברת רוב התמורה להוצאות לאור, סופגים את הפגיעה הישירה והמשמעותית ביותר.

אף כותבת שורות אלה הוציאה לאור לפני מספר שנים ספר בהוצאה עצמית, בין היתר על מנת למנוע מצב שבו מרבית תמורת הספר תגיע לכיסו של המו"ל, ועל מנת לחלץ את יצירתה מהתנאים שמוכתבים על ידי המו"לים.

אולם מצב זה  אינו מוכרח המציאות. ניתן להביא לתוצאות משביעות רצון בצעדים רב מערכתיים. ראשית, יש להגדיל באופן משמעותי, את שיעור האחוזים מתמורת הספר אשר ניתן לסופרים עצמם, זאת על חשבון ההוצאה לאור. כך יבוסס מעמדו הכלכלי של הסופר עצמו, אבי היצירה.

בנוסף, יש לפעול להגבלת מחירם הקטלוגי של ספרים, כמו גם להטיל מגבלות של ממש על מכירתם במבצעים. באופן זה ניתן למצוא את האיזון הנכון בין רצונו של הצרכן לרכוש ספרים במחירים שפויים, לבין רצונו של הסופר למכור את פרי עמלו במחיר שיצדיק את ההשקעה ויאפשר לו להתפרנס בכבוד.

ההוצאות לאור ורשתות השיווק ייאלצו כמובן להסתפק בפחות, ברם בטווח הרחוק יידעו להפיק גם הן את המירב.

 11.6.12