Archive for יוני, 2012

יוני 28, 2012

קרון התהלוכה של האנטישמיות הצרפתית

ד"ר מנפרד גרסטנפלד, יו"ר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. פרסם ספרים בנושא האנטישמיות החדשה

גינויים רבים נשמעו לאחר שמוחמד מראח, צרפתי ממוצא אלג'ירי, רצח מורה יהודי ושלושה ילדים בבית הספר 'אוצר התורה' בטולוז לפני כשלושה חודשים. נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, ביקר בבית הספר; המתמודד מולו, פרנסואה הולנד – שנבחר לאחר מכן לנשיא – עצר את הקמפיין שלו למשך יומיים מתוך כבוד לקורבנות. הגינויים הגיעו לא רק מצרפת, אלא מכל רחבי העולם.

גם תגובות אחרות נשמעו. בבית הספר התקבלו בדואר האלקטרוני הודעות שנאה ואיומים. לאחרונה נודע כי בעקבות הטבח, האנטישמיות בצרפת גדלה מאוד. שירות ההגנה של הקהילה היהודית (SPCJ) תיעד יותר מ-90 תקריות אנטישמיות במהלך עשרת הימים שלאחר הרצח.

במשרד הפנים תועדו 148 תקריות אנטישמיות בחודשים מרץ ואפריל, 43 מהן סווגו כאלימות – כפול ממספר התקריות בחודשים המקבילים בשנה הקודמת. בתקרית האלימה האחרונה, שאירעה במרסיי, שני יהודים הותקפו על ידי אלמונים, שהזדהו כפלשתינים ש"רוצים להשמיד את היהודים".

התקפות אלו שיקפו את האמפתיה שקיימת כלפי הרוצח מראח. במאה הנוכחית, ההתפרצויות העיקריות של תקריות אנטישמיות במערב אירופה, נקשרות, בדרך כלל, להתפתחויות במזרח התיכון. כך היה בתקופת האינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה.

במחצית השנייה של המאה הקודמת היו שלוש התפרצויות אלימות אנטישמיות: 'מגיפת צלב הקרס' (1959-1960), גל נוסף בשנות ה-70 המאוחרות וה-80 המוקדמות, ואחד בין 1987-1990. האירועים נחקרו על ידי סיימון אפשטיין, מומחה לאנטישמיות, שהגיע למסקנה כי היו תוצאה של חוקי אוטונומיה. במילים אחרות, הם 'תודלקו' על ידי החקיקה.

ניתן אפוא להצביע על נקודת מבט מפחידה: לא רק התפתחויות במזרח התיכון יכולות להגדיל באופן משמעותי תקריות אנטישמיות בחו"ל, אלא אף מעשה מרכזי של אלימות אנטישמית, שמשמש 'קרון תהלוכה' ומסמן את הדרך לאירועים שבאים בעקבותיו. השפעת התקיפה הנקודתית אינה רק על הקורבנות, אלא על האווירה הציבורית ועל המותקפים הבאים.

לפחות שני לקחים יש להפיק מן ההתפתחויות שלאחר הרצח בטולוז. האחד הוא שסימפטיה כלפי הקהילה היהודית – על אף שהיא ברוכה – נשארת בצלן של התגובות האלימות שמעוררת התקיפה, שברובן מגיעות מתוך הקהילה המוסלמית. כוחות הרשע, לא משנה כמה הם קטנים, יכולים להתגבר על כוחות הטוב.

זוהי המציאות שרבים אינם יכולים להבין. מאמצים רבים נעשים באירופה כדי להילחם באנטישמיות, לרבות הוראת השואה, ולמרות זאת השפעתם מפגרת אחרי הישגיהם של האנטישמים. השמצה ודה-לגיטימציה קלים לביצוע. להילחם בהם – קשה מאוד.

הלקח הנוסף שקוף פחות: לאחר שנרטיב מסוים חודר לחברה, נוצר גידול בהשפעה השולית. יורשיו של מראח באו, ככל הנראה, משולי החברה, אך בזרם המרכזי יש לא פחות תופעות מדאיגות. בארוחות ערב נכבדות הדיאלוג הדומיננטי הוא אנטי ישראלי, ומי שרוצה למצוא חן בעיני המארח חייב להצטרף לשיח המשמיץ. לעומת זאת, על מי שמחזיק בדעות פרו-ישראליות מוטלת שתיקה כבדה.

בעולם האקדמי, אם מרצים מובילים במחלקה באוניברסיטה הם אנטי-ישראליים, הסגל הזוטר חייב לאמץ את דעתם המלומדת כיוון שהוא רוצה להצליח בקריירה. הדבר נכון גם לגבי סטודנטים שמבקשים לזכות לציונים טובים.

התופעה דומה למתרחש בקרב עיתונאים שכותבים לתחנות טלוויזיה אנטי ישראליות או כתבים בעיתונים אירופיים בישראל. תופעות ההתגייסות נגד ישראל באירופה מעולם לא נחקרה כראוי, אך נראית כאחד מעמודי התווך של ההטייה נגדה בעולם.

28.6.12

מודעות פרסומת
יוני 28, 2012

מצרים של מורסי: הכלכלה לפני האסלאם

ד"ר יהודה בלנגה, מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזה"ת באוני' בר-אילן

בלבם של מצרים רבים מקנן החשש כי עתה, עם הבחרו לנשיא, ינהיג מחמד מורסי את חוקי הקוראן במצרים. אם נתייחס לעובדה הפשוטה שמורסי הוא נציגם של 'האחים המוסלמים', או אז יש לחשש זה בסיס איתן, שכן התנועה שואפת לשנות סדרי עולם בארץ הנילוס ולהפוך אותה למדינה תיאוקרטית. סיסמתם של 'האחים' היא 'האסלאם הוא הפתרון' בכל תחומי החיים, ועל כן חוק הקוראן (ה'שריעה') חייב להיות חלק מרכזי בחייו של האזרח המצרי.

יחד עם זאת, במהלך מסע הבחירות שלו נמנע מורסי מלהתייחס בפרוטרוט לסוגיית מקומו של האסלאם במצרים. הוא טען כי מצרים בראשותו לא תהפוך למדינה תיאוקרטית, וכי יפעל לכבד את זכויותיהם של בני כל הדתות. מאידך, כבר ב-2007 ביקש לאסור על נשים ועל לא-מוסלמים להיבחר לנשיאות. יתרה מזאת: בעיניו יש גם מקום ליצירת גוף של חכמי הלכה, שישמש כגורם מייעץ לפרלמנט.

כאן המקום לציין כי מורסי מחזיק בתואר ד"ר מטעם אוניברסיטת דרום-קליפורניה. הוא התגורר שבע שנים בארצות הברית ולמד להכיר אותה, אך אין זה מעיד כלל וכלל על אימוץ השקפת עולם ליברלית ורצון להתקרב למערב. אדרבה, אחד ממניחי האידיאולוגיה של תנועת 'האחים המוסלמים', סייד קוטב שמו, נסע גם כן לאר"הב ללימודי תואר שני מטעם משרד החינוך המצרי, בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת. הוא חזר למצרים מזועזע לאחר שנחשף לאורח החיים האמריקני, ומאז ועד להוצאתו להורג ע"י נאצר ב-1966, הטיף בחריפות נגד המערב ותפיסת העולם שהוא מייצג.

מנגד, גם מורסי יודע כי לא נבחר ברוב קולות וכי עדיין ישנם מצרים רבים שתומכים בנציגי המשטר הישן. מהלכים מהירים לקראת תיאוקרטיה מצרית, עלולים לגרור את 'המועצה העליונה של הכוחות המזויינים' להתערב, ואולי לבצע הפיכה נגד הנשיא הנבחר.

למעשה, כל עוד אין חוקה למצרים וכל עוד אין פרלמנט, מורסי נטול סמכויות כמעט לחלוטין. על כן עליו לשתף פעולה עם ההנהגה הצבאית, ולפעול למען שיתוף גורמים נוספים בשלטון: ליברלים, בני מיעוטים ואנשי המשטר הישן. הוא זקוק לאחדות הזו, כיוון שבמוקד סדר היום ניצבת הכלכלה הקורסת.

האבטלה במצרים גואה כשהנתונים הרשמיים עומדים על 11%, אך מדובר בהרבה יותר; הצמיחה של התוצר המקומי הגולמי עומדת על אחוז אחד בשנה החולפת; והעובדה שלמעלה מ-40% במצרים מרווחים כ-2$ ליום לא מקלה.

אם מורסי לא יטפל במהירות בסוגיה הבוערת, צפויה לו קדנציה קשה ומלאת הפגנות. אם יכשל במשימתו, התנועה שבראשה הוא עומד, אשר במשך 84 שנים שאפה להכרה ולדריסת רגל בשלטון, תאבד את המנדט שניתן לה ותציג כשווא את הרעיון ש'האסלאם הוא הפתרון'.

בשל המצב הכלכלי הקשה, ביטול הסכם השלום עם ישראל לא עומד כרגע על הפרק. ארצות הברית מעבירה כ-1.5 מיליארד דולר בשנה לצבא המצרי ומצרים זוכה בשלו לסיוע מצד מדינות המפרץ הפרו-מערביות, בייחוד ערב הסעודית.

מורסי וראשי המועצה הצבאית העליונה לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את הסיוע הזה אם יחליטו לצאת למלחמה בישראל. יחד עם זאת, הנשיא החדש לא ייצא מגדרו כדי למגר את הטרור וההברחות מאזור סיני.

ישראל תאלץ לבחון מחדש את תפיסת הביטחון שלה מול מצרים, להקים מערך מודיעיני מלא; לבסס ולמגן באמצעים משוכללים את גדר הביטחון ולרענן פקודות שקשורות לגבול הדרומי. הצבא המצרי הוא ה-11 בגודלו בעולם. החזית הדרומית, 'חזית השלום', צריכה להדאיג אותנו ואת מקבלי ההחלטות בישראל, זאת למרות שבשלב זה לא צפויה הידרדרות.

28.6.12

יוני 28, 2012

שוויון בנטל, אבל לא לכולם

מאמר מערכת

מאהל הפראיירים הוקם מחדש השבוע. כולם כבר הספיקו לבקר בו: מופז, ליברמן ועוד רבים וטובים. ראשי המאהל עומדים וצועקים מבוקר ועד ערב ש"זו ההזדמנות לשנות מציאות של שנים". הזדמנות חד פעמית, שלא תחזור בעתיד.

מבחינתם, אין דבר יותר ראוי מלשלוח מחר בבוקר את חיילי המשטרה הצבאית היישר למאה שערים, ולהתחיל לשלוף את הבחורים אחד אחד מן הישיבות. מה בנוגע לשוויון בנטל אמיתי, כזה שכולל את כל אזרחי המדינה?

השוויון בנטל אולי יושג, אבל לא לכולם. מסקנות ועדת קש"ב (ועדת פלסנר) לא צפויות לכלול בתוכן גם את המגזר הערבי. אל דאגה, עדיין יהיה מי שימשיך לקרוא לזה שוויון, הרי מה זה משנה מה יקרה? חשוב יותר כיצד נקרא לזה.

ועדת קש"ב תכתוב במסקנותיה באופן דרמטי שיש עניין לשלב בעתיד גם את הערבים במסגרות השירות, אבל בפועל לא תגדיר יעדי גיוס, לא תקבע מתווה לשירות אזרחי ולא תפעיל שום מנגנון שייצור עובדות בשטח. למרות העובדה הלא שוויונית הזאת, הוועדה תמשיך להיקרא הוועדה לקידום השוויון בנטל.

הצורך לגייס חרדים, או לפחות חלק גדול מהם, לשירות צבאי או לשירות אזרחי משמעותי – אכן קיים, ויש בו חשיבות אמיתית. טוב תעשה הוועדה אם תוציא מתחת ידה מסקנות ראויות, שישנו סדרי עולם בעניין הזה. הבעיה היא לא גיוס החרדים, אלא בסיפורי הסרק שמספרים לנו.

הצביעות זועקת בווליום גבוה יותר מזה של אנשי מאהל הפראיירים. אלה מתנפלים בחמת זעם על כל חרדי שנמצא בסביבה – אבל יחייכו באדיבות לערבים שאפילו לא מגיעים לבקו"ם, גם לא כדי לזכות בפטור המיוחל. צודקים אותם חרדים שאומרים: 'רגע, שוויון זה בסדר, אבל למה נתפסתם ונטפלתם רק אלינו? מה עם מגזרים נוספים שעושים עוד פחות למען הכלל?'.

אם היתה מטרה אמיתית להגדיל את השוויון בנטל היינו אומרים 'דיינו'. כשהמטרה היא רק לראות דם, ובעיקר הרבה דמעות, קצת קשה להאמין שמישהו באמת מחפש שוויון. יש בעיקר רצון להגדיל את הנטל לאנשים מסוימים.

השויון האמיתי הוא מותרות. העיקר הוא, כנראה, לראות בטלוויזיה תמונות של אנשים עם חליפות שחורות ופאות מובלים לבקו"ם או לכלא.

 זאב קם

28.6.12

יוני 27, 2012

עשר אצבעות מכוונות

טל רפאל

באיזשהו שלב זה קורה לכל הורה. הוא פותח ספר שירי ילדים והתובנה מכה בו: לשירי הילדים הישנים והאהובים יש בתים אבודים. מדובר בקטעים שלמים שהיו בעבר חלק מהשיר, אך ככל הנראה מישהו השמיט אותם בכוונת מכוון, ובמהלך השנים נשכחו כלא היו.

כך מגלה ההורה ההמום את הסיבה האמיתית שבגללה החל פילפילון לצעוד. זה קרה "בסוף המבהיל", כ"שבא הביתה אבא פיל" – "פיל פילון נבהל מאוד, ומיד התחיל לצעוד". עוד מתוודע ההורה הממוצע לעובדה שעשר האצבעות שבונות בית ושובך יונים – יודעות גם לנפנף בתוכחה: "אך אבוי לילד רע, אצבע נו-נו-נו עושה" וכך הוא מגלה שגם סופו של יונתן הקטן לא היה מרנין במיוחד, ולאחר שנפער חור גדול במכנסיו, "מן העץ התגלגל ועונשו קיבל".

מעבר לעובדה שמדובר בגילויים מרעישים, הם מלמדים דבר או שניים על החינוך של פעם. חינוך של הורים 'מבהילים' (במיוחד אבות), של ילדים 'רעים', חינוך מבוסס תורת גמול ועונשים ש'צריך לקבל'.

יהיו שיאמרו שלא לחינם הושמטו הקטעים הללו מן השירים, והדבר מעיד על תהליך שאנו מצויים כעת בשיאו. בימינו, אבא פיל היו מדוּוַח ישירות לשירותי הרווחה; התפיסה היא ש'אין ילד רע – רק ילד שרע לו'; אצבע שעושה נו-נו-נו מופנית לרוב כלפי ההורה, ועונשים נחשבים לכלי חינוכי פרימיטיבי. ניתן לומר שהגענו לעידן האנטיתזה: כמה מורות יוצאות מהכיתה ממררות בבכי? כמה ילדים מאיימים על ההורים שלהם שיתקשרו למועצה לשלום הילד? כמה מבוגרים חוששים לצעוד בפארק, מחשש שייתקלו בנערים בני 13? עכשיו חזרו 60 שנה אחורה. רואים את ההבדל?

בשבוע הבא ייצאו למעלה ממיליון ילדים לחופש הגדול. הם ייצטרפו לתלמידי התיכונים שיצאו לחופשה בשבוע שעבר. הכותרות ידועות מראש. לא מזמן הוכתרה ישראל במקום השני בשיעור שתיית אלכוהול בגילאים נמוכים. סף הכניסה להתמכרויות, כך נאמר בשבוע האחרון בכנסת, ירד לגיל 9.

זאת תמונת המצב: בחדשות ידווחו על גל של אלימות ועל החופש הגדול שגובה קורבנות. הצירופים הקליטים: 'קטטה-פאב', 'דקירה-סיגריה', 'התעללות- פייסבוק' יככבו בראש המצעדים. למי שלא שמע, הרי התחזית: בחופש הגדול הילדים במדינת ישראל יעשו שטויות.

התשובה לשאלה איך מתמודדים עם התופעה הזו תלויה לא רק בוועדות בכנסת, בעמותות הנוער ובניידות שיסרקו גנים חשוכים, היא תלויה גם בשאלה אלו שירי ילדים חדשים נבחר לכתוב. מרוב שהרחקנו לכת עם האנטיתזה, איבדנו את המוסכמה הבסיסית של היררכיה על בסיס גילאי. המבוגר לא צריך להבהיל, לדגול בשיטות 'זבנג וגמרנו' או להעניש. המבוגר לא חייב להיות אבא פיל. אבל יש רגעים שבהם הוא פשוט חייב להיות מבוגר. לא בשביל מפלס האלימות, אלא בשביל הילד שלו.

החופש גדול, אבל הילד עדיין קטן. כולנו – הורים, אחים גדולים, אנשי חינוך ומדריכים – צריכים לזכור את אותו חבל דק. ילד אינו רע, אבל לא תמיד יודע מה טוב. הוא צריך תמיכה בלי סוף ואהבה אין קץ – אבל גם גבולות. ילד זקוק לעשר אצבעות מכוונות.

27.6.12

יוני 27, 2012

חוק הגיוס: ציונות דתית אנמית

מאמר מערכת

השבוע אמורה ועדת פלסנר להגיש את מסקנותיה ולהציע חלופה לחוק טל, חלופה שתהיה מוסכמת על מרבית סיעות הקואליציה וגם תספק את בג"צ. הדעת מתקשה להבין כיצד יצליח נתניהו לרבע את המעגל: מבחינתו כל הבחירות רעות.

ההחלטה לחוקק סוג של 'חוק טל משופר' תספק את הסיעות החרדיות, אך תעמיק קרע בקדימה ואולי אף תביא לפילוג בסיעה, תחזק את ישראל ביתנו ואת יאיר לפיד על חשבון הליכוד ותגרום לנתניהו ולמפלגתו נזק תדמיתי.

הצעת חוק שתשנה את המצב הקיים – או לכל הפחות תכלול אמירה שנועדה להוביל לשינוי – תגרום לפרישתן של הסיעות החרדיות ונתניהו ישלם את המחיר בכנסת הבאה.

 תפתר הסוגיה איך שתפתר, בכל מקרה מדובר בפתרון ביניים. הוויכוח הוא נצחי כמו הסכסוך הישראלי-ערבי, ופתרון קבע כלל לא נראה באופק. כמו במקרה המדיני, מדובר באחד מנושאי הליבה שמעסיקים את החברה הישראלית, גם אם עוצמת הלהבות יורדת מפעם לפעם. מסקנת הביניים היא ניהול המשבר בדרך מבוקרת.

אבל כשמדובר בנושא שהוא מנושאי הליבה, קבוצה שמתיימרת להוביל ביום מן הימים את החברה ואת המדינה – גם אם מדובר במס שפתיים של מנהיגיה – לא יכולה להרשות לעצמה לעמוד מן הצד ולהיות מהאו"ם. הציונות הדתית חייבת לומר את דברה.

המגזר, ברובו, בחר צד בסכסוך הישראלי-ערבי: על המפה הפוליטית הוא מתמקם באזור ימין-מרכז. יש יוצאים מן הכלל, אבל הם חריגים. אפילו מימ"ד של פעם היא מרכז-ימין של היום.

בנושא הגיוס, המגזר הדתי לאומי על מנהיגיו, על הדמויות הבולטות שבו ועל אמצעי התקשורת שלו – נוהג במדיניות של בת יענה. טומן את ראשו בחול, מגמגם, או משתדל לתפוס מרחק כאילו מדובר בנושא צהוב ש'לא מתעסקים בו אצלנו'.

אולם סוגיית הגיוס היא סוגיה שהציונות הדתית לא זו בלבד שיכולה וחייבת להתייחס אליה, היא אף משמשת דוגמה בה. בני המגזר משרתים ביחידות קרביות ואחוז חובשי כיפות סרוגות בקרב הקצונה הבכירה הולך וגדל.

שרי הליכוד מנועים מלהתבטא בנושא, כי למפלגת השלטון שיקולים משלה ואחריות משלה. מלבדם, נבחרי הציבור מכל הסיעות אמרו את דברם: ישראל ביתנו, קדימה, העבודה, ש"ס, יהדות התורה. רק הח"כים הדתיים לאומיים ממלאים את פיהם מים. חובשי הכיפות בליכוד שומרים מרחק. הבית היהודי שותק.

גם המתמודד הטרי על תפקיד יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, נמנע מלגעת בתפוח האדמה הלוהט. הרב חיים אמסאלם, לבוש חליפה שחורה וחבוש מגבעת, נוקט בסוגיית הגיוס עמדה ברורה יותר וציונית יותר מהמפלגה הדתית לאומית והח"כים הסרוגים. האיחוד הלאומי, מלבד אריה אלדד, חבר בשבוע שעבר, בעניין חוק טל, לסיעות החרדיות.

ההנהגה החרדית לא תכיר טובה לציונות הדתית. אין טעם לספור את כמות המפגינים החרדים בהפגנות נגד ההתנתקות, ולא לחזור על הכינויים שמדביקה התקשורת החרדית לחובשי כיפות סרוגות. הדברים ידועים.

בסוגיה אקוטית לחברה הישראלית, במקום להתייצב בראש מורם, הציונות הדתית שומרת על שתיקה בחלקה, ובחלקה האחר מגישה את הלחי השנייה למי שבז לה. מה הפלא שאין לה כוח פוליטי: מי שבוחר להיות חלש – לא יוכל להנהיג.

סופיה רון מוריה

27.6.12

יוני 27, 2012

נגד כיוון המחאה

פרופ' (אמריטוס) חוה עציוני-הלוי

מחאה שגולשת לאלימות לצד משטרה אלימה, כפי שהתגלו לאחרונה, מכרסמות כל אחת בלגיטימיות של המוסד אותו היא מייצגת ובשמו היא פועלת, כמו גם באהדה הציבורית אליהן. אך גם ללא תופעת האלימות המגונה, המחאה שונה מאד מכפי שהיא מצטיירת כלפי חוץ.

ראשית כל, המחאה כתופעה היא מבורכת, משום שהיא נותנת אפשרות לקולות מחוץ לממסד להישמע, דבר שכמעט אינו מתאפשר בצינורות הפוליטיים והתקשורתיים הרגילים. עם זאת, בניגוד לנהוג לחשוב, היא איננה 'קול העם', כי גם היא כמו ארגונים חברתיים אחרים מאורגנת על ידי אליטות: מנהיגים בעלי עוצמה והשפעה, כדוגמת דפני ליף, סתיו שפיר ואיציק שמולי.

אמנם אלה באים מחוץ לממסד וקולם לא נשמע כמעט קודם, אבל לגמרי לא ברור באיזו מידה הם מדברים בשם הציבור.

לרוב, תנועות המחאה עולות לבמה הציבורית בקול ענות גבורה, אך יורדות ממנה בקול ענות חלושה. בין לבין, הישגיהן דלים. על כך אנחנו למדים, למשל, מתנועות המחאה שקמו בארץ בשנות השבעים, וכן מן המחאה של השנה שעברה.

הסיבה להישגים המצומקים היא בכך שהאליטה הממסדית של השלטון ואלה שקשורים אליה, נוקטים בתכסיסים שונים – חלקם במודע וחלקם לא – כדי למסמס את המחאה. אלה כוללים, למשל, הקמת ועדה שמאפשרת לבעלי השלטון להרוויח זמן ולהפחית את הלחץ המופעל עליהם; הבטחות, שמפחיתות את הלחץ אבל מופרות בשל אילוצים שונים וברבות הימים נשכחות; קליטת מנהיגי המחאה לתוך מפלגות קיימות, מה שכרוך בפירוק התנועות ובמיתון דרישותיהן.

כך, כזכור, הצמיחה המחאה של השנה שעברה את ועדת טרכטנברג, שבעקבות מסקנותיה הבטיחה הממשלה חוק חינוך חינם מגיל שלוש, צעדים שיוזילו את הדיור והפחתת מיסים לבעלי הכנסות בינוניות.

עדיין לא ברור מה יעלה בגורלה של ההבטחה הראשונה, אבל כבר ברור ששתי ההבטחות האחרונות בדרכן לתהום הנשייה: מחירי הדיור מוסיפם לעלות, ובתקציב הבא כבר מתוכננים מסים חדשים על שכבות הביניים.

אחת התופעות הבולטות ביותר במחאה של תנועת 'הפנתרים השחורים' בשנות השבעים הייתה קליטת מנהיגיה במפלגות ממסדיות שונות, שלא נודע כי באו אל קרבן. בהמשך לכך, כבר עתה מחזרות מפלגות שונות אחרי מנהיגי המחאה הנוכחית.

כך קרה במשך השנים: תנועות מחאה דרשו דיור בר השגה, אבל מחירי הדיור העפילו בכל פעם לשיאים חדשים. תנועות המחאה דרשו חלוקה שוויונית יותר של המשאבים, אבל אי השוויון בהכנסות הולך וגדל. האם גורלה של המחאה בפעם הזאת יהיה שונה? אני מקווה שכן, אבל חוששת שלא.

הכותבת הוציאה לאחרונה לאור רומן תנ"כי

27.6.12

יוני 26, 2012

האחים המוסלמים במצרים: מזרח תיכון חדש

אל"מ (מיל') ד"ר שאול שי. שימש כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי, מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה

 המהפכה של צעירי כיכר תחריר סללה את הדרך לקיץ אסלאמי. ניצחון תנועת האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט המצרי ובחירתו של מוחמד מורסי, נציג התנועה, לנשיא מצרים, מהווים נקודת מפנה לא רק בהיסטוריה המודרנית של מצרים, אלא עבור העולם המוסלמי כולו.

למרות הצלחותיה, לתנועת האחים המוסלמים צפויים עוד מאבקים קשים נגד ראשי הצבא שינסו לשמר את כוחם והשפעתם, וגורמי הכוח החילוניים שינסו להיאבק על אופייה של מצרים וצביונה בעידן החדש. נראה כי תנועת 'האחים' הופתעה בעצמה מהמהירות בה הגיעה לעמדות הכוח, ותשאף תחילה לייצב את מעמדה והישגיה באמצעות הבנות עם גורמי הכוח האחרים במדינה, ובעיקר עם ראשי הצבא.

לנשיא החדש לא יהיו מאה ימי חסד והוא יידרש תוך זמן קצר להוכיח לבוחריו ולמתנגדיו שאכן 'האסלאם הוא הפיתרון'. על מנת לעמוד באתגר של אספקת צרכיה של אוכלוסיה בת למעלה מ- 80 מיליון נפש, עם אבטלה גואה וכלכלה מתרסקת, לא תהיה למורסי ברירה אלא למתן, לפחות לעת עתה, את עמדותיו, ולהציג עמדות פרגמטיות שיאפשרו לו לזכות בתמיכת המערב.

מצרים תחת הנהגת האחים המוסלמים תשאף לחזור למעמדה כמובילת העולם הערבי והמוסלמי, הפעם – תחת דגלו של האסלאם. הצלחת התנועה אינה מוגבלת לגבולותיה של מצרים ומהווה מקור עידוד והשראה לשלוחות הארגון ב-70 מדינות ולארגונים אסלאמים רדיקליים נוספים.

ניצחון האחים המוסלמים מהווה מקור לדאגה במוקדים בהם נתונים המשטרים בהתמודדות עם הגורמים האסלאמיים הסונים. המשטר ההאשמי בירדן והרשות הפלסטינית הם שניים מהמוקדים שמצויים בהתמודדות ממושכת עם האסלאם הרדיקלי. במציאות החדשה שמתהווה באזור, יהיו מאוימים עוד יותר מבעבר.

מפת המזרח התיכון משתנה במהירות, כאשר הציר הרדיקלי בהובלת איראן נאבק על הישרדותו של אחד ממרכיביו המרכזיים – משטר אסד בסוריה – ומולו גובר כוחה של תורכיה האסלאמית ותנועת האחים המוסלמים. התנועה נוטלת את עמדות ההובלה במדינות מוסלמיות סוניות, בהן תוניס, מרוקו, חמאס ברשות הפלשתינית, סודן וכמובן מצרים. במזה"ת החדש, המשטרים הפרגמטיים הולכים ונדחקים מעמדות הכוח, ואת מקומם תופסים משטרים אסלאמיים מסוגים שונים.

למדינת ישראל אין יכולת להשפיע על התהליכים, ולא נותר לה אלא לעקוב בדאגה ולגבש מדיניות כיצד להתמודד עם המציאות. בעקבות נצחונו של מורסי, ישראל הודיעה כי היא מכבדת את בחירתו הדמוקרטית של העם המצרי והדגישה את החשיבות להמשך קיום השלום. אין ספק שיחסי ישראל-מצרים בעידן שלטון 'האחים', לא יהיו דומים לאלה שהכרנו בעבר.

נראה שמורסי ישמור, לעת עתה, על המסגרת של הסכם השלום – אולם ירוקן אותה מכל תוכן. התמיכה המצרית במהלכים אנטי ישראליים, בעיקר בזירת ההתמודדות של ישראל מול חמאס, תהפוך למרכיב מרכזי בעל שפעה שלילית על יחסי שתי המדינות.

על ישראל לעשות את מירב המאמצים על מנת לנסות ולשמר את הסכם השלום, אולם עליה לזכור שנשיאה החדש של מצרים מייצג תנועה שחרתה על דגלה את השנאה והעוינות אליה. ישראל נדרשת למדיניות 'כבדהו וחשדהו', ולהיערך גם למצבים בהם 'מדרום תפתח הרעה'.

 26.6.12

יוני 26, 2012

תנו לחיות בשקט

רעות יפעת, סטודנטית לתואר שני ומגישת תכניות בתחנות רדיו אזוריות

בשנה שעברה לא יצאתי אפילו להפגנה אחת. המדינה גרמה לי לחיות בפסימיות נוראית, במיוחד לנוכח המצב הביטחוני והחברתי, וחשבתי לתומי שדבר לא ישתנה. יהונתן גפן כתב בעבר בשירו: 'רכבת העמק': "המדינה במשבר והכל מתפורר, תגיד לי על מי לסמוך". חשבתי שאסמוך רק על עצמי.

בשבת האחרונה המונים יצאו לרחובות. רחובות תל אביב, בעיקר אזור הבימה-אבן גבירול-כיכר רבין התמלאו בבני אדם. הגעתי לאחת ההפגנות כדי לתת חיבוק ולחזק פעיל, ולאחר החיבוק הלכתי.

ביום שישי ראיתי שעצרו את תומר שרון. כתבתי סטטוס בפייסבוק וקראתי לאנשים נוספים לצאת מהבית, כדי שנוכל לחיות. כתבתי שאי אפשר לשתוק יותר, וביקשתי להפגין כדי לבקש שייתנו לנו לחיות בשקט, כדי שחברי הכנסת ישנו חוקים, יוסיפו חוקים, יאפשרו זכויות – כדי שלא נחשוב על השלמת הכנסה. שיאפשרו לנו להתקיים בכבוד.

במוצאי שבת הגעתי להפגנה שעתיים אחרי שהחלה. השעה היתה עשר וחצי בלילה. ירדתי מכיכר הבימה לכיוון כיכר רבין. כן, רציתי לצעוק, רציתי שישמעו אותי, שיראו שכואב לי על כך שאני מנסה לעשות חישובים איך לסגור את החודש, שאני צריכה למנוע מעצמי דברים כדי לשלם שכר דירה. כואב לי – ואני גרה בדרום העיר, בשכונה שנחשבת זולה יחסית, עם שותף. ובכל זאת מתקשה.

דעתי היא כדבריו של יצחק רבין: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". אינני מאמינה במלחמות, אבל אני מאמינה בהגנה על זכויותיי, כדי שלילדיי שלי תהיה מדינה.

באתי להפגנה כדי להביע את הקול הדומם. רציתי לראות מה קורה, כדי שאוכל לספר על כך בתכנית הרדיו שאני מגישה. רק זה, ולהגיע הביתה בשלום. בדרכי חלפתי על פני בנק לאומי, שם היתה התקהלות בחדר הכספומט. נכנסתי פנימה וראיתי שם אנשים שדופקים על הקירות. לא עשיתי דבר שאינו חוקי.

תוך שניות ספורות סגרו שוטרים את דלתות הבנק. הראיתי להם כרטיס ביקור של אשת תקשורת ונעניתי: "כשיגיע קצין המשטרה – דברי איתו". נעמדתי בצד וחיכיתי לבשורה. שוטרת לקחה אותי לנידת, שם נאזקתי. ביקשתי את הקצין, אולם נאמר לי שאפגוש אותו רק בתחנת המשטרה. נלקחתי לחקירה ללא שניתנה לי כוס מים וללא תרופות שהייתי זקוקה להן.

הוחזקתי יותר מעשר שעות ללא תנאים, ללא כדורים, ללא כסא לשבת עליו, כשהשוטר שהופקד עליי ועל העצורים הנוספים מתנהג בחוסר כבוד וקורא לנו 'חיות'.

שירתתי בצבא, לימדתי תקשורת, אני משלמת מיסים, תורמת ומתנדבת למען הזולת – ועדיין מתקשה לגמור את החודש. לצערי, לטוב או לרע חינכו אותי לגור כאן ולא לרדת מהארץ, אחרת סביר להניח שהייתי עושה זאת. אני מכירה לא מעט חברים בוגרי יחידות קרביות, משמנה ומסלתה של המדינה, שבחרו לעזוב. נמאס לי לחשוב מדי יום על האפשרות הזאת.

המדינה ומנהיגיה צריכים לאפשר לצעירים לחיות ולהתקיים בכבוד. קראו לנו חיות – ואנו רק ביקשנו לחיות. אנא, טייקונים ושוטרים יקרים: תנו לנו לחיות בשקט.

26.6.12

יוני 26, 2012

לכידות חברתית בתוך מזרח תיכון בוער

מאמר מערכת 

עלייתה של תנועת האחים המוסלמים לשלטון במצרים מעמידה את מדינת ישראל במצב צבאי ומדיני קשה. אמנם, הסכם השלום בין שתי המדינות עדיין תקף, אך ישראל תיזהר עוד יותר בתגובותיה מול ירי פלשתיני מרצועת עזה מתוך החשש להרגיז את שכנתנו הדרומית. העומדים בראש ההנהגה במצרים שייכים אידיאולוגית לתנועה אחות של ארגון חמאס בעזה. רוח גבית תקיפה של מוחמד מורסי וחבריו תחזק את הצדדים הסרבניים ברשות הפלשתינית, ושיתוף פעולה או מו"מ בין ישראל לבין אבו מאזן נראה היום כדבר בלתי אפשרי.

מעבר לשתי הסכנות המיידיות הללו ראוי לחשוש גם מהשפעת המצב החדש על ממלכת ירדן, בה קיימת גם כן תנועה חזקה של 'האחים המוסלמים', שכבר כיום מהווים אלטרנטיבה שקטה לשלטון המלוכני. התחזקות הולכת וגוברת של התנועה האחות במצרים תחזק את הפלג הירדני שלה, ותערער או אף תפיל את המשטר הירדני שנחשב ידידותי, יחסית, לישראל. גם אם תרחיש חמור זה לא יקרה, ברור לחלוטין כי עבדאללה השני יצטרך לגלות התחשבות רבה יותר בכוחם של האחים בממלכתו, מציאות שתוביל בהכרח לנסיגה הדרגתית מהיחסים הסבירים שיש לעמאן עם ירושלים.

מציאות בה ישראל מוקפת בגורמים אסלאמיים או במדינות בעלות אוריינטציה דתית, תעצים בהכרח את הרטוריקה האנטי-ישראלית ותגדיל את הסיכוי להתגברות הטרור או אף למלחמה אזורית בעשורים הקרובים. האסלאם, מעצם מהותו, לעולם לא ישלים עם ממלכה או מדינה אחרת במה שהוא רואה כשטחו ההיסטורי, וישאף לחסל אותה כמו שעשה צלאח א-דין לממלכת ירושלים הצלבנית.

חוסר ההשלמה הזה, גם אם לא יצא לפועל באופן חסלני כבר בעתיד הקרוב, יקשה על ישראל להגיע לתיאומים שקטים עם שכנותיה ויגדיל את התמיכה הצבאית והכלכלית לה זוכים ארגוני הטרור האסלאמים שפועלים באזורנו, בדגש על אל קעידה הסוני ותנועת חמאס ובנותיה הרעיוניות בעזה.

למרות הבשורות המרות הללו, נראה כי בידודה המדיני המתגבר של ירושלים בתוך המזרח התיכון יכול להפוך למנוף רב עוצמה, שיחזק את ישראל. לשם כך על המדינה לצאת למתקפת הסברה משמעותית, שתברר לעמי אירופה כמו גם לידידינו בארה"ב כי בתוך ים השנאה האנטי מערבי הגועש באזור, ישראל היא אי של שפיות ויציבות מדינית, ביטחונית וכלכלית.

ניהול מדיניות מסוג זה מחייבת את משרד החוץ לפעול בשורה אורכה של מישוריים הסברתיים שיבררו למדינות אירופה, ארה"ב סין ורוסיה כי האסאלם לעולם לא ישלים עם סוגי השקפות עולם ומשטר ששונים ממנו, ומבחינתו כל התקדמות מדינית או הסכם הוא רק תחנת ביניים בדרך לאיסלום העולם בכוח החרב.

בנוסף יש לציין, כי התקדרותם המשמעותית של שמי המזרח התיכון מחייבת גם את מנהיגי התנועות והמפלגות בישראל להיערך מדינית ופוליטית מחדש. יש לפעול בצורה מיידית להקטנת השסעים בחברה הישראלית, להגיע להסכמה לאומית רחבה על גבולותיה העתידיים של ישראל וכן לפתור ברוחב לב את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל ופערי ההכנסה בחברה.

רק לכידות חברתית תאפשר למדינה להתנהל בגמישות מול גלי השנאה שמתחילים לאפוף אותה.

אסף גולן

26.6.12

יוני 25, 2012

שאלת תום הלב

שלום סרמונטה

 לאחרונה, כחלק מדה-לגיטימציה של מתיישבי יו"ש וכחלק מהמאבק על פינוי גבעת האולפנה, נטען בתקשורת שרוכשי הקרקע בבית אל מידי הערבים, ידעו שעדיין לא אושרה התב"ע והייתה חסרה חתימה. עתה, אומרים המקטרגים, באים המתיישבים לציבור ולבית המשפט בחוסר תום לב, ומבקשים שבתיהם לא יהרסו- ועל בית המשפט לענות בשלילה לבקשתם.

מעניינת היא הדרישה לתום לב מצד המתיישבים, כאשר כל המעורבים האחרים בפרשה לא פעלו על פי העיקרון הזה. אך על כך איש אינו מדבר. כדאי לבחון את הפרשה מזווית מעט אחרת, ונראה מי פה הישר ומי הולך בדרך מעקשים.

תחילה נעיין במילון. הפירוש לאדם תם לבב : ביושר-לב, מתוך תמימות וכנות גמורה.

ראשוני התמימים הם ארגוני השמאל. העתירה לבג"ץ נגד שכונת האולפנה שהוגשה על ידם, היתה ממש בתום לב. זעקת הפלשתיני הנגזל נגעה ללבם הרחום והתמים, ולא רצון לפנות מתנחלים בכל מחיר. עד כדי כך קרעה הזעקה את לבם, שפנו ישירות לבית המשפט העליון, בלי לעבור דרך ערכאות נמוכות יותר שם תתברר אמיתות טענתו, כמקובל במדינה דמוקרטית שומרת חוק.

אחריהם, בית המשפט העליון פעל גם הוא בתום לב. הוא גלגל את עיניו לשמים – ואת האשמה על המדינה. החלטת השופטים הייתה מתוך כנות גמורה, שלימדה את עם ישראל על עיקרון סופיות הדיון, ללא מתן זמן נוסף ואפשרות למציאת פתרון. את הכנות הזו אפשר לכנות 'נדירה', כיוון שאיננה אופיינית בטיפול עבירות בניה במגזר הערבי.

הפרקליטות הודיעה לבג"ץ את תשובת המדינה: כל מה שנבנה על קרקע פרטית יוסר. ביושר לבבם, לא ידעו שתשובתם תזרוק שלושים משפחות לרחוב ובניינים שלמים ייהרסו.

התקשורת, בנקיון כפיה, לא העצימה את הטרגדיה האנושית, המשפטית, הפוליטית והמדינית ואת חוסר הצדק והשוויון. היא סוברת כי את פסיקת בית המשפט צריך לכבד, גם אם בעלי הדירות לא קיבלו צווי פינוי, לא שימוע ולא אפשרות לשטוח את טענותיהם בבית המשפט. אין איפה ואיפה לפניה, וכל סיקורה הוא לשם שמיים ובאופן הגון שלא נושא פנים.

הפוליטיקאים ימשיכו לנסות ולנקות מעליהם את הרפש שדבק בהם בעקבות הצבעתם נגד חוק ההסדרה. הם יאמרו כי בתום לבם עשו הכל כדי למנוע את ההרס, אך החלטת בג"ץ מונעת מהם, שכן ציות לבית המשפט היא נר לרגליהם כל השנה.

ומה לגבי השכן הערבי? את עתירותיו הגיש מתוך תמימות רבה, כעשור לאחר שהתחילו לבנות את הפרוייקט שלכאורה נבנה על אדמתו. למען האמת, הוא אחד התמימים היחידים בפרשה: מתוך תמימותו הוא לא יודע שלא יקבל לא קרקע ולא כסף.

הגיע הזמן לקרוע את מסיכת הצביעות מפני כל תמימי הלבב השונים ולומר: כל הצעדים שנעשו בפרשה אינם מיושר לב, אינם מתמימות ואין בהם שמץ של כנות גמורה. יש בהם רק דבר אחד: רשעות ואטימות.

 25.6.12