יולי 12, 2012

מועדון המעריצים של אולמרט

זאב קם

מועדון המעריצים של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הושק השבוע באופן רשמי. חברי הכנסת של סיעת קדימה התחרו מי יהיה חבר הכנסת שיאדיר את שמו של ראש הממשלה הראשון שהורשע בעבירה פלילית. בנוסף, הם גם התחרו מי יהיה הח"כ שיבלוט הכי הרבה בעוצמת הצווחה שהוא מפנה לעבר הפרקליטות.

"אולמרט אינו ראש ממשלה לשעבר, אלא ראש ממשלה בהמתנה", הכריזו בגאווה אותם חברי כנסת מקדימה. לא פחות ולא יותר. יום אחד אתה על ספסל הנאשמים, ויום לאחר מכן אתה כבר בעיצומו של המרוץ לראשות הממשלה. למרבה הגיחוך, חלק מאותם חברי כנסת שנשבעו השבוע אמונים לאולמרט, היו בדיוק אלו שהעיפו אותו הביתה בתקופת כהונתו כראש ממשלה.

התקופה היתה תקופת פוסט מלחמת לבנון השנייה, עיצומן של החקירות נגד אולמרט. קדימה עמדה על מספר חד ספרתי של מנדטים בסקרים. כמעט ולא היה ח"כ שלא תדרך נגד אולמרט באותה תקופה. היום הם מתחננים בפניו ובפני כל מי שמקורב אליו, שיעשה טובה ויחזור. ככה זה כשהאפשרות להיות בשנה הבאה בכנסת נראית חסרת סיכוי כמעט לחלוטין.

דבר נוסף שבלט השבוע אצל החבר'ה מקדימה הוא שהפרקליטות, שהיתה סוג של אורים ותומים, הפכה למושא להתקפות פרועות על גבול ההסתה. מה לא היה שם? קריאות להתפטרותו של משה לדור, דרישה לבדק בית ותביעה להפקת לקחים. זו אותה פרקליטות שרק לפני כמה שבועות נזעקו אנשי קדימה להגן על כבודה ומעמדה בפני מתקפות הימין, כשהנושא שעמד על הפרק היה הריסת בתי האולפנה ובתי היישוב מגרון. איך שגלגל מסתובב.

ההודעות שצפצפו במכשירי הטלפונים של הכתבים בישרו על ברכות חמות לרגל הזיכוי. זיכוי? אותם חברי כנסת הפכפכים גם התעלמו כמעט לחלוטין מהעובדה שאולמרט הורשע בסעיף אחד בכל החגיגה הזאת.

פלג אחר בפוליטיקה הישראלית שחגג את פסק הדין של ראש הממשלה לשעבר היו חברי הכנסת החרדים. ליצמן מיהדות התורה מצד אחד, אנשי ש"ס מהכיוון השני. כולם כאחד ברכו וחיבקו את האיש שיצא כאילו "הוא זכאי". במקרה שלהם, הסיבה פשוטה: סוף כל סוף יש אלטרנטיבה ל'גזירות השמד' שהסתמנו בעניין חוק הגיוס.

המועמד האהוב חוזר מהחושך כדי לאפשר לחרדים להמשיך ולחיות את חייהם. מי אם לא הח"כים החרדים מחככים את ידיהם בהנאה לאור ההתפתחות האחרונה. ועדיין, המקרה שלהם שונה במקצת מזה של אנשי קדימה. בעוד שאצלם מדובר בסך הכל בעוד אופציה לפרטנר שיבחרו לעבוד לצידו, אצל חברי הכנסת מקדימה, תאבי הכיסא, מדובר באיש שאולי יציל להם את הקריירה. מבחינתם, זה אולמרט או מוות פוליטי.

12.7.12

מודעות פרסומת
יולי 12, 2012

המשפט של קפקא

דני רשף

 פעם, לפני שלוש עשרה שנים, נפתחה חקירה נגד אביגדור ליברמן בחשד להלבנת הון. למעלה מחמש שנים אנו מוצפים בהודעות תקופתיות שבעוד "זמן קצר" יחליט היועץ המשפטי לממשלה האם לסגור את התיק או להעמיד את ליברמן לדין.

לפני שנה, באפריל 2011, כבר הודלף לתקשורת שהיועמ"ש החליט, כביכול, להעמיד לדין. באפריל השנה הודיע היועץ שהחלטה בעניינו של ליברמן תתקבל בתוך שבועות. איש בתקשורת לא מחה על השימוש המניפולטיבי שהפרקליטות עושה בעיניינו של שר החוץ, השבוי הנצחי שלהם. איש לא התלונן שעניינו עולה לכותרות תמיד בהקשר פוליטי. איני דואג לליברמן, אני דואג מאוד ליחסי הפרקליטות והתקשורת ולסימביוזה האפלה והמניפולטיבית שלהם.

אביגדור לא לבד. פרשת הנשיקה של חיים רמון נופחה מעבר לכל מימד הגיוני. הפרקליטות והמשטרה השקיעו משאבים שמתאימים להתמודדות עם משפחת פשע ממוצעת. על ה'לא-מתלוננת' הופעלו לחצים עצומים מצד גדולים ורבי השפעה, עד שהצליחו להרשיע את חיים רמון בעבירת מין – נשיקה של 30 שניות עם קצינה זוטרה בלשכת ראש הממשלה, כשאפילו יחסי מרות ישירים לא היו ביניהם. חיים רמון היה אז, באמצע 2006, שר המשפטים שהעז לדבר על רפורמות.

ביוני 1996 הגיש העיתונאי יואב יצחק בג"ץ נגד השר שמונה באותו היום לשר המשפטים, יעקב נאמן, בטענה שמסר הודעה כוזבת ומעורב בפלילים. היועמ"ש דאז, מיכאל בן יאיר הורה, כמובן, לפתוח בחקירה, דבר שגרר התפטרות מיידית של נאמן מתפקידו. לאחר שנה זוכה מכל עבירה. פרשיות דומות שהסתיימו בלא כלום היו נגד השר רפאל איתן ונגד ראובן ריבלין.

ממשלת ישראל החליטה למנות רמטכ"ל כרוחה, את יואב גלנט. כמו כל מושבניק, גלנט היה מעורב בסכסוכי קרקעות, שהברירה בהם היא בין פסיביות שמסתיימת בנישול או אקטיביות שפרושה קביעת עובדות והכשרתן בשפע של אמתלות. אולי יש לדרוש מיואב גלנט יושרה ברמה גבוהה הרבה יותר, אך אין ספק כי נהג כאדם מן השורה.

למרות שהנושא לא הובא מעולם לבירור משפטי מלא, הקשר בין התלהמות עיתונאית, טהרנות משפטית ואימת בג"ץ והפרקליטות הביאו בפועל לסיכול החלטת הממשלה ומינוי בני גנץ במקומו. סיכול החלטת הממשלה הייתה מעשה פוטש משולב של תקשורת וממסד משפטי. מרגע שהמינוי סוכל, איש לא טרח יותר לברר את העובדות המשפטיות כהוויתן.

לפרקליט המדינה וליועמ"ש יש כוח לקבוע מי יהיה שר בישראל. הם לא נותנים שום דין אם פגעו בקריירה או הדיחו שר מתפקידו בגין האשמות שאין בהן ממש. מכל הפרשיות עולה קשר סימביוטי עם התקשורת, שמגמדת את הקורבן עד מצב קפקאי קלאסי שבו הקורבן לא יודע מה עשה רע, על מה הוא צריך להתגונן ומי מאשים אותו באמת.

המדינה צריכה פרקליטות חזקה וחוט שדרה במלחמתה בשחיתות, אך כשהיא מופקדת בידי משה לדור והיועץ ויינשטיין, לא מקבלים מלחמה בשחיתות אלא ציד מכשפות ופוטש פוליטי מתמשך. נוח לכולם להפגין נגד יחסי הון-שלטון, אך האיום האמיתי לדמוקרטיה הישראלית לא טמון ביחסים בעיתיים מסוג זה, אלא במארג אפל פי כמה של יחסי תקשורת-פרקליטות.

יש לחוקק חוק שמעניק חסינות לראשי ממשלה ולשרים, מחקירה ישירה והעמדה לדין כל עוד הם מכהנים בתפקידם. החוק רע, אבל רע ממנו שהתקשורת והפרקליטות יצליחו, פעם אחר פעם, להדיח שרים מיועדים מתפקידהם ללא שום ביסוס עובדתי ועל בסיס להיטות אישית, ובמקרה הרע – בכוונת מכוון.

בפרשת אולמרט, חצתה 'חבורת שלטון החוק' את כל הקווים האדומים. כצעד ראשון להבראת מערכת התביעה, צריכים הצמד ויינשטיין ולדור ללכת הביתה.

 12.7.12

יולי 12, 2012

פילוסופיה של צדק

הרב שלמה אבינר, רבה של שכונה א' בבית אל וראש ישיבת 'עטרת ירושלים'

הפסיכיאטר הגדול הנרי ברוך, שניהל בית חולים לחולי נפש מפורסם ביותר בצרפת, בנה שיטה טיפולית שלמה שמבוססת על יסוד הצדק. מתוך הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה עבר לסוציולוגיה וניתח את 'חכמת השלום', ירושת אבותינו, משה רבנו ונביאינו, והוכיח שסדרת אי הבנות הובילה לתוצאות חמורות.

לדבריו, הפילוסופיה המדינית של אומות העולם שונה בתכלית מהשקפת הצדק של עם ישראל. הפוליטיקה שלהן מתנווטת על פי אינטרס של רגע, עם תפניות חדות לקראת אינטרס חדש. הן מפקירות חברים לטובתו של החזק או של מי שמציע הכי הרבה. אלילות זו של הכוח וההצלחה המיידית, תומכת במי שנראה מאיים ומבקשת מהקרבן להקריב את עצמו כדי להשקיט את האיומים. אלילות הכוח מובילה, בסופו של דבר, לפחדנות ולכניעה.

הפילוסופיה המדינית שנהוגה בעולם, כופרת בזכותם של עמים על ארצם ואינה מכירה אלא בזכות הכובש. היא שוללת מעם ישראל כל זכות על ארצו ההיסטורית, הארץ שבה התחוללה ההיסטוריה הלאומית הישראלית, הארץ שבה כל מקום מחובר לזכרונות מהתנ"ך. העם גורש מארצו על ידי הרומאים, אך נשאר קשור אליה ולחם על זכותו נגד בני ישמעאל ובני עשו, קרי, תרבות המערב. לאורך כל ההיסטוריה הדרמטית שלו, צעקתו בשם האמת והצדק נפלה על אוזן ערלה וניצבה מול הצהרות צבועות ומטעות על שלום.

הנצרות טוענת שכל עוונותיו של אדם נמחלים לו מלכתחילה תמורת אמונתו בדת. חסד האל, ע"פ דרכה, מקיף בשווה את כולם, צדיק כרשע, קרבן כתוקפן, מה שמביא להעדפת התוקפן. בצורה כזו אי אפשר לבנות עולם של צדק עלי אדמות והוא נדחה אל השמיים – זהו גירוש השכינה והפרדת שמים וארץ. גם האסלאם, שמדכא את האדם על ידי דרישה לציות עיוור, מוביל לתלונה ולמרד. הוא מתרגל לחיות בלי התחייבות ובלי נתינה, הופך לאדם שדורש יותר ויותר ומפורר את החברה.

הפסיכואנליזה הלכה בכיוון אחר: התאווה הפכה לאל והאדם לבהמה. כל עכבה בפני כל יצר נחשבת להפרעה נפשית, מה שמעצב אדם חלש ומתירני. נוצרת אנושות שאינה מסוגלת להתאמץ, חסרת אונים ומתאוננת תדיר – מה שמביא להתפוררות החברה.

לכן המין האנושי נשאר אדיש מול השמדת יהודים ומול העינויים הנוראיים של עם חף מפשע שתרם כל כך לאנושות. כאשר מדינות ערב, בהמשך להיטלר, זממו לבצע ג'נוסייד טוטאלי של עם ישראל – לא יכול אותו מין אנושי לסבול את העובדה שהובסו על ידי מלחמות גבורה של עם נרדף.

האנושות, שסולפה על ידי אלפי שנות נצרות ופציפיזם, מתעקשת להציל את הרוצחים ולאפשר להם להמשיך את פשעיהם, מתוך החלשת הקורבנות שמגִנים על עצמם. אחרי אלפיים שנות גלות ועינויים נוראיים העם קם לתחייה ומחזיק תחת שליטתו שטחים באופן שמהווה דוגמא לכל העמים. די לבקר בשטחים המשוחררים כדי להתוודע לכך שהאשמות השקריות כלפי עם ישראל – אינן צודקות.

עד כאן תמצית קצרה מאוד של דבריו של ברוך. נדע אנחנו את האמת והצדק ולא נתבלבל משטיפת המוח של הגויים. נדע אנחנו להעניש את הרוצח ולהגן על הקרבן.

 12.7.12

יולי 11, 2012

פרשת אולמרט: התקשורת מאיימת על הדמוקרטיה

מאמר מערכת

עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי ב-27 במאי 2008 עדיין טריה בזיכרון. הייתי שם בבית המשפט המחוזי בירושלים. במבט לאחור, הבושה הגדולה היא של התקשורת, ואני כולל את עצמי בתוכה. זה היה ספין אדיר.

זו לא היתה סתם עדות מוקדמת, מחשש שטלנסקי ימוג באפילה. זו היתה עדות שיצרה בום תקשורתי על-קולי. מבחינה ציבורית, ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הורשע בדעת הקהל כעבריין מושחת שבמקרה אוחז בהגה השלטון. מכאן קצרה הדרך להדחתו למעשה מתפקידו הנבחר כראש הממשלה. החלו ההליכים הפוליטיים שאותם הובילו מנהיגי מפלגת העבודה דאז, שר הביטחון ברק ושרת החוץ של אולמרט, ציפי ליבני.

לא נמצאו בתקשורת של הזרם המרכזי פרשנים שיביטו על העדות הפומבית המתוקשרת במבט ביקורתי וישימו הכל בפרופורציה. לאורך שעות סיפר טלנסקי על ההזדמנויות השונות שבהן הגיע לסוויטות מלון מפוארות בניו יורק וברחבי אמריקה, כדי להעניק מעטפות דחוסות מזומנים.

בנקודה זו ראוי לציין שבית המשפט השתכנע כי לפחות פעמיים אולמרט קיבל מעטפות מזומנים בסך כולל של כ-20 אלף דולר; הוא לא קיבל את הקביעה של הפרקליטות כי מדובר בשוחד.

הרושם שהתקבל בציבור בעקבות עדות טלנסקי היה שמדובר בסכומים של מאות אלפי דולרים במזומנים, שמצאו את דרכם לכספת שעליה חלש אורי מסר. להגיד היום שלא היו דברים מעולם, יהיה מוגזם. אך מבחינה משפטית קשה שלא לחשוב כי סופת האש התקשורתית שנפתחה ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל ושהפכה לשריפת צמרות בסוף חודש מאי, לא היתה אקט פוליטי.

אין זה משנה עכשיו שאולמרט הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות וכי עוזריו הקרובים ביותר הורשעו בפרשת ראשון-טורס. בשורה התחתונה, הוא זוכה בפרשה שהביאה להפלתו מראשות הממשלה.

זהו דבר חמור ביותר. קשה לדעת מה הביא את הפרקליטות למעשה הנמהר וחסר הזהירות הזה שבהעדת טלנסקי בצרמוניה ראוותנית ומלודרמטית. האווירה בארץ, צריך לזכור, היתה שאהוד אולמרט צריך ללכת הביתה בעקבות הכשלון הגדול במלחמת לבנון השניה.

גם העובדה שהוא לא התפטר בעקבות דו"ח וינוגרד הסופי היא תולדה של תקשורת אחודה ומוטית. ייתכן שהאוירה הזאת היא שנתנה ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה תחושה של רוח גבית, והם החליטו לנצל את הרוח הציבורית כדי ללכת בכל הכוח על תיקי אולמרט השונים.

זיכויו של אולמרט בפרשיות אלו מזכיר לנו רצף של שרי משפטים ושני נשיאים שהורשעו בפועל על ידי הפרקליטות בגיבוי התקשורת: חיים רמון, יעקב נאמן, משה קצב ועזר ויצמן ז"ל. גם נתניהו כבר ראה ממרחק את הגיליוטינה. זהו דפוס שבו ערכאה כמו-משפטית, ולעתים רק מוסד ציבורי בראשות שופט, משבש את הליכי הממשל ופוגע בדמוקרטיה. כזה הוא המקרה של המבקר לינדנשטראוס, שבעקבות חוות דעת נמהרת וספין תקשורתי אדיר הביא למעשה לסילוקו של האלוף יואב גלנט ממועמדות לתפקיד רמטכ"ל.

לקולות שקוראים להתפטרותו של פרקליט המדינה לדור יש חימוש לא-קונוונציונלי נגדו. אין ספק שדרוש שידוד מערכות בפרקליטות, ואם נשיאת מועצת העיתונות דורנר היתה נאמנה לתפקידה, היתה צריכה לקרוא לסדר גם את ערוצי התקשורת השונים, שאוהבים לחגוג את חופש העתונות ולהתקומם על מה שנראה להם כנסיונות הפגיעה בו. למעשה, הוכח שוב כי התקשורת הישראלית היא עצמה האיום על הדמוקרטיה.

אמנון לורד

11.7.12

יולי 11, 2012

זכאי אבל מסריח

יהודה יפרח

אף אחד לא באמת יצא טוב מהפרשה הזו. אהוד אולמרט, שניהל קרב הגנה ממושך ומתיש באחד ממשפטי השחיתות השלטונית הגדולים בתולדות המדינה (לא פחות מ-157 ישיבות, 19 אלף עמודי פרוטוקול, 102 עדים ו-966 מוצגים) הצליח לבנות אליבי ששיכנע את השופטת מוסיה ארד. על רוב העובדות, הן בפרשת טלנסקי והן בפרשת ראשון-טורס, לא הייתה מחלוקת מהותית בין התביעה לפרקליטיו של אולמרט. למרות זאת, ראש הממשלה לשעבר הצליח לבסס נרטיב אלטרנטיבי, שכותרתו "לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי".

בכתב האישום ב'פרשת מרכז ההשקעות' אולמרט אמנם הורשע. כזכור, כלפי ראש הממשלה לשעבר נטען כי בתפקידו כשר התמ"ת וכשר התקשורת קידם את האינטרסים של מקורבו עו"ד אורי מסר, תוך ניגוד ענינים חריף. אבל גם הפרקליטות מודה בחצי פה כי התיק לא היה מבשיל לכתב אישום אלמלא האישומים בפרשת טלנסקי ובפרשת 'ראשון-טורס'.

למרות הזיכוי, קריאת פסק הדין מעלה רושם מטריד ביותר באשר לנורמות האתיות שרווחות בחלונות הגבוהים של הממשל הישראלי: מעטפות מזומנים, מחלקות ראשונות, מלונות יוקרה, חשבונות מוסתרים, הוצאות עתק של משאבים על מסעות בחירות ללא כיסוי. אמנם התרגלנו שהמנהיגים כבר אינם פורשים לצריף בנגב או לעבודה במשק קיבוצי לאחר תפקידם, אבל הנהנתנות מנקרת העינים והראוותנית של אולמרט מעלה תהיות קשות באשר לנקיות שיקול הדעת שלו כראש ממשלה.

טענתו היום כי הוא פרש מראשות הממשלה רק בגלל התיק הזה אינה מחזיקה מים, שכן הפרישה הייתה סמוך לזימונו של טלנסקי לעדות, הרבה לפני הגשת כתב האישום. לא מן הנמנע שאולמרט בחר להתפטר בגלל השילוב של מדיניות כושלת כראש ממשלה וחשש מכך שלא יצליח להגן על התנהלותו בבית המשפט. אגב, גורם בצוות ההגנה של אולמרט פלט הבוקר מחוץ לאולם הדיונים כי צוות הפרקליטים הניח כי התיק יסתיים בהרשעה.

מצד השני, גם הפרקליטות יצאה רע מהסיפור. צריך היה להקשיב הבוקר לעו"ד אלי אברבנאל שדיבר במסיבת העיתונאים המאולתרת בבית המשפט המחוזי בירושלים. כל הגורמים המערכת, אמר, היו תמימי דעים שמדובר בתיק עם ראיות מוצקות ושיש להגיש בגינו כתב אישום. אנחנו זוכרים שדברים דומים מאוד אמרו בפרקליטות על ההחלטה להציע עיסקת טיעון לנשיא משה קצב, החלטה שהתבררה למפרע כשגויה.

למה זה מטריד כל כך? כי האמירות הללו משקפות תרבות ארגונית בעייתית שפשטה בפרקליטות בשנים האחרונות. תרבות שלא מעודדת גיוון מחשבתי, ביקורתיות ופתיחות לעמדות שמנוגדות ל'קו' המערכתי.

את הטענה הזו אנו שומעים גם מגורמים בתוך הפרקליטות, שמרגישים שמשהו השתנה. יותר מידי אג'נדה ומדיניות לא עושים טוב לגוף שיש לו כל כך הרבה כוח ועוצמה, ושנדרש לרמה כה גבוהה של רגישות ודיוק.

11.7.12

יולי 11, 2012

מחיר ההצלחה של נתניהו

אוהד קמין

לא ברור מה בדיוק היה המחיר ששולם על ידי נתניהו כדי לקנות את ההתפנות מרצון של תושבי גבעת האולפנה ולרצות את הנהגתם, אך אין ספק ששוב הוכיחה המדינה כי יש לה כוח שעולה על זה של המתיישבים.

אין צורך בהבנה גדולה בפוליטיקה המקומית כדי להבין שמה שקרה בגבעת האולפנה מייצג את אחת הבריחות הגדולות ביותר של פוליטיקאי מגזר דינו של הציבור. בתרגיל פוליטי, פרגמטי ומושלם, הצליח נתניהו להימנע משקיעה בבוץ המצבים המביכים כמו זה של פינוי גוש קטיף או תמונות האלימות בעמונה – ובו בזמן לרצות את השמאל ושלוחי הבג"ץ שלו. אין ספק שמבחינה מעשית-פוליטית הציג בפנינו ראש הממשלה טיסה חמקנית מתוחכמת שמשמעותה, במונחים של משל, להצליח להישאר נקי לאחר צניחה בארובה.

אך מה שנתניהו לא לקח בחשבון – וסביר שאין ביכולתו לעשות זאת – הוא מכלול המחירים שיצטרכו אזרחי ישראל לשלם על הצלחת התחמקותו. לא מדובר רק על כך שדיירי שכונת האולפנה משלמים מחיר אישי יקר על אובדן מקום מגוריהם, אלא על כך שמנקודת מבט דתית מהווה פינוי שכונת האולפנה הצהרת כניעה של היהדות כלפי מדינת ישראל.

דווקא בשל המצאות השכונה תחת שליטתו של מוסד רבני, אומרת הסכמתה של ההנהגה המקומית פשרה בין נציגי ההלכה היהודית לבין הלכת בג"צ, שבבירור מנוגדת לכל מגמה מסורתית יהודית. הצלחתו של נתניהו 'לכופף את היד' דרך מקרה גבעת האולפנה איננה אלא הדגמה מעשית חוזרת של היות כוח המדינה גובר על גורמים זניחים כמו אמת, צדק, שכל ישר, זכויות קנין וזכותו של עם ישראל על ארצו.

זה האחרון יהיה מכשול עמו תצטרך להתעמת ממשלה נבחרת שתנסה להעניק תוכן להיותה של המדינה העתידית מבוססת על ערכים יהודיים טהורים.  במודע או שלא במודע, יישאר המאבק על גבעת האולפנה בתודעת ההתיישבות כמקום ששום קרב גלוי לא נערך על נטישתו. פרשה זו מהווה חוליה נוספת בשרשרת נמשכת של עזיבה, חיסול והריסה של מקומות יישוב בארץ ישראל, שעליה חתומות ממשלות הליכוד.

אחרי המאבקים הגלויים של פינוי ימית, התנתקות גוש קטיף והרס בתי עמונה, הצליח נתניהו לעקוף את דעת הקהל הלאומית הן בהתנגדותו בכנסת לחקיקת חוק שהיה עשוי לבלום את ההרס, הן בהסכמים מסתוריים שערך מאחורי גבו של ציבור המתיישבים.

הסכמים ועיסקאות עם גורמים שביצעו החלטות שלא ברור מהן ההשלכות המעשיות והעקרוניות שלהם, הם מפוקפקים למדי – ולו רק בגלל שהממשל הישראלי הוכיח במקרים רבים כממסד שאין לסמוך על הבטחותיו.

כך או כך, המחיר הכבד של ההסתרה, ההתחמקות וההתארגנות הפוליטית עוד רחוקים מלהיות משולמים על ידינו, אך ישולמו במלואם על ידי הדורות הבאים, שלהם הורשנו באמצעות גבעת האולפנה סוגיות קשות לפתרון שיקשו מבחינה מוסרית על כל מתיישב עתידי בארץ.

 11.7.12

יולי 10, 2012

המפתח לשינוי: עקיפת ההנהגה

שלומי פרץ

שני מגזרים נמצאים בעין סערת חוק הגיוס החדש: המגזר החרדי והמגזר הערבי. מטבע הדברים שאלת גיוס החרדים בולטת ורועשת יותר. הציפיה מאחינו, בשר מבשרנו, לקחת חלק בהגנת העם והמולדת, נוקבת מהרצון שגם השכן בעל האזרחות המשותפת יקח חלק בצורכי ההגנה של החברה הישראלית, שהיא יהודית ברובה.

אך ישנו גם מכנה משותף, מרכזי ובולט, לשני המגזרים: היעדר ההלימה בין הציבור לבין ההנהגה שלו. הדיון הציבורי סביב שאלת הגיוס וועדת קש"ב שמונתה כדי לטפל בבעיה, הדגימו כי לשני המגזרים ישנה הנהגה קיצונית ומתבדלת, שנוקטת בקו נוקשה.

כל דוברי החרדים – רבנים, פוליטיקאים ועסקנים, הציגו עמדה חד משמעית ששללה כל שינוי במצב הקיים. אפילו דוברים שהציפייה מהם היתה לגלות סובלנות ונכונות לפשרה, השתמשו בטרמינולוגיה של הקיצונים המסורתיים וטענו שגיוס לצבא אסור עד כדי 'ייהרג ובל יעבור'.

מי שמצוי מעט בתהליכים שעוברים על החברה החרדית, יודע ומבין כי רבים מהם רחוקים מהאידאולוגיה הקיצונית שרואה בשירות בצה"ל ובהגנה על המדינה אחד מהאיסורים החמורים שבתורה. מספר הולך וגדל של צעירים חרדים משתלב בשירות צבאי ואזרחי במסגרות שמותאמות לו. מספר גדול יותר מבקש להתגייס ולשרת. ההתבטאויות הקיצוניות של המנהיגים והרבנים והלחץ החברתי מונעים זאת ממנו.

במקביל, אם נבחן את דפוס ההתנהגות של מנהיגי החברה הערבית בישראל, פוליטיקאים בעיקר, נראה כי באופן עקבי הם מקצינים עמדות ושוללים כל נסיון לשלב ערבים בשירות האזרחי. למרות זאת, משנה לשנה יש גידול במספר האזרחים הערבים שמבקשים להתנדב ויש לשער שאם התנגדות ההנהגה היתה מתמתנת, שיעור המתנדבים היה עולה.

כוחה הפוליטי של החברה הערבית פחות רלוונטי, משום שהוא לא משתתף במשחק הקואליציוני, אך אם נבחן את הכוח הפוליטי של החברה החרדית, נראה כי הוא גדול יותר מכוחה המספרי. הסיעות החרדיות מונות כ-15 מנדטים. בעוד חמשת המנדטים של יהדות התורה באים רובם ככולם מציבור חרדי אשכנזי מובהק, הרוב המוחלט של מצביעי ש"ס אינם באים מהמיינסטרים ולא שייכים לעולם הישיבות. יש בהם ציבור מסורתי גדול, חובשי כיפות סרוגות וחוזרים בתשובה. באופן כללי ניתן לאפיין אותם כציבור ציוני, שמשרת ועובד לפרנסתו.

כדי לחולל שינוי אמיתי בדפוסי הגיוס והשירות של המגזרים החרדי והערבי, יש צורך בשינוי מפת ההנהגה. שינוי כזה תלוי בעיקר במידת ההשתלבות של המגזר בחברה כללית. ככל שירגיש חלק בלתי נפרד מהחברה הכללית, יוותר על ייצוגו הפוליטי המגזרי. אפשר לראות זאת אצל בני העדה הדרוזית ואצל חלק מבני המגזר הערבי, שמוצאים מקום משמעותי ולפעמים גם אקטיבי במפלגות הגדולות.

אפשר לראות זאת גם במגזר הדתי לאומי, שכמעט ונטש את מפלגותיו המובהקות במגזריותן ופנה לליכוד.

בהדרגה, ההשתלבות בחברה מביאה להקטנת הכוח של המנהיגות המגזרית ובכך גורמת ליותר השתלבות. זהו המפתח היחיד לשינוי.

10.7.12

יולי 10, 2012

דו"ח המאחזים: ניצחון הנרטיב הציוני

מאמר מערכת

דו"ח המאחזים שהוגש אתמול על ידי השופט אדמונד לוי לממשלת ישראל, מתקן את העוול העמוק שנגרם לתושבים ישראלים רבים שהתיישבו ביהודה ושומרון בסיועה של הממשלה ושהפכו בבוקר לא עבות אחד לפורעי חוק.

אי הסדרים, שנגרמו בעקבות בעיות בירוקרטיות שונות בעקבות ספקות שהתעוררו בנוגע לבעלות על הקרקע עליה המדינה יישבה אותם היו רק התירוץ לבעיית החוקיות. הבעיה האמיתית היתה חוסר רצונה של ממשלת ישראל להדוות כי אכן, היא מחזיקה בחבלי ארץ אלה ומיישבת אותם.

מעבר להסדרת בעיית המאחזים, עיקר חשיבותו של הדו"ח היא בהחזרת היחס הנכון למעמדם של חבלי יו"ש ושבירת הנרטיב השמאלני, שניסה לנתק את הקשר בינם לבין העם היהודי בתואנות של 'שטח כבוש'. יהודה ושומרון, כמו ארץ ישראל כולה, הם ערש תרבותו של העם היהודי, מכורתו ההיסטורית ומקום שביחס אליו לעולם לא יוכל להיטען כי מדובר בשטח שאינו קשור לעם היהודי. על אף זאת, כמובן, תמיד ישנם מי שמנסים לשכתב את ההיסטוריה, ואף לשתול את הזייתו בתוך מערכת החינוך הציונית.

ההכרה בדבר הקשר בין העם לארץ היתה הסיבה להחלטת חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפקיד את הארץ בידי האימפריה הבריטית כדי שזו תסייע לעם ישראל להקים מחדש את ביתו הלאומי. אמת פשוטה זו טושטשה לאורך שנים ועדיין מטושטשת על ידי השמאל הישראלי בתואנות שונות. החמורה שבהן היא הכחשת קיומו ההיסטורי של עם ישראל, הן על ידי השכחת הזיקה ההיסטורית לארצנו והן על ידי יצירת נתק בין מדינת ישראל המודרנית לאחיותיה הקדומות.

תהליך ההשכחה המתוחכם, שמשתמש, בין השאר, בכלים פסבדו-אקדמיים ולוליינות מושגית, פועל מתוך ההנחה שהניתוק יאפשר לממשלה לסגת בסופו של דבר מיו"ש, מתוך הנחה שכך יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. מדובר לא רק בעשיית פשע כלפי האמת ההיסטורית וכלפי זהותו העצמית של עם ישראל, אלא גם כלפי העובדות בשטח.

המלחמה בינינו לבין מדינות ערב, ובתוכם הפלשתינים, מעולם לא היה על קרקע בלבד אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל בכל גודל שהוא במזרח התיכון. העולם הערבי מתנגד למדינת ישראל מסיבות דתיות ואנטישמיות עמוקות, שאין דרך פוליטית או מדינית ליישב או לעצור.

במילים אחרות, מדינות ערב לעולם לא ישלימו עם מדינה יהודית במרחב האזורי וישאפו תמיד לחסלה או במלחמה גלויה או במסגרת תוכנית השלבים המפורסמת. המחשבה שקנתה שביתה בחוגי השמאל, כי ישראל אשמה במצבה, היא אוטו אנטישמית.

הפנית האצבע המאשימה מעוקרת מתוכנה בדו"ח המאחזים, ואולי יהא זה שלב ראשון בשירוש ההאשמה העצמית מהשיח הישראלי.

אסף גולן

10.7.12

יולי 10, 2012

הגנה מן הילד

עו"ד ורד כהן ורענן בר-און

אתה נמצא בגן השעשועים עם הבן שלך. משום מקום צץ ילד בריון שנטפל לילד שלך – מציק לו, דוחף אותו, יורק עליו. אתה נזעק להגן על הילד, ומפה לשם אתה מאיים על הבריון הקטן שיפנה את עצמו מהאזור – אחרת יבולע לו. את מגיעה לגן הילדים לאסוף את הנסיכה הקטנה. באותו רגע בדיוק את רואה את 'השובב' של הגן מניף עיפרון חד לעבר פניה. בחרדה עצומה את תופסת את ידו של התוקף הקטן ומושכת אותו אחורה, שנייה לפני האסון הקרב.

שניכם לא יודעים שסיטואציה תמימה של אב שמבלה עם בנו בגינה ואם שמגיעה ליטול את בתה הקטנה מגן הילדים, עלולה להסתיים בתחנת המשטרה ואף בהגשת כתבי אישום בגין איומים ותקיפה. הנאשמים: ההורים, שניסו בסך הכל להגן על אוצרותיהם.

לפי חוק העונשין, עבירת איומים הינה איום על אדם בכל דרך שהיא, בפגיעה שלא כדין ובכוונה להפחיד את האדם או להקניטו. אדם שמאיים על קטין חסר ישע בכוונה להפחידו, להטיל עליו אימה, לטעת פחד מפני תוצאה כלשהי – עלול להיות מורשע ולשאת בעונש הקבוע בחוק.

בנוסף, על פי חוק העונשין הישראלי, הגדרת תקיפה הינה פעולה של הכאת אדם, נגיעה בו, דחיפתו והפעלת כוח על גופו בין במישרין ובין בעקיפין. על פי הגדרתה, כוללת עבירת התקיפה רמות שונות – החל מתקיפה 'סתם' (שדינה עד שנתיים מאסר), דרך תקיפה שגורמת חבלה ממשית (עד שלוש שנות מאסר) וכלה בתקיפה בנסיבות מחמירות (כאשר העונש הינו כפל הזמן הקבוע לעבירה).

חדשים לבקרים נודעים מקרים של הסתבכויות הורים בשל ניסיונם להגן על ילדיהם. הורים שתקפו ילד שהתעלל בבנם בבית הספר ביישוב ליד נתניה, אב שאיים על תלמיד, תלונת שכניה של זמרת מפורסמת כי בעלה מאיים על ילדיהם, אב שסגר חשבון עם תלמיד בן 11 מהוד-השרון שהסתכסך עם בנו, אב לתלמיד כיתה א' בבית ספר באשקלון שאיים על תלמידים שהציקו לבנו וצעק עליהם; לאחרונה נטען כי שחקן מפורסם נזף בילדיו של שחקן אחר.

כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו ולא כל אחד מהם יסתיים בהגשת כתב אישום, ובכל זאת יש לזכור, כי איומים או תקיפה של קטין חסר ישע הינן עבירות חמורות ביותר.

נחזור למקרים בהם פתחנו. הדרך החוקית להתמודד, בנסיבות שהודגמו, הינה הרחקת הילד המותקף מהילד התוקף, איתור הוריו של הילד התוקף בבקשה כי יטפלו בעניין, הגשת תלונות לצוות החינוכי בבית הספר ובגן, הגשת תלונה במשטרה במקרים המתאימים, וכן הלאה.

בכל מקרה איומים ותקיפה הינם מחוץ לתחום, לא רק בשל הצורך במתן דוגמא אישית חיובית לפעוטות, אלא אף כדי להימנע מהסתבכות משפטית ונשיאה באחריות פלילית שעונשה בצידה.

10.7.12

יולי 9, 2012

לא באבחת חרב

אין שום ספק שהמצב שבו כל האוכלוסיה החרדית לא מתגייסת, הוא בלתי נסבל וצריך תיקון. לא מדובר בשאלת 'תורתו אומנותו', שהיא שאלה נפרדת וגם עליה אפשר להתווכח ויכוח מהותי, או לפחות ויכוח כמותי. מדובר בשתי שאלות נפרדות.

שאלת גיוס החרדים היא עניין אחד, ושאלת גיוס לומדי התורה היא עניין אחר, שכן ברור שלא כל הצעירים החרדים הם בכלל מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה. חלק גדול מהם, וכנראה רובם, לא משתחררים מגיוס כדי לשבת בישיבה, אלא להיפך – יושבים בישיבה כדי להשתחרר מגיוס.

החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לסבול מצב שבו אוכלוסייה שלמה, שכוללת קרוב למיליון בני אדם, משוחררת מחובת השירות בצבא. לא רק המדינה לא יכולה לשאת את זה, גם היהדות והתורה חוגרות שק על כך. התורה עצמה זועקת: "לא תעמוד על דם רעך ולא תטה משפט בין דם לדם ובין דין לדין". ההיקף הענק של מספר הפטורים הפיל כבר מזמן את כל התירוצים והתקדימים ההלכתיים, כמו גם את טענת 'שבט לוי' ומושג ה'אנגריא בתלמידי חכמים'.

אבל דווקא משום ההיקף העצום של הבעיה; דווקא משום ששתי השאלות התערבבו זו בזו, ודווקא משום גודל הכאב, הזעם והעלבון שמעורבים בעניין משני הצדדים – דווקא משום כך אסור לממשלה לגשת לתיקון המעוות בסערת רגשות ובאבחת חרב.

הקלקול צמח ונוצר במשך למעלה מ-60 שנה, ותיקונו מצריך אורך רוח, הידברות וצעדים מדודים. הטוב ביותר היה לו היו ממשיכים את יישום 'חוק טל' בקצב מוגבר. כ-2000 חרדים במחזור כבר התגייסו בשנה האחרונה. זה עדיין רחוק מאוד מהנכון והרצוי, כאשר מחזור הגיוס מכיל כ-8000 צעירים חרדים – אבל זו התחלה טובה. חבל שבג"ץ לא השכיל להתבונן ברבע המלא של הכוס.

בדיעבד, אחרי שחוק טל נפסל, צריך למצוא לו תחליפים כאלה שיביאו תועלת ולא נזק, שיקדמו את השילוב ולא שיסיגו אותו לאחור, ובמיוחד שלא יקרעו את החברה הישראלית לשני מחנות שתהום פעורה ביניהם.

למרות שאירועי הימים האחרונים מעוררים חשש שתחת לחץ הרחוב עומדת ליפול החלטה שלא נשקלה בקור רוח, צריך בכל זאת לקוות ולהתפלל שהממשלה תגלה אחריות ותאמץ הצעה שתביא מרפא ולא תעמיק את השסע, שתמצא אוזן קשבת לפחות בחלק מן המחנה החרדי, ושלא תסיג לאחור את מגמת ההשתלבות החרדית – אלא תחזק ותגביר אותה.

אורי אליצור

9.7.12