מבקשים לעקור את הכל

דמיטרי רייזמן, פובליציסט וחוקר מחשבת ישראל 

מדי כמה שבועות אנו ניצבים בפני המשימה לאומית הבאה. מישהו, עליון ונסתר מעין הציבור, מחליט שכעת זו המשימה. כולם מתנפלים, כל ה'מי ומי' מביעים את דעתם, בטלוויזיה, ברדיו, על גבי דפי העיתונים ובאינטרנט.

מדוע דווקא גיוס חרדים? השאלה הזו לא נשאלת. הרי לא פראיירים אנחנו. בוקר אחד בהיר קמנו והייתה לנו הארה על שוויון בנטל. אף אחד לא שטף לנו את המוח. מה פתאום? הכול ספונטני.

בזמן שפלסנר פתח את פיו, מזל נפל בחלקי. זכיתי והגיעו לידיי מסמכים סודיים בעניין המדובר: חוות דעת, ניירות עמדה, פרוטוקולים וטיוטות ההחלטות, בקיצור, סקופ של ממש. הנה מספר ציטוטים: "חרדים חייבים לעבור תיקון יסודי כדי להשתחרר מהשפעתם של הרבנים הפנאטים. אחת הדרכים המומלצות על ידי המומחה היא גיוס. המחבר מציע להעמידם בפני מציאות שכתוצאה ממנה יפרשו החרדים מחרדיותם".

כמסקנה מציע המומחה לגייס את החרדים לשירות צבאי, תוך מגמה להפוך אותם למרכיב פרודוקטיבי בחברה, לאחר שיוקנו להם מלאכות יד מועילות במסגרת צבאית בענפי השירות. חוות דעת אחרת, שהדגישה במיוחד את הצורך ב'תיקון מוסרי' של החרדים, העבירה את כובד המשקל מייעול לחינוך: "תכלית חינוך החרדים מתבטאת בהתקרבותם המתמדת לשאר האוכלוסייה, וביטול האמונות הטפלות והדעות הקדומות והמזיקות שטמונות בלימודיהם".

מסמכים של 'ועדת השרים לתיקון אוכלוסיית החרדים' מצביעים על צעדים אופרטיביים שיש לנקוט, כגון: הסדרת חיי הקהילה החרדית בערים והגבלת הפונקציות של בתי הדין, מיון על פי מידת יעילותם, שילוש מספר המגויסים והצעה לקצר את זמן השירות לשם החזרתם לקהילותיהם, הכנת רפורמה בחינוך החרדי והטלת השגחה על ישיבות ותלמודי תורה. יועצים רואים ב'התקרבות' לאוכלוסייה הכללית על ידי הקניית תרבות לחרדים, את הדרך הטובה ביותר להשגת האזרחות הטובה שלהם.

הקטעים דלעיל מצוטטים מתוך מאות מסמכים, אך די והותר בהם כדי להבין את רוח הדברים. הציטוטים מדוייקים, אך שונתה בהם מילה אחת בלבד: בכל מקום בו היה כתוב במקור 'יהודים' כתבתי 'חרדים'. הדברים נלקחו מפרוטוקולים, חוות דעת, ניירות עמדה וטיוטות החלטות של ועדות שרים וועדות מנכ"לים שנכתבו לפני מאה שבעים וחמש שנה, ברוסיה הצארית, בתקופתו של המלך ניקולאי הראשון.

גם היום אנו עומדים נפעמים: מדוע כל כך חשוב היה לצמרת לשבור את מיוחדותם של היהודים? מדוע העדיפו אנשים רמי מעלה שאחראים על גורל המדינה, לעסוק ביהודים-חרדים בעת שהיה מתבקש לעסוק בסכנות שנשקפות ובבעיות כלכליות לא פשוטות?

כפי שמשתמע מהמסמכים לעיל, מטרת גזרת הגיוס לא הייתה שוויון בנטל או צדק חברתי – אלא הרס של אורח החיים שמוכתב על פי מצוות התורה. מדוע כל כך חשוב היה עבורם לכפות על היהדות את שלהם? מדובר בצורך טרנסצנדנטי להצדיק את אמונתם ואת אורח חייהם, על ידי הרס והכנעה של היהדות המתבדלת.

 15.7.12

גיוס לא מספיק

עליזה גרשון, מנכ"ל ארגון 'צו פיוס'

ההישג הגדול ביותר של ח"כ יוחנן פלסנר ומסקנות הוועדה שעמד בראשה, נעוץ  ביכולת להציע פתרונות מעשיים לחוסר השוויון בנטל הגיוס לצבא. אמנם, לא כל המסקנות שעלו מהדו"ח המסכם הן לרוחי, אולם ברור כי עקרון 'השירות לכל' שהתוותה הוועדה חייב לקבל משמעות מעשית.

אני נפגשת לא מעט עם צעירים חרדים שעובדים לפרנסתם. כשאני שואלת אותם מדוע לא שירתו בצבא לפני שיצאו לשוק התעסוקה, התשובה היא פשוטה: "כי אנחנו יכולים". אינני שומעת ולו נימה של התנצלות בדבריהם, להיפך. הטענה בפיהם אומרת שזו זכותם על פי חוק, והם נוהגים מנהג אזרחים. אכן, במישור החוקי הם צודקים, אבל במישור הערכי אני רואה בגישה זו פגם מהותי ועמוק.

הדיון בסוגיה זו במישור האזרחי בלבד, כפי שהוא מתקיים בדיון הציבורי – בעייתי. הדרישה לשינוי המצב הקיים היא מעל לכל דרישה ערכית שמתקיימת במישור הלאומי. החרדים הם אחינו, בשר מבשרנו. כשאני שומעת חרדים מתראיינים בתקשורת וטוענים שיש בעיה בחוסר השוויון מול המגזר הערבי, אני לא יכולה שלא להתפלא על השימוש בטיעון מופרך כל כך.

אחד הגורמים לתפיסה זו מצוי במערכות החינוך הנפרדות, שמחנכות את ילדי כל המגזרים לראות בכל מי שנוהג אחרת מהם את 'האחר' – ללא שום תחושת סולידריות ואתוס. החרדים חשים שאנחנו לא מתייחסים אליהם כאחים – עד לרגע שבו אנחנו באים אליהם בתביעה להשתתף בהגנה על העם והמולדת. מנגד, אנחנו, הלא-חרדים, חשים שהם לא מתייחסים אלינו כאחים עד שהם באים אלינו בתביעה לקבל מאיתנו את ההטבות הכלכליות שמגיעות להם. הדפוס מזכיר שותפים להסכם עסקי יותר מאשר אחים. הפעם, על כף המאזניים מוטל כובד קיומו של העם היהודי.

את המצב האבסורדי יש לשנות, אבל לא בכוח ולא בבת אחת. צריך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך ארוך טווח שמחייב רצון טוב מכל השותפים לו. מהצד החרדי אנו עדים לתחילתו של תהליך שינוי, שבא לידי ביטוי בעלייה משמעותית בגיוס לצבא מאז הקמתו של הנח"ל החרדי ושל שח"ר כחול, ומלווה גם ברכישת השכלה גבוהה והשתלבות בשוק העבודה.

יש לעודד ולחזק מגמות אלה, אך לצד זאת אני מציעה דווקא היום, לאור הדיון בשאלת הגיוס, לשקול גם אפשרות לקדם מהלך חינוכי נרחב בקרב כלל הזרמים ששייכים למערכת החינוך. מהלך כזה יוכל להשריש בקרב הדור הצעיר את הערך הבסיסי של כבוד לזולת, גם אם הוא שונה ממך בהשקפת עולמו או באורחות חייו.

יש לנצל את חלון ההזדמנויות שנוצר כעת ולהוביל מהלך שיחזיר את הסולידריות, האתוס  הלאומי המשותף והשותפות לא כמילים יפות להתהדר בהן, מילים חסרות משמעות, אלא כאלו שנוצק בהן תוכן מעשי, בין היתר על ידי החלת חובת גיוס על כולם.

13.7.12

העולם מחפש משמעות – במגרון

הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת

לפני דור, ספרו של פרופ' ויקטור פרנקל 'האדם מחפש משמעות' היה פופולרי מאוד. פרנקל שרד כמה ממחנות ההשמדה היותר נוראים של הנאצים, למרות שאנשים חזקים ממנו כשלו ולא יצאו בחיים. הוא התבונן, למד והבין כי אנשים שיש להם בשביל מה לחיות – יעמדו בכל מבחן. אנשים שאין להם בשביל מה לחיות – פשוט לא ישרדו.

אחרי שיצא ממחנות המוות, ניסח תורה שלמה שהייתה בנויה על התובנה הזאת, תורה שהפכה לאסכולה בתורת הפסיכולוגיה. תורה שאומרת כי מי שיש לו אדם, ערך או אידיאל שהוא רוצה להגשים – כל הקשיים בעיניו יהיו למאומה. אם יש לחייו משמעות – הוא יכול לעבור את כל המבחנים בהצלחה. אם אין לו משמעות – כל קושי קטן הוא הר בלתי עביר. אדם כזה עלול להתאבד, או לחיות ללא זיק של תקווה, אור ואמונה. כל קושי עלול להכריע אותו בדרכו.

אם לוקחים את דבריו קדימה, מבינים למה העולם כל כך מתעניין במה שקורה במגרון, בבית אל ובגבעת אסף. אם הם קיימים – זאת אומרת שיש אלוקים. זה גם אומר שההבטחות שאלוקים הבטיח ונשבע לאבות ולכל הנביאים היו נכונות. זה אומר שאלוקים פועל בהיסטוריה, מנווט מאחורי הקלעים ולפניהם. אם כל זה נכון – העולם מקבל משמעות, הוא לא רק אוסף אקראי של מולקולות.

כשהקימו את מדינת ישראל, התובנה הזו החלה לחלחל לראשם של מליארדים שקראו את התנ"ך וראו את נבואותיו מתחילות להתגשם מול עיניהם. כשעם ישראל ניצח את שבע המדינות שקמו עליו – הם הבינו ש"רדפו מכם חמשה מאה" זו מציאות, לא אוטופיה רחוקה. כשמליון יהודים עלו מרוסיה הם אמרו בליבם "חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת". כך הם בוודאי אומרים בכל הצלחה שלנו, ונסוגים בכל כישלון שלנו.

זאת המשמעות של ארץ ישראל כשכולה בידינו, כדבר ה' ביד עבדיו הנביאים. זאת הסיבה בגללה העולם מתעניין בעץ זית של פלאח מבית זית, למרות שהוא לא ממש מתעניין בטבח שמתבצע במאות אלפי בני אדם במקומות אחרים בעולם.

העץ הזה חשוב בסין וביפן. בתי האולפנה משמעותיים לתושבי ארצות הברית ורוסיה. התובנות הללו משמעותיות לשבעה מיליארד בני אדם. אלו תובנות שמתקבלות על ידי עם קטן בכמות – וגדול במשמעות. עולם שלם, על עיתוניו וכתביו, מתעניין בחמישה בתים בבית אל ושורת קרוואנים במגרון, גבעת אסף וחוות גלעד.  אם הם יקומו ויתקיימו – יש אלוקים, יש נבואה, יש תנ"ך, יש יציאת מצרים, יש אלוקים והוא פועל גם היום. אם לא – אולי הכל סתם.

יש בעולם מיליארדים של נוצרים ומוסלמים שמאמינים באמת התנ"ך. מיליארדים שמבססים את אמונתם באלוקים על מה שקרה לעם שלנו בעבר. יש בעולם מאות מיליונים שמבססים את אמונתם על מה שקורה לנו כאן ועכשיו.

כל זה נותן עומק אדיר לכל מה שקורה במאבק על הארץ. זה כבר לא מאבק פוליטי בין ימין לשמאל, זה מאבק עולמי בין טוב ורע, בין אמונה לכפירה, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. זה מאבק שהסוף שלו קבוע, כי אין מי שיכול לנצח את אלוקים.

השאלה היא כמה סבל יהיה בעולם עד שנגיע לשם. אפשר להגיע בשמחה – ואפשר להיגרר על הארץ.

13.7.12

 

פילוסופיה של צדק

הרב שלמה אבינר, רבה של שכונה א' בבית אל וראש ישיבת 'עטרת ירושלים'

הפסיכיאטר הגדול הנרי ברוך, שניהל בית חולים לחולי נפש מפורסם ביותר בצרפת, בנה שיטה טיפולית שלמה שמבוססת על יסוד הצדק. מתוך הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה עבר לסוציולוגיה וניתח את 'חכמת השלום', ירושת אבותינו, משה רבנו ונביאינו, והוכיח שסדרת אי הבנות הובילה לתוצאות חמורות.

לדבריו, הפילוסופיה המדינית של אומות העולם שונה בתכלית מהשקפת הצדק של עם ישראל. הפוליטיקה שלהן מתנווטת על פי אינטרס של רגע, עם תפניות חדות לקראת אינטרס חדש. הן מפקירות חברים לטובתו של החזק או של מי שמציע הכי הרבה. אלילות זו של הכוח וההצלחה המיידית, תומכת במי שנראה מאיים ומבקשת מהקרבן להקריב את עצמו כדי להשקיט את האיומים. אלילות הכוח מובילה, בסופו של דבר, לפחדנות ולכניעה.

הפילוסופיה המדינית שנהוגה בעולם, כופרת בזכותם של עמים על ארצם ואינה מכירה אלא בזכות הכובש. היא שוללת מעם ישראל כל זכות על ארצו ההיסטורית, הארץ שבה התחוללה ההיסטוריה הלאומית הישראלית, הארץ שבה כל מקום מחובר לזכרונות מהתנ"ך. העם גורש מארצו על ידי הרומאים, אך נשאר קשור אליה ולחם על זכותו נגד בני ישמעאל ובני עשו, קרי, תרבות המערב. לאורך כל ההיסטוריה הדרמטית שלו, צעקתו בשם האמת והצדק נפלה על אוזן ערלה וניצבה מול הצהרות צבועות ומטעות על שלום.

הנצרות טוענת שכל עוונותיו של אדם נמחלים לו מלכתחילה תמורת אמונתו בדת. חסד האל, ע"פ דרכה, מקיף בשווה את כולם, צדיק כרשע, קרבן כתוקפן, מה שמביא להעדפת התוקפן. בצורה כזו אי אפשר לבנות עולם של צדק עלי אדמות והוא נדחה אל השמיים – זהו גירוש השכינה והפרדת שמים וארץ. גם האסלאם, שמדכא את האדם על ידי דרישה לציות עיוור, מוביל לתלונה ולמרד. הוא מתרגל לחיות בלי התחייבות ובלי נתינה, הופך לאדם שדורש יותר ויותר ומפורר את החברה.

הפסיכואנליזה הלכה בכיוון אחר: התאווה הפכה לאל והאדם לבהמה. כל עכבה בפני כל יצר נחשבת להפרעה נפשית, מה שמעצב אדם חלש ומתירני. נוצרת אנושות שאינה מסוגלת להתאמץ, חסרת אונים ומתאוננת תדיר – מה שמביא להתפוררות החברה.

לכן המין האנושי נשאר אדיש מול השמדת יהודים ומול העינויים הנוראיים של עם חף מפשע שתרם כל כך לאנושות. כאשר מדינות ערב, בהמשך להיטלר, זממו לבצע ג'נוסייד טוטאלי של עם ישראל – לא יכול אותו מין אנושי לסבול את העובדה שהובסו על ידי מלחמות גבורה של עם נרדף.

האנושות, שסולפה על ידי אלפי שנות נצרות ופציפיזם, מתעקשת להציל את הרוצחים ולאפשר להם להמשיך את פשעיהם, מתוך החלשת הקורבנות שמגִנים על עצמם. אחרי אלפיים שנות גלות ועינויים נוראיים העם קם לתחייה ומחזיק תחת שליטתו שטחים באופן שמהווה דוגמא לכל העמים. די לבקר בשטחים המשוחררים כדי להתוודע לכך שהאשמות השקריות כלפי עם ישראל – אינן צודקות.

עד כאן תמצית קצרה מאוד של דבריו של ברוך. נדע אנחנו את האמת והצדק ולא נתבלבל משטיפת המוח של הגויים. נדע אנחנו להעניש את הרוצח ולהגן על הקרבן.

 12.7.12

המפתח לשינוי: עקיפת ההנהגה

שלומי פרץ

שני מגזרים נמצאים בעין סערת חוק הגיוס החדש: המגזר החרדי והמגזר הערבי. מטבע הדברים שאלת גיוס החרדים בולטת ורועשת יותר. הציפיה מאחינו, בשר מבשרנו, לקחת חלק בהגנת העם והמולדת, נוקבת מהרצון שגם השכן בעל האזרחות המשותפת יקח חלק בצורכי ההגנה של החברה הישראלית, שהיא יהודית ברובה.

אך ישנו גם מכנה משותף, מרכזי ובולט, לשני המגזרים: היעדר ההלימה בין הציבור לבין ההנהגה שלו. הדיון הציבורי סביב שאלת הגיוס וועדת קש"ב שמונתה כדי לטפל בבעיה, הדגימו כי לשני המגזרים ישנה הנהגה קיצונית ומתבדלת, שנוקטת בקו נוקשה.

כל דוברי החרדים – רבנים, פוליטיקאים ועסקנים, הציגו עמדה חד משמעית ששללה כל שינוי במצב הקיים. אפילו דוברים שהציפייה מהם היתה לגלות סובלנות ונכונות לפשרה, השתמשו בטרמינולוגיה של הקיצונים המסורתיים וטענו שגיוס לצבא אסור עד כדי 'ייהרג ובל יעבור'.

מי שמצוי מעט בתהליכים שעוברים על החברה החרדית, יודע ומבין כי רבים מהם רחוקים מהאידאולוגיה הקיצונית שרואה בשירות בצה"ל ובהגנה על המדינה אחד מהאיסורים החמורים שבתורה. מספר הולך וגדל של צעירים חרדים משתלב בשירות צבאי ואזרחי במסגרות שמותאמות לו. מספר גדול יותר מבקש להתגייס ולשרת. ההתבטאויות הקיצוניות של המנהיגים והרבנים והלחץ החברתי מונעים זאת ממנו.

במקביל, אם נבחן את דפוס ההתנהגות של מנהיגי החברה הערבית בישראל, פוליטיקאים בעיקר, נראה כי באופן עקבי הם מקצינים עמדות ושוללים כל נסיון לשלב ערבים בשירות האזרחי. למרות זאת, משנה לשנה יש גידול במספר האזרחים הערבים שמבקשים להתנדב ויש לשער שאם התנגדות ההנהגה היתה מתמתנת, שיעור המתנדבים היה עולה.

כוחה הפוליטי של החברה הערבית פחות רלוונטי, משום שהוא לא משתתף במשחק הקואליציוני, אך אם נבחן את הכוח הפוליטי של החברה החרדית, נראה כי הוא גדול יותר מכוחה המספרי. הסיעות החרדיות מונות כ-15 מנדטים. בעוד חמשת המנדטים של יהדות התורה באים רובם ככולם מציבור חרדי אשכנזי מובהק, הרוב המוחלט של מצביעי ש"ס אינם באים מהמיינסטרים ולא שייכים לעולם הישיבות. יש בהם ציבור מסורתי גדול, חובשי כיפות סרוגות וחוזרים בתשובה. באופן כללי ניתן לאפיין אותם כציבור ציוני, שמשרת ועובד לפרנסתו.

כדי לחולל שינוי אמיתי בדפוסי הגיוס והשירות של המגזרים החרדי והערבי, יש צורך בשינוי מפת ההנהגה. שינוי כזה תלוי בעיקר במידת ההשתלבות של המגזר בחברה כללית. ככל שירגיש חלק בלתי נפרד מהחברה הכללית, יוותר על ייצוגו הפוליטי המגזרי. אפשר לראות זאת אצל בני העדה הדרוזית ואצל חלק מבני המגזר הערבי, שמוצאים מקום משמעותי ולפעמים גם אקטיבי במפלגות הגדולות.

אפשר לראות זאת גם במגזר הדתי לאומי, שכמעט ונטש את מפלגותיו המובהקות במגזריותן ופנה לליכוד.

בהדרגה, ההשתלבות בחברה מביאה להקטנת הכוח של המנהיגות המגזרית ובכך גורמת ליותר השתלבות. זהו המפתח היחיד לשינוי.

10.7.12

לא באבחת חרב

אין שום ספק שהמצב שבו כל האוכלוסיה החרדית לא מתגייסת, הוא בלתי נסבל וצריך תיקון. לא מדובר בשאלת 'תורתו אומנותו', שהיא שאלה נפרדת וגם עליה אפשר להתווכח ויכוח מהותי, או לפחות ויכוח כמותי. מדובר בשתי שאלות נפרדות.

שאלת גיוס החרדים היא עניין אחד, ושאלת גיוס לומדי התורה היא עניין אחר, שכן ברור שלא כל הצעירים החרדים הם בכלל מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה. חלק גדול מהם, וכנראה רובם, לא משתחררים מגיוס כדי לשבת בישיבה, אלא להיפך – יושבים בישיבה כדי להשתחרר מגיוס.

החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לסבול מצב שבו אוכלוסייה שלמה, שכוללת קרוב למיליון בני אדם, משוחררת מחובת השירות בצבא. לא רק המדינה לא יכולה לשאת את זה, גם היהדות והתורה חוגרות שק על כך. התורה עצמה זועקת: "לא תעמוד על דם רעך ולא תטה משפט בין דם לדם ובין דין לדין". ההיקף הענק של מספר הפטורים הפיל כבר מזמן את כל התירוצים והתקדימים ההלכתיים, כמו גם את טענת 'שבט לוי' ומושג ה'אנגריא בתלמידי חכמים'.

אבל דווקא משום ההיקף העצום של הבעיה; דווקא משום ששתי השאלות התערבבו זו בזו, ודווקא משום גודל הכאב, הזעם והעלבון שמעורבים בעניין משני הצדדים – דווקא משום כך אסור לממשלה לגשת לתיקון המעוות בסערת רגשות ובאבחת חרב.

הקלקול צמח ונוצר במשך למעלה מ-60 שנה, ותיקונו מצריך אורך רוח, הידברות וצעדים מדודים. הטוב ביותר היה לו היו ממשיכים את יישום 'חוק טל' בקצב מוגבר. כ-2000 חרדים במחזור כבר התגייסו בשנה האחרונה. זה עדיין רחוק מאוד מהנכון והרצוי, כאשר מחזור הגיוס מכיל כ-8000 צעירים חרדים – אבל זו התחלה טובה. חבל שבג"ץ לא השכיל להתבונן ברבע המלא של הכוס.

בדיעבד, אחרי שחוק טל נפסל, צריך למצוא לו תחליפים כאלה שיביאו תועלת ולא נזק, שיקדמו את השילוב ולא שיסיגו אותו לאחור, ובמיוחד שלא יקרעו את החברה הישראלית לשני מחנות שתהום פעורה ביניהם.

למרות שאירועי הימים האחרונים מעוררים חשש שתחת לחץ הרחוב עומדת ליפול החלטה שלא נשקלה בקור רוח, צריך בכל זאת לקוות ולהתפלל שהממשלה תגלה אחריות ותאמץ הצעה שתביא מרפא ולא תעמיק את השסע, שתמצא אוזן קשבת לפחות בחלק מן המחנה החרדי, ושלא תסיג לאחור את מגמת ההשתלבות החרדית – אלא תחזק ותגביר אותה.

אורי אליצור

9.7.12

לצאת מהחשיבה המגזרית

ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני וראש מכון שילה

די לקרוא את כותרות ימי העיון של הקיץ, כדי לחוש את הנושאים שמטרידים את המגזר. בולטת לעין היא הכותרת של כנס רבני 'צהר': 'להורוּת ציונית-דתית משמעותית'. הורות היא מושג אוניברסאלי, והורות טובה אמורה ליצור איזון בין הסמכות ההורית וההבנה לילד. במקום לומר 'בואו ניצור מערכת ערכית ברורה', מנסים הציונים דתיים להגדיר הורות ייחודית למגזר.

כנסי הקיץ הם פעילות ברוכה של אלפי אנשים הצמאים אינטלקטואלית ורוחנית לידע ורעיונות חדשים. הבעיה היא שהנושאים שאנו מעלים גורמים להתעסקות פנימית מצומצמת, התבשלות ובחישה נרקיסיסטית. מעין מהדורה מורחבת של מה שהיה בעבר אסיפות הקיבוץ.

האסיפות היו תופעה חברתית מדהימה. אנשים ברמה אינטלקטואלית ואישית, בעלי הישגים בכל התחומים – מתעסקים בזוטות וקטנות. גם שם, היה זה תוצר של חברה סגורה ומשפחתית מדי, עם מבנה אידאליסטי שלא מותאם למציאות. ככל שהעקרונות והאידאלים גבוהים ודרשניים יותר, כך הפער מייצר התעסקות בקטנות.

המגזריות בולטת במיוחד בעלוני השבת ובפעילויות קהילתיות, בהם יש כר נרחב של פעילות והתעסקות מגזרית, ומעט דברי תורה שמתובלים בהרבה פרסומות ורכילות.

ראשיתו של המגזר הדתי לאומי היה בראשית הציונות. המזרחי והפועל המזרחי, בניגוד להתבדלות של החרדים ואגודת ישראל, חברו לתנועה הציונית ושמשו גורם משמעותי בהקמת המדינה. בהמשך הוביל המגזר באמצעות קואליציה מסורתית של המפד"ל עם מפא"י ומפלגת העבודה. הדתיים הלאומיים היו מיעוט וסבלו מתחושות נחיתות ואפליה בשנות ה-50 וה-60. רק לאחר מלחמת ששת הימים צעירי המפד"ל, ובהמשך גוש אמונים, הרימו ראש וניסו ליצור חברה חלוצית ויוזמת.

החבירה לממשלת הליכוד העצימה את כוחם הפוליטי והביאה לרוח חדשה. בעשרים השנים האחרונות הלכה וגברה המעורבות של הציבור בכל התחומים. בצה"ל חל מפנה דרמטי במעמד הדתיים, בתעשייה, בכלכלה, בבנקים, בפקידות הבכירה, בהיי-טק ובכל מקום, נוכחת בגאון הכיפה הסרוגה. למרות הריבוי, הגיוון והפיצול, הזהות הסרוגה עדיין נשמרת, הגם שהיא יותר שברירית ומפורקת.

הציבור הדתי-לאומי עבר משבר קשה שבא לביטוי בהיחלשות פוליטית משמעותית והעדר אלטרנטיבה ראויה. השיא היה בפינוי גוש קטיף, אז נוצרו שינויים של 'ממלכתיים' ו'מתנגדים'.

כרגע יש ניסיון להחזיר עטרה ליושנה במפקד של 'הבית היהודי' וציפיות להתארגנות פוליטית חדשה, אבל לכולי עלמא העוצמה החברתית של הציבור הדתי לאומי עדיין בשיאה, נוכחת, בועטת וקיימת.

על רקע זה, נשאלת השאלה למה היום, בשנת 2012, עדיין נוכחים נושאי 'הביצה המגזרית' בראש? בתחום הפוליטי, האם יש לנסות ולשחזר את המפד"ל בימיה הטובים, או לפרוץ למפלגת ימין-מרכז רחבה יותר? בתחום החינוך, האם לשמר ולחזק את הממ"ד; בתחום הקהילתי האם לפתח ישובים, או שכונות על טהרת המגזר?

הכול מתחיל בראש. עלינו להפסיק לחשוב בשפה מגזרית ולשרת אינטרסים צרים, ולהחליף קוד תרבותי וחברתי. השעה אולי עדיין איננה בשלה לכך, אבל זה צריך להיות הכיוון בו עלינו לפעול ולחשוב.

 9.7.12

40 שנה לטבח מינכן: לתקן במשהו את העוול

מאמר מערכת

בישראל יש מודעות גבוהה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. הכאב והזכרונות עדיין צרובים ועדיין צורבים. אך לא רבים מודעים לצורך להיאבק כדי שבאולימפיאדת לונדון השנה יכבדו את זכר הספורטאים הישראלים בדקה דומיה.

המשחקים האולימפיים יפתחו בלונדון בעוד כשלושה שבועות. הוועד האולימפי הבינלאומי עומד בהתנגדותו לקיום טקס זיכרון לציון 40 שנה לטבח. כדי לכפות עליו את המעשה, מתנהל בימים אלה מסע בינלאומי חשוב ביותר בראשותה של אנוקי שפיצר, אלמנתו של אנדריי שפיצר, אחד מי"א הנרצחים. מדובר באיסוף חתימות של אישים ואזרחים מכל רחבי העולם, בדרישה לקיים את הטקס.

הבעיה היא שגם בישראל קיימת דעה, שאין טעם להעמיס את הזכרון הזה על עולם מתנכר, שרק יראה בו מהלך כפייתי. לא רק זאת, אלא שבריטניה, שנגועה היום באיסלאמיזם ובגל אנטישמיות חומצי, בוודאי שאינה רוצה להציף מחדש את 'אי-הנעימות' מהעבר שקשורים בו 'לוחמי חופש' פלשתינים.

טבח מינכן אינו עניין פרטי של ישראל ואף לא של בני משפחות החללים. הוא נקודת ציון שמלמדת כי יש חוט מקשר בין השואה לימינו. הוא חושף שגם 27 שנים אחרי השואה וגם 67 שנים לאחריה, קיים אותו דחף לרצח המוני של יהודים כחלק מאסטרטגיה אימפריאליסטית כוללת. לא היה זה פיגוע טרור במסגרת המצומצמת של הסכסוך האתני בין ישראלים לערבים. נכון שכל הצדדים – ובייחוד הגרמנים – תרמו במחדל להתרחשות הטבח; אך הוא היה חלק ממסע נרחב של הברית הסובייטית-ערבית באותו זמן נגד הציוויליזציה המערבית.

הפיזיקאי לוחם החופש אנדריי סאחארוב כתב בסיפרו 'ארצי והעולם', כי כבר ב-1955 התקבלה החלטה אסטרטגית בצמרת ברית המועצות להלהיט את הלאומנות הערבית כדי להשתמש בה להכנעת המערב: "המטרה ארוכת הטווח של מדיניות זו היתה לנצל את הלאומנות הערבית כדי להקשות על ארצות אירופה, בייחוד באספקת הנפט שלה". אז הומצאה גם 'זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים', יותר מעשר שנים לפני מלחמת ששת הימים. הטבח במינכן הוא, בין השאר, תזכורת כי 'זכות ההגדרה העצמית' של הפלשתינים היא גולם מפלצתי. היא – ולא הקמת מדינת ישראל, כפי שיש שטוענים היום.

זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים נולדה כאמצעי התקפה נגד ישראל ונגד אירופה. היא הולידה מתוכה אירועים כמו מינכן 72' וכמו מתקפת הטרור של שנות ה-2000 בערי ישראל. ברור שהיא איננה מפתח לשלום, אלא אמצעי מלחמתי. הבחירה בפיגוע שיתבצע באירוע כל כך סמלי, במקום בעל משמעויות סמליות, מבהירה אל מה כיוונו המחבלים הפלשתינים.

יש צורך לקיים את טקס הזיכרון גם בגלל הבגידה של הוועד האולימפי הבינלאומי בישראל ובנרצחים, באולימפיאדת מינכן עצמה. במצוותו של ראש הוועד האולימפי דאז, אוורי בראנדג', הוחלט שההצגה חייבת להמשך. זה היה פרס לטרור. בראנדג' היה אמריקני פרו-נאצי בעברו. הוא כרך באיוולתו בין רצח הספורטאים לנסיון של מדינות אפריקה למנוע מרודזיה הגזענית להשתתף באולימפיאדה. בנאומו בטקס הזיכרון ב-1972, גינה אוורי בראנדג' את החרם על רודזיה במלים חריפות יותר מאלה שהקדיש לטבח.

40 שנה לאחר חרפת מינכן, יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות מחווה שתתקן במידה כלשהי את הנזק הנורא שנגרם באולימפיאדה ההיא. ראוי שאזרחי ישראל ירתמו למאבק הזה. לא נותר עוד הרבה זמן, וזה באמת לא עניין ממשלתי אלא של התגייסות אזרחית מלמטה למען מטרה ראויה.

 אמנון לורד

6.7.12

חלקיקי האמת

מאמר מערכת

קבר ערפאת ייפתח, כמעט שמונה שנים לאחר שהאיש שהמציא מחדש את מושג הדו-פרצופיות התפגר. גופת האיש שלחץ ידיים וקיבל בחיוך חושף שיניים את פרס נובל לשלום, ובחדרי חדריו עודד את ה'לחץ על ישראל' (או בביטוי מכובס פחות 'פיגועי טרור נגד אוכלוסייה אזרחית') תצא בשנית לאוויר העולם.

הגופה תובל אחר כבוד למעבדות שוויצריות, כדי שאלו ייבדקו האם הנבל מצא את מותו כתוצאה מיחסי מין מפוקפקים שקיים, או שמא המוסד הישראלי השתיל בבגדיו חומר רדיואקטיבי.

אפשר לחסוך את המשך הסאגה ולומר כבר עכשיו: איש לא יודע ולא יידע מה האמת בדבר נסיבות מותו. עבר זמן רב מדי, העניינים הנדונים הם סודיים, וכמו רוב הפרשות שקשורות בתיאוריות קשר, הקונספירציה תשכנע את המשוכנעים ולא תשכנע את הלא-משוכנעים.

מדובר בתעמולה לצרכים פנימיים, שמשרתת את נרטיב הקרבנוּת הפלשתיני, שבאפיונו החדש משותף גם לאגפים מסויימים של השמאל, ולפיו 'אריק שרון רצח לנו את הפרטנר. אם לא נוכל להחזירו לחיים, לפחות נדביק למדינת ישראל תדמית של מחסלת שקטה. ממש כמו שהאוייב הגדול נתניהו מצליח לעשות לאיראן'.

באותו זמן, גם אם לא באותו מקום, ייפתח פסטיבל החלקיק. מספר האנשים שמבינים על מה מדובר שווה למספר האנשים שיקבלו מלגת דוקטור באוניברסיטאות ישראל בשנה הבאה. אבל מה זה באמת משנה? נעים לעשות רעש.

משפטים כמו "ההיגס הוא החלקיק האחרון שהמודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים חוזה את קיומו ושטרם התגלה", להם אין שום משמעות עבור האדם הפשוט, מתורגמים, מועתקים ומודבקים. אבירי מדעי החיים עשו זאת שוב. הדרקון הוכנע פעם נוספת. גדולת האדם הוכחה.

ואצלנו, שוב ושוב משדרים תמונות מחברון. העדשה תפסה שני שוטרי מג"ב, אחד מהם תופס ילד ואוחז בזרועו בחוזקה, שני בועט באחוריו.

מה פירוש התמונה? שצה"ל הוא צבא כובש שמכה ילדים. מה באמת פירוש התמונה? איש לא יודע. המכה שמקבל הילד לא שונה מזו שהיה מקבל מידי שכן חמום מוח לאחר ששפך מים למרפסת שלו. האם זה יפה? לא. האם זה מוסרי? לא. האם כהורי הילד היינו מתרגזים, צועקים ואולי אף מגישים תביעה? בהחלט כן.

אך כל מי שעיניים בראשו מבין שזהו אמבוש: הסצנה בויימה על ידי צד אחד במטרה לגרום לצד השני לעשות מעשים שיוכלו לשמש נגדו. האם זה מחייב את שוטרי ישראל לשתף פעולה עם האיוולת? לא. אך גם לא אותנו, הצופים, לזעזוע אוטומטי.

בין סיקור האירוע בחברון לפתיחת קברו של ערפאת ומציאת החלקיק הא-לוהי יספיקו הפרשנים לרקוד לצלילי מוסיקת השבט מכיוון ועדת פלסנר. הריקוד הזה ילקה באותן רעות חולות שהוזכרו בפסקאות האחרונות. כמו בפרשת מות ערפאת, איש לא יודע מה נתוני האמת על גיוס חרדים ועל המוטיבציה שלהם לשרת, כיוון שתמונת המציאות מעוותת על ידי שני הצדדים.

כמו בעניין החלקיק, אף אחד לא מבין על מה מדובר כשפלסנר קורא לגייס "את כל החרדים", "עכשיו", ו"להטיל סנקציות על המשתמטים". ובכל זאת כולם ייהנו להתרברב שהכניעו את הדרקון והוכיחו את משנתם השוויונית והדמוקרטית.

וכמו בסרטון מחברון, התמונה השלמה של סוגיית הגיוס, שכוללת את צורך הצבא, יכולת ההתגמשות של החברה הישראלית מחד ושל החברה החרדית מאידך – לא מוצגת. במקום זאת אוספים תיכוניסטים לעצומה, רבנים לפשקוויל, מביימים סצנות ומשחררים הצהרות.

כאשר אף אחד לא יודע מה האמת, אף אחד לא מבין על מה מדברים ואף אחד לא מציג את התמונה השלמה – כך רבותיי, קשה מאוד לגבש דעה רצינית.

 נחום אבניאל

5.7.12

תנו להם, הם יתגייסו

נתן קנדלר, מנהל תכנית 'חרדים באקדמיה' של עמותת ידידות טורונטו

בשם השוויון, חברי הכנסת עסקו בשנים האחרונות בייצור ספינים תקשורתיים, אך לא טרחו להיערך ליום שבו אותם ספינים ייהפכו למציאות שמצריכה פתרונות בשטח. אין זו הפעם הראשונה: מי לא זוכר את הבטחות ממשלת ישראל כי ישנה היערכות מקיפה לטיפול במפוני גוש קטיף? והנה, שבע שנים לאחר תוכנית ההתנתקות, ברור כי לא הייתה היערכות כלל.

גם אם נכון הדבר כי גיוס חרדים מקיים צדק היסטורי, עדיין אנו נדרשים לבחון את המשמעויות ומעגלי ההשפעה של הסוגיה. כך, לדוגמה, נשאלת השאלה האם צה"ל ערוך בפועל לקליטת עשרות אלפי חרדים לשורותיו בפרק זמן קצר? קליטת חרדים במסגרת הצבאית דורשת היערכות מערכתית ותקציבית אדירה – חותמות כשרות משתנות, הקמת יחידות ייעודיות במהירות שיא שיקלטו את המתגייסים ותפיסת תפקידי נשים בצה"ל.

אלברט אינשטיין אמר כי: "אי שפיות זה לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". עם זאת, השנים החולפות מראות כי ממשלות ישראל לדורותיהן נחושות בדעתן לחזור ולהטיח את ראשן במנטרת 'הגיוס לכל', ובאמצעות חוקים דרקוניים מנותקים מהמציאות לכפות על ציבור שלם להצטרף לשורות צה"ל בשם ערכי האחדות והשוויון.

טיעוני האפליה והצדק החברתי, נכונים ככל שיהיו, עלולים להוביל אותנו למרי אזרחי. הציבור החרדי כבר הוכיח לא אחת לבתי המשפט ומוסדות השלטון נחישות רבה ביכולתו לדבוק בעקרונותיו ואמונותיו. כך, לדוגמה, בפרשת בית הספר 'בית יעקב' בעמנואל, כאשר שופטי בג"ץ ניסו לאכוף שמירת זכויות בסיס, נתקלו בנחישות יוצאת דופן של 35 אבות שהתייצבו למעצר בשם אמונתם.

קיים הבדל בין אוכלוסיה שמובילה תהליך באופן עצמאי ונוטלת בו חלק מרצון, לבין כפיית התהליך, שמביאה לתוצאות הפוכות. מנסיוני, אני סבור ובטוח כי קרבה השעה שבה האוכלוסייה החרדית תגיע לרמת בשלות תודעתית ותיקח על עצמה את האחריות בסוגיית הגיוס לצה"ל.

במהלך החודשים האחרונים אני עד להצטרפותם של מאות חרדים למוסדות אקדמיים מובילים, לצד הצטרפות לשירות אזרחי ולמיזם שח"ר לשילוב חרדים בצבא ובשוק התעסוקה. ישנו דור צעיר שלצד מחויבותו האדוקה לזהותו החרדית, מעוניין לפתח את הכישורים והפוטנציאל הטמונים בו בהקשרים נוספים כדוגמת רכישת השכלה, פיתוח קריירה והשתלבות חברתית.

על ממשלת ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות שנוצר, ולהכיר בקיומו של התהליך, שתופס תאוצה בציבור החרדי וניצניו כבר מורגשים היטב בתחום האקדמיה. עליה להשקיע מאמצים ואמצעים להיערכות ויצירת תשתית צבאית, אקדמית, תעסוקתית והתנדבותית.

לא מכבר, גם סוגיית שילובם של החרדים בעולם האקדמי נראתה כבלתי ריאלית, אך כיום אותו חזון הפך להישג פורץ דרך. אנו עדים ליותר ויותר חרדים שמצטרפים מדי יום למוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר. אותם צעירים שמשתלבים באקדמיה ובעולם התעסוקה, יהיו בעוד מספר שנים הורים לילדים בצבא. כדאי שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, נבחר להיות חכמים ולא רק צודקים.

5.7.12