Archive for מרץ, 2012

מרץ 29, 2012

איבוד תחושת הביטחון

 עמית ברק, דובר תנועת 'אם תרצו'. עד שנת 2002 שימש כמאבטח בקהילה היהודית ברלין, גרמניה

לפני מספר שנים עבדתי במערך האבטחה של הקהילה היהודית בברלין. עוד בטרם נודע מי הרוצח בטולוז, נזכרתי באיומים העיקריים איתם התמודדנו, וסביר להניח שקהילות יהודיות רבות עודן מתמודדות עמם באירופה.

שני האיומים העיקריים הם טרור ערבי-אסלאמי בעצימות גבוהה, כגון מטען, מכונית תופת, מחבל מתאבד, ירי וסכינאות) וטרור ניאו-נאצי בעצימות נמוכה. האיומים מצד פעילים ניאו-נאצים מתאפיינים בדרך כלל בריסוס סיסמאות, תקיפות מילוליות ומדי פעם תקיפות פיזיות של יהודים. ישנם גם מקרים של ניסיונות כניסה למוסדות הקהילה לצורך פרובוקציה. על מנת לזהות את האיומים כמה שניתן ולפעול על מנת למנוע או לשבש אותם, יש להכיר ולזהות את הגורמים המפגעים.

בעומדנו על המשמר, זיהינו באופן קבוע וללא בעיות בעלי חזות ערבית. לרוב, ידענו מתי צריך להיערך לקראת כוונות שליליות על פי התנהגותם ושפת גופם. השוטרים והמאבטחים הגרמנים, לעומת זאת, התייחסו לחזותם החיצונית בשוויון נפש, ולא אחת הכניסו אותם למוסדות הקהילה לאחר בדיקה ביטחונית שגרתית. אנו הישראלים נדרשנו לטפל בפרובוקציות שהתעוררו לאחר שלא נמנעה כניסתו של אדם זה או אחר. אירועים כאלה נמנעו כאשר עמדנו בפתח המוסדות וזיהינו את הפרובוקטורים מבעוד מועד. לכל היותר, אותו פעיל השתולל – מחוץ לבנין הקהילה.

תהליך זיהוי הניאו-נאצים – שונה. למרות שהמשתייכים אליהם מוכרים כגלוחי הראש הלובשים מעילי טייסים ומגפיים בעלי שרוכים לבנים, מלבדם יש ניאו-נאצים שנראים לצופה מן הצד ככל אדם ברחוב.

פרט למאפייני לבוש, יש ביניהם שלובשים תחת מעיל הטייסים חולצת טריקו לבנה, ונועלים נעלי New Balance  עם האות N המציינת NAZI. אחרים לובשים חולצות או מכנסיים שעליהם המספר 88, HH בגימטריה, ראשי תיבות של HEIL HITLER.

מאפיין לבוש פופולארי אחר הן חולצות של חברת הבגדים Lonsdale London. הניאו-נאצים לובשים את החולצה עם הכיתוב Lonsdale כשמעליה  קפוצ'ון פתוח, שמסתיר את שתי האותיות הראשונות ושתי האחרונות, וחושף את האותיות: NSDA. בתקופת רפובליקת ויימאר שימשו ראשי התיבות NSDAP קיצור ל-NATIONAL SOZIALISTISCHE DEUTSCHE ARBEITERPARTEI – המפלגה הנאציונל סוציאליסטית. Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei

במצעדים של ניאו-נאצים בברלין, אותם היינו הולכים לראות כשאנו עומדים בתוכם או מטרים ספורים מהם, שמענו וקראנו סיסמאות נגד אישים בולטים בחקר השואה, וכן קריאות נגד ישראל והציונות בהקשר של הסכסוך ישראלי-ערבי.

במצעדים והפגנות שעורכים הערבים נגד ישראל, ראיתי לא אחת מספר משתתפים ניאו-נאצים. באופן קבוע משתתפים בהן אנרכיסטים, שחלקם נועלים מגפיים בעלי שרוכים צהובים והם מניפים דגלים אדומים ולובשים חולצות צ'ה גווארה.

פנים רבות יש לאיומים על היהודים ומוסדות הקהילות היהודיות. לדידם של האנטישמים, המטרה מקדשת את האמצעים. הכל משמש בערבוביה, כשישראל משמשת מטרה לאיחוד כוחות של קבוצות אלימות שונות, חלקן אנטישמיות במופגן וחלקת מסתתרות מאחורי שנאת ישראל בכדי לממש את אותה אנטישמיות.

בגרמניה ובמדינות בודדות נוספות באירופה החליטו כי החלק העיקרי במערך האבטחה של קהילות יהודיות מסוימות יושתת על ישראלים בעלי עבר קרבי וניסיון. מצד אחד, הדבר נובע  מהבנה כי ישראלים יגנו טוב יותר על אחיהם היהודים, ובגלל החיבור הטבעי והרגשי יעשו זאת בנאמנות מלאה.

מצד שני, נוכחות המאבטחים הישראלים מקלה מעט מהאחריות המוטלת על שירותי הביטחון המקומיים. במקרה של פיגוע, האחריות לא נופלת כולה על אותן מדינות המאפשרות אבטחה ישראלית, אלא גם על הקהילות היהודיות והמאבטחים הישראלים עצמם.

אין ספק כי ביטחונן של הקהילות היהודיות המאובטחות על ידי ישראלים רב יותר, אך יחד עם זאת, אין לשחרר את מדינות אירופה מאחריותן לביטחון אזרחיהן ולשידוד מערכות תרבותי, שיקיא מקרבן את התופעות הגזעניות, האנטישמיות והאנטי-ישראליות.

 29.3.12

מרץ 29, 2012

המירוץ הצמוד שלא היה

מאמר מערכת

כשהחלו להגיע תוצאות האמת הראשונות מהקלפיות בבחירות הפנימיות בקדימה, תחושה של הפתעה עמדה באוויר. לא מעצם הניצחון של שאול מופז, אלא מההפרש שנראה לרגע על גבול הדמיוני. פער של למעלה מעשרים אחוזים לא היה בתכניות ובמחשבות של אף אחד מאלה שעסקו בסיקור הבחירות, וגם לא בקרב צרכני התקשורת שנשענו על הדיווחים בכלי התקשורת. סקרים כבר כמעט ולא נערכים כשמדובר בפריימריז בתוך מפלגות, ובכל זאת, השניים שנערכו דווקא דיברו על ניצחון ברור לציפי לבני.

בואו ונחזור לרגע לשבוע שלפני הבחירות בקדימה. מעבר לכך שנתקלנו כמעט בכל פינה בתמונה או בראיון שערכה התקשורת עמה, כדאי להתמקד דווקא בפרשנויות שפורסמו באותם ימים. אמנם, בניגוד לבחירות הקודמות, התקשורת נזהרה הרבה יותר מלהכריז על לבני כמנצחת, אבל שימו לב למינוחים בהם בחרו להשתמש בנוגע ללבני.

דיברו עליה כעל מי שמתעוררת ונלחמת דווקא כשהמצב קשה. סיפרו לנו שבחודשים האחרונים היא נותנת את 'קרב חייה' ומצמצמת פערים בקצב מרשים. "הנחישות שלה", אמרו רבים ומבט של הערצה נסוך על פניהם. בעוד שבפעם הקודמת מכרו לנו מרוץ שהוכרע בענק לטובתה של לבני ולבסוף הסתיים בפער של 300 קולות, הפעם הזו הציגו לנו מאבק צמוד על כל קול. מישהו כאן רצה להציג תמונה צמודה שאינה קשורה למציאות. הפער האמיתי היה דומה לזה שמתקבל במשחקים של מכבי ת"א בכדורסל מול קבוצות ישראליות.

ביחס לתקשורת, מבחינתו של מופז הופקו כל הלקחים מהפעם הקודמת. בזמנו נלחם בערוצים השונים על כך שלא ספרו אותו: צעק, התלונן ומחה על ההתעלמות המאורגנת. הפעם, כשהוא יודע שהכל תלוי בפעילות השטח, בחר פשוט להתעלם. רוצים לצייר תמונה של קרב צמוד ומרתק? בבקשה, תעשו חיים. כשבאה התקשורת וביקשה לארגן עימות בין השניים, הפעם היה תורה להיתקל בלגלוג ובסירוב מצדו של מופז.

יש לתקשורת לא מעט מה ללמוד מההתנהלות החוזרת ונשנית שלה במערכות בחירות. משאלות הלב של העיתונאים והפרשנים (שכמובן לא עשויים מקשה אחת) לא תמיד תואמות את המציאות. כך היה הפעם, כך היה בפעם הקודמת כשמופז ולבני נפגשו בבחירות, וכך היה גם ב- 96 כשהלכנו לישון עם פרס כראש ממשלה והתעוררנו עם נתניהו.

התקשורת מגלה אט אט כי היא איננה כל יכולה, וכי למציאות יש, לפעמים, רצון משלה. לא שזה ימנע ממנה גם בפעם הבאה לצייר עבורנו את התמונה.

זאב קם

29.3.12

מרץ 28, 2012

באין חזון, העם ייפרע ממנהיגיו

מאמר מערכת 

היה זה רק לפני 6 שנים וחצי כשהוקמה מפלגה חדשה, 'קדימה' שמה, בידי אריאל שרון, שהשאיר למפלגתו הישנה, הליכוד, ירושה מפוקפקת בשם 'תכנית ההתנתקות'.

ההלם במחנה הימין היה עמוק וחריף, אבל הציבור הישראלי היה באופוריה. הסקרים צפו למפלגה החדשה עד 44 מנדטים, סכום לא מבוטל שהבטיח אוטוקרטיה לאיש שביצע בשרירות לב ובשיתוף פעולה מערכתי חוצה בירוקרטיות מהלך שהפך 8,000 מתיישבים לחסרי בית.

באחד ממטות הבחירות בעיר שינה מפד"לניקית ההוראה לפעילים היתה כזו: 'הרימו טלפונים לכמה שיותר אנשים, שוחחו איתם על הבחירות. אל תאמרו להם להצביע מפד"ל. שכנעו אותם להצביע לכל מפלגה שירצו – רק לא לקדימה'.

הפחד היה משתק: ניצחון גורף של המפלגה החדשה הזו, שצצה משום מקום ולפתע גרפה את אהדת העם, יכול להביא לחורבן מוחלט של ההתיישבות תחת תכנית התנתקות נוספת. ההנחה כי ישנה תכנית עבודה כזו הוכיחה, לאחר מכן, את נכונותה: בשיאה של מלחמת לבנון השניה לא נרתע מי שעמד אז בראש המפלגה, אהוד אולמרט, להכריז על תכניותיו ל'תכנית התכנסות' שתחזור על הטקטיקה ביהודה ושומרון.

זכורה מכל הכרזתו של שר החינוך בממשלת המעבר, מאיר שטרית: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד". לא היתה הצהרה טובה מכך על ריקנותה של המפלגה החדשה.

אולם הציבור, כפי שנשמע בערב יום חול מרופד תכניות טלוויזיה, דווקא נלהב יותר מהאופציה החדשה והמסעירה, ופחות מעדר הביינישים הלחוצים שנשפו באזנו מעבר לשפופרת. "יש שם חבורה של אנשים מצויינים", אמרה אשה אחת, "שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות". החבורה אליה התייחסה הגברת המרוצה מנתה את ציפי לבני, גדעון עזרא, אברהם הירשזון, מאיר שטרית, חיים רמון, דליה איציק ואחרים. אזרח אחר דווקא היה בטוח שהתרדמת אליה נפל שרון שבועות ספורים לאחר הקמתו את המפלגה, היא תרגיל פוליטי שבסופו יקום שרון ממיטתו ויוביל את מפלגתו לניצחון מפתיע.

במובנים מסויימים, המאמץ המשולב נשא פרי. מפלגת קדימה לא גרפה את ארבעים המנדטים להם ציפתה, ואפילו לא שלושים. האיזון הדמוקרטי בישראל נשמר.

מאז חלפו כ-6 שנים, אולם קדימה הלכה ושקעה לתוך תרדמת, ממש כמו מנהיגהּ לשעבר. היורשת לא הצליחה לשמור על התדמית הכריזמתית של המנהיגים הקודמים, ורבים מחברי המפלגה התלכלכו בפרשיות שחיתות שונות. החידוש הפך לדשדוש וההיבריס פינה את מקומו למאבקי אגו אישיים.

מפלגת האופורטוניסטים הוכיחה את המשפט המפורסם של יגאל אלון, על ההווה הדל והעתיד הלוט בערפל. הציבור הישראלי – כמו כל המין האנושי – אוהב חידושים, אולם אם יש משהו שבישראל לא אוהבים, זהו חוסר יושר. קדימה שידרה בשנים האחרונות אין אונים, יאוש ומחסור בערכים. הציבור, שמשתוקק להרגיש כי יש לו מנהיגים שיובילו את המדינה, לא מגלה את התכונה המנהיגותית בקרב שדרת ההנהגה הקיימת של קדימה.

הבוקר יוכרז מי המנצח הגדול בבחירות על המפלגה, שזוכה כעת לאסיף אלקטורלי של כחמישה עשר מנדטים, תוצאה המתאימה יותר למפלגת נישה מגזרית. לבני או מופז – מדינת ישראל ראוייה לחזון אמיתי לפעול לאורו ולא לאופורטוניזם זול, הן במישור המדיני והן במישור החברתי-כלכלי.

 נחום אבניאל

28.3.12

מרץ 28, 2012

השריפה אשר שרף ה'

ישי אביעזר

מה זאת עשה אלוקים לנו? עוד לא הספקנו להתאושש מהאשה שנשארה משני ילדיה ומאישהּ בטולוז, והנה עוד אשה נשארה מחמשת ילדיה ומאישהּ ברחובות. איך מעכלים אסונות כזה? היש אפשרות להתחיל, במצב כזה, חיים חדשים?

ימי ניסן הם ימים של שמחה לישראל, ימי השראה של שכינה בארץ. "אותו היום נטל עשר עטרות", אומר התלמוד הבבלי על ראש חודש ניסן, ובימים שלאחריו באו שתים עשרה חגיגות לכל ישראל. גם בעת הקמת המשכן, החגיגות לֻוו בצל קודר של יגון נורא על מות שני בני אהרן. משנכנס ניסן מתכוננים לגאולה, "ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח", אומר רש"י במסכת תענית, אך הניסים הם גם נסיונות מרים וכואבים.

מצד אחד ניסים גדולים, שמעלים את העם ומפרסמים את מציאות ה', אך מצד שני ניסיונות גדולים וכואבים, שמגדלים את העם להידבק באמת האלקית.

אין מנחם לאלמנות מלבד אבינו שבשמים. איננו יכולים להבין את המציאות הכואבת והשורפת הזאת לכל בית ישראל. "וכל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". כאן אנו יכולים רק לבכות ולעמוד משתאים ומשתוממים נוכח הנהגת הבורא, שאיננו יכולים להבין. אנחנו יכולים רק לראות חלק מהסרט ומסוגלים לשמוע רק קטע מהסיפור, לכן יש לנו כל כך הרבה שאלות. כשנשמע את כל הסיפור ונראה את כל הסרט, כבר לא תהיה כל שאלה.

כמה כואבת הדרך לגאולה? ייסורים נוראים עובר הגוף הישראלי בדרך להשראת השכינה. דמעות רותחות חסרות מעצורים זולגות היום על הלחיים של כל בית ישראל. לאמהות שנותרו לבדן אין מנחם בינינו. איך להמשיך?

אין זה גורל של משפחה ואף לא גורל של עיר. זוהי נגיעה אלוקית בנפש האומה. זוהי שריפה נוראה בימי הקמת המשכן. שריפה של נשמות טהורות על מזבח הקיום הלאומי. זוהי אמירה אלוקית המדברת לכל אחד מאתנו.

את הזעזוע הזה חש כל בית ישראל. כל איש ואשה ילד וילדה, הם אב ואם אח ואחות למשפחת סנדלר ולמשפחת שאער. ימי הגאולה האלה, וחג הגאולה המתקרב יש בהם כח המשיב את הנפש המיוסרת. הכוחות הרוחניים של אהרון באו בשתי מילים: "וידום אהרן". אין מה לדבר, אין מה להבין. יש רק צורך להתחבר אל אבא בשמיים, ולהבין שאין לנו כח להבין.

בדרך הייסורים הזאת כבר למדנו מדוד חטואל, איך הקב"ה מפריח את הגזע שנשרף. בתהומות היגון הנוראיים, למדנו ממשפחת פוגל איך הקב"ה ממשיך חיים מתוך הריק הזועק והמחניק. האשה שנשארה במואב משני ילדיה ומאישה אמרה: "כי אמרתי יש לי תקווה … מר לי מאד … כי יצאה בי יד ה'". אין תקווה, יש מרור נורא של מרירות ורוע.

אך שמואל הנביא, כותב הסיפור, מספר לנו גם סיפור אחר, שמלמד איך מחוסר תקווה צומחים חיים, אמונה וגאולה. הנשים העדות למרירות ולדכדוך העצום, יודעות לומר בסוף הספר: "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום".

מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו ומה הבנתנו. רק את זאת ידענו: הכל מאת ה' והכל לשם ה'. לפעמים ה' מזכיר לנו שאיננו מבינים דבר בעולם המורכב הזה. גם כשלא מבינים – ובעיקר כשלא מבינים – יש לחיות על פי ה', ולהכיר שאין בנו כל יכולת להסביר. רק להאמין.

28.3.12

מרץ 28, 2012

מכת חושך, גרסת אנונימוס

משה ציוני, יועץ אבטחת מידע בכיר בחברת 'קומסק ייעוץ'

 

תנועת הפצחנים ('האקרים') האנרכיסטית 'אנונימוס' מאיימת כי ביום שבת הקרוב, 31 במרץ, תושבת מערכת האינטרנט העולמית בעקבות מתקפה נרחבת על שלושה עשר שרתי ה-DNS הראשיים בעולם, מתקפה שזכתה לכינוי "Global Blackout". האם כמו במקרה של באג 2000 – גם הפעם, השחר יפציע בבוקר ה-1 באפריל ונגלה כי דבר לא קרה? או שמא נתעורר לשחר חדש, שאיננו מקוון?

זהו איננו הניסיון הראשון להפיל את השרתים. הראשון היה באוקטובר 2002 ונמשך כשעה; השני היה בפברואר 2007 ונמשך כיממה. שלא כאותם הניסיונות, הפעם לא מדובר במתקפת פתע. סביר להניח כי מיטב המומחים כבר נערכים למתקפה, וינהלו את התגובה בזמן אמת.

לפי הערכות, מתקפת אנונימוס תסתיים הפעם בכישלון. הטכניקה בה מאיימת התנועה לפעול (אמפליפיקציה רפלקטיבית) לא תהיה יעילה, כפי הנראה, במקרה דנן, בו כל אחד מהשרתים מאוחסן בארגון שונה ואף במדינה שונה, ומוגן באמצעים שונים. הפרוטוקול באמצעותו מתכוונת אנונימוס להעמיס על השרתים נחשב לפורטוקול בלתי אמין, ולכן עשוי לשבש את תהליכי השינוע של המידע שאנונימוס יכוונו לעבר שרתי ה- DNS . אנו מניחים כי חלק מהפניות שתשלחנה לשרתים במתקפה – כלל לא תגענה ליעדן.

המשימה שנטלה על עצמה אנונימוס הפעם – הפלת שלושה עשר השרתים המרכזיים ביותר בעולם – אינה משימה פשוטה. והיה אם יביאו האנרכיסטים לקריסת חלק מן השרתים, הרי שהאחרים יגבו אותם. יתרה מזאת, במבנה ההיררכי של האינטרנט העולמי, פועלים לצד שרתי ה-DNS  שרתי משנה שיודעים להתמודד עם נפילת השרתים הראשיים למשך מספר שעות.

אז האם אפשר להירגע? למרות סברות המומחים כי מתקפה כזו לא תצליח במלואה, לא כדאי להיות שאננים ביחס לאיום של אנונימוס. השבתת שרתי אינטרנט, גם אם מדובר בדקות בודדות, יכולה להיות בעלת השלכות הרות אסון. מעבר לאי הנעימות הכרוכה בכך, קריסה כזו יכולה להוביל לאיבוד טרנסאקציות בהיקף של מיליארדי דולרים.

אין לפסול את האפשרות כי מדובר בתעלול יחצ"ני, וכי האיום בדבר השבתה של האינטרנט נועד להסיח את הדעת. ייתכן שהתנועה מתכננת מתקפה אחרת, שתהיה פחות גדולה בהיקפה, אך בעלת סיכויי הצלחה רבים יותר.

ברמה האישית, אם נרצה לצמצם את מידת הנזק שעלולה לנבוע לארגון מפעולה שכזאת וממתקפות סייבר דומות – שרק הולכות ומתגברות בשנה האחרונה – מן הראוי שנעלה את נושא אבטחת המידע לראש סדר העדיפויות ונפנה לשם תקציבים ותשומת לב מירבית. בינתיים נחזיק אצבעות, ונקווה שמקרה באג 2000 יחזור על עצמו.

 28.3.12

מרץ 27, 2012

שני אישים, שני מבחנים

אסף גולן

משה פייגלין ואנשיו מבקרים ללא הרף את המגזריות והכיתתיות של האיחוד הלאומי והבית היהודי, וקובעים ששתי המפלגות לא מצליחות להשפיע על המדיניות – רק חברות במפלגה גדולה היא הדרך להשגת השפעה כזו. המשבר סביב מגרון הוא שעת הפירעון והמבחן של הטענות החריפות הללו, שפגעו מאוד בשנים האחרונות בכוחן האלקטורלי של מפלגות המגזר הדתי-לאומי.  פסיקתו של בית המשפט העליון מביאה לכדי מבחן אמיתי את כוחה של חטיבת 'מנהיגות יהודית' בתוך הליכוד.

פייגלין וחבריו יכולים לבחון כעת בצורה ברורה, האם ביכולתם להשפיע מבפנים על מדיניות הממשלה כדי לפתור את ההסדרה החוקית של כל ההתיישבות ביש"ע – בין אם על ידי חקיקת 'חוק המאחזים' של אורלב, ובין על ידי שינוי רדיקאלי של עמדת פרקליטות המדינה, שרואה ביהודה ושומרון שטחים כבושים שאינם בבעלות ישראל.

כשלון במבחן הזה – שהוא, מבחינה רבה, ציפור הנפש של 'מנהיגות יהודית' – יכריע בשאלה האם החבירה לתנועה גדולה היא הדרך הנכונה להשפיע על פני החברה בישראל, או שאולי עדיף להקים מפלגות לווין חזקות שישמרו על דרכה של הממשלה דרך הסכמים קואליציוניים.

גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד בעקבות החלטת בג"ץ למבחן אידיאולוגי עקרוני ואמיתי. הזנחתם של מתיישבי מגרון באצטלה צבועה של 'כיבוד שלטון החוק', תראה כי מי שבזמנו זיהה את עצמו עם הימין בישראל – איבד את דרכו, וכדי להיאחז בקרנות המזבח השלטוניות העדיף למכור את דרכו הפוליטית למען ישיבה נוחה במשרד ראש הממשלה.

שמירה על כבודו של בית המשפט לא תצליח להסתיר את חוסר מוכנותו של ראש הממשלה לתת כתף אוהדת ולהעניק עזרה אמיתית להתיישבות החלוצית ביו"ש, זאת על אף הרוב הימני המוצק שקיים במפלגתו בדמותם של חברי הכנסת והשרים: אדלשטיין, ארדן, כץ, דנון, חוטובלי ורבים אחרים.

נתניהו כראש ממשלה לעולם יהיה עדיף על ציפי לבני ושאול מופז, שמכרו את נשמתם לאידיאולוגיה השמאלית – הרי הוא, למראית עין לפחות, מנסה להציב עמדה לאומית ראויה. כניעה של נתניהו במגרון תלמד כי הדרך היחידה של הימין לשמר את השפעתו בחברה הישראלית היא בהקמתה של מפלגת ימין מאוחדת לקראת הבחירות, זאת מתוך מטרה לאגף את נתניהו ואת אביגדור ליברמן מימין.

רק מפלגה מאוחדת חזקה כזו תהווה משקל נגד אמיתי להשפעה המתמשכת של התקשורת ושאר גורמי הכוח המזוהים עם השמאל בישראל, שלצערנו עדיין שולטים בפועל במדינה למרות היותם מיעוט זניח.

27.3.12

מרץ 27, 2012

צוללים, קדימה

מאמר מערכת

 מועד הבחירות בארצות הברית ידוע- הארבעה בנובמבר. מערכת הבחירות תתחיל ביוני, כשהמפלגה הרפובליקנית תבחר את מי שיעמוד בראשה ואת מועמדה לנשיאות. כאן בישראל אין תאריך לבחירות. אם לא יתרחש צונאמי פוליטי או ציבורי מסוג כלשהו, סביר להניח כי הבחירות יתקיימו לא לפני מארס 2013, כלומר, בעוד כשנה. אבל מערכת הבחירות תיפתח מחרתיים, עם היוודע זהות המנצח בפריימריז בקדימה.

נתניהו שואב את כוחו מהיעדר מפלגה שמהווה אלטרנטיבה שלטונית במחנה השמאל. המפץ שהגה אריאל שרון פעל כבומרנג נגד המפלגה שהקים. שרון תכנן לחסל את הליכוד ולהקים מפלגה דמויית מפא"י, שתלכד סביבה את המערכת הפוליטית ולא יהיו לה מתחרים. תוך קדנציה אחת בלבד – התנפץ החלום. אם יש מפלגה שמסוגלת לתפוס לזמן מה את מקומה של מפא"י ההיסטורית, הרי זו מפלגת הליכוד. ציפי לבני לא ניהלה את קדימה כפי שצריכים לנהל מפלגת אופוזיציה שעתידה לחזור לשלטון. מופז הטיל עליה את מלוא האשמה, אבל לא רק לבני נושאת באחריות.

המערכת הפוליטית הישראלית לא בנויה להגמוניה של מפלגה אחת, כפי שהיה אחרי קום המדינה. המשמעות המיידית היא חלוקתה הטקטונית של המפה הפוליטית לשני מחנות. אולי ביום מן הימים החלוקה תהיה לפי ציר כלכלי-חברתי, אבל נכון להיום נשמרת החלוקה המסורתית- לשמאל וימין מדיני. אם הליכוד הוא מפלגת שלטון מרכז-ימין, המפלגה מולו תהיה מפלגת מרכז-שמאל. לא לחינם לבני ומופז מאמצים – באופן מלא או חלקי, בהתאמה – את המצע המדיני של מפלגת העבודה – מדינה פלשתינית על מרבית שטחי יו"ש וחלוקת ירושלים.

עם לבני או בלעדיה, המזל הפוליטי לא שיחק לקדימה. האביב הערבי סגר על תוכניות ההתכנסות למיניהן ועל מסלול המו"מ המדיני לטווח הקרוב. מסתמן כי מערכת הבחירות לא תתנהל סביב הנושא המדיני, ובמישור הכלכלי-חברתי אין לקדימה תעודת זהות כזו של שלי יחימוביץ', למשל. כניסתו של יאיר לפיד למערכת, מונעת מקדימה כל סיכוי לשנות לטובתה את יחסי הכוחות.

לבני ניצחה בבחירות האחרונות בקרב על ראשות מחנה השמאל, אך איבדה את הבכורה. אם לא יתחולל שינוי דרמטי במפה הפוליטית, בקדנציה הקרובה יתנהל מחדש מאבק על ראשות מחנה השמאל, כשהמטרה היא לגבש מפלגה שתשמש אלטרנטיבה שלטונית לליכוד.

קדימה של היום שאחרי הפריימריז, לא תחצה את הקו שמפריד בין המחנות. 'קדימה של לבני' תהיה מפלגת שמאל עם קריצה למרכז, מפלגת השבט הלבן עם רטוריקה שמאלנית קלאסית. 'קדימה של מופז' תהיה מפלגת מרכז-שמאל שתכרסם בליכוד, בישראל ביתנו ובש"ס – אך לא בצורה שתגרום למהפך. ההבדלים בין שני המנהיגים הם אותם ההבדלים בין פרס לרבין – בשינוי הנפח המנהיגותי.

את המאבק על הישרדותה הפוליטית, תנהל קדימה במחנה השמאל. מפלגות מרכז לא שורדות אצלנו.

 סופיה רון מוריה

27.3.12

מרץ 27, 2012

פרשנות מקלה לרצח

ידידיה אטלס, עיתונאי המתמחה בגאו-אסטרטגיה של המזרח התיכון

העובדות אינן חשובות, חשובה רק הפרשנות, זה מה שגוזרת האופנה הפילוסופית בתקופה האחרונה. הטרנד מחלחל לתקשורת: גם לאחר שרוצח מוסלמי חסר רחמים לוקח מקלע ומחסל שלושה ילדים יהודים קטנים ואת הרב שלהם – אף אחד לא מסוגל  לומר שהם נרצחו בשל היותם יהודים.

כאשר מדובר על מוסלמי קיצוני, תמיד ישנן נסיבות מקלות. תמיד יש נקודת מבט שמציגה את מעשה הרצח באופן מרוכך, שמסבירה את הרקע בשלו הרוצח היה 'מוכרח' לבצע את המעשה. הוא אשם – אבל לא לגמרי, כי הוא 'מונע' על ידי נסיבות שאינן תלויות בו. בקיצור, הרוצח הוא גם כן קורבן.

הדוגמה הבולטת לאובססיית הפוליטיקלי קורקט הזו היא מאמר המערכת של ה'וושינגטון פוסט' מסוף השבוע האחרון. האבחנה הרשמית שלו היתה כי "ההתקפות בצרפת מדגישות את אתגר ההגירה במדינה". במילים אחרות, הבעיה היא לא רק הג'יהאד האיסלאמי, אלא סוגיית השילוב החברתי בין אוכלוסיות.

העיתונות הצרפתית דיווחה כי הרוצח האסלאמי המאותגר חברתית, מוחמד מראח, אומן באפגניסטן ופקיסטן, לשם נסע לאחר שבילה זמן בכלא בעקבות מעשי גניבה בהם הורשע. עבור ה'וושינגטון פוסט', העובדות נתונות לפרשנות אחרת: "מראח, אזרח צרפתי ממוצא אלג'יראי… נעצר ונכלא בקנדהאר", המסכן. מראח, הרוצח הארור, אינו מסכן שנעצר באפגניסטן, שם היה תייר עטוי מצלמה דיגיטלית, כפי שניתן להבין ממאמרו של ה'פוסט'. למעשה, הוא עסק בהרכבת פצצה.

סקירה פשוטה של העובדות מחזקת את ההשערה כי מראח היה טרוריסט מוסלמי קיצוני שאומן על ידי אל קאעידה והטליבאן, שביצע את מעשה הג'יהאד שלו על פי האידיאולוגיה בה האמין. אבל למה לקרוא את העובדות ומיד לקפוץ למסקנות? נכון שמראח – קורבן קשיי ההגירה הצרפתיים – עשה את כל הדברים האלה, אבל הסיבה למעשים היא מה שחשוב.

ה'פוסט' לא שוכח להזכיר לנו כי "ממשלתו של סרקוזי לא עשתה מספיק כדי לשפר את תנאיהם של המוסלמים הצרפתים: הצעירים חיים, לעתים קרובות, בגטאות עולים. מראח סיפר למשטרה כי הרצח נועד לנקמה על האיסור על שימוש ציבורי ברעלה האסלאמית, איסור שנתמך על ידי סרקוזי. למרות שמדיניות זו לא מסבירה או מצדיקה את ההתקפות, הגברת האפליה נגד הקהילות המוסלמיות אינה התגובה הנכונה".

ובכן, ניתן לשאול, אם מדיניות זו לא מצדיקה את ההתקפות, מדוע לכתוב בביקורתיות אודותיה, אם לא כדי ליצור נסיבות מקלות שמאשימות בהנעת הרוצח את ממשלת צרפת?

אילו צרפתי-ישראלי היה רוכב על אופנועו לבית ספר הערבי-מוסלמי בטולוז, ובדם קר פותח באש על תלמידי בית ספר צעירים מטווח אפס, האם מערכת ה'וושינגטון פוסט' היתה מציעה את אותן הקלות צדקניות לרוצחים?

אין ספק כי חברי מערכת העיתון מגנים את הרצח האכזרי בטולוז, אך מאמר המערכת שלהם, בכוונה או שלא, יכול בקלות רבה להטעות את הקוראים ולגרום להם לחשוב שישנם גורמים אחרים במשוואה. גורמים מקלים שאינם קשורים לאמת הנוראה האחת: הג'יהאד האסלאמי הקיצוני רצח באכזריות ילדים יהודים חפים מפשע – רק משום שהם יהודים.

27.3.12

מרץ 26, 2012

תצרף מגרון

פרופ' משה דן, מרצה להיסטוריה

פסיקת בג"ץ מהיממה האחרונה, לפיה יש לפנות את מגרון ואין לקבל את פשרת המדינה עם המתנחלים, מחייבת לחזור לנקודת להתחלה ולשאול את השאלות הבסיסיות ביותר בנושא.

איפה הבעלים הערבי, לכאורה, של אדמת המריבה? מדוע לא הופיע עם התיעוד הנדרש ותבע את רכושו? מדוע הקרקע לא עובדה מעולם? מדוע יורשיו של האיש, שנפטר בסביבות 1965, לא דרשו את הקרקע עד שבאו אנשי "שלום עכשיו" וטענו לזכויותיהם במקומם?

שאלות אלו מעלות חשד כי רישום הקרקע על ידי השלטונות הירדניים אינו אמין ואינו מבטא זכויות בשטח, שכן הסדרת זכויות בקרקע מן הסוג שעליה יושבת מגרון, אמור להתבסס על זכויות שנוצרו כתוצאה מעיבוד.

לעומת החשדות, שאינם מבוססים, לתושבי מגרון יש טענה משפטית טובה נגד טענותיהם של אנשי "שלום עכשיו", והיא כי רכשו את הקרקע מבעליה. במשך שבע שנים מנע מהם בית המשפט העליון, וכן הפרקליטות ו"שלום עכשיו" לשטוח את טענותיהם בפני הערכאות האזרחיות המתאימות, שכן, בית המשפט המוסמך לברר טענות אלה נמנע מדיון בוויכוח שהוא בעל אופי אזרחי כל עוד הנושא מתברר בבג"ץ, ואילו בג"ץ נמנע מבירור של שאלת הבעלות על הקרקע, היות שהוא פועל כערכאה מנהלית.

וכך, בהתעלם מטענותיהם של אנשי מיגרון ותוך רמיסת זכויותיהם, נוצר מצב אבסורדי, שרק עתה, לאחר שבית המשפט העליון הכריע כי יש להרוס מגרון, נפנה בית המשפט בישראל לדון בשאלה המהווה את לב העניין: של מי בעצם הקרקע?

זהו אינו מקרה יחיד של הטיה פוליטית ומשפטית. בדצמבר 2009 המשטרה חזרה בה מכתב-אישום נגד תושבי חוות מעון שנעצרו והואשמו בהסגת גבול, לאחר שהוכח כי הערבי שטען לקרקע לא היה הבעלים שלה. למרות זאת, העידו פקידי המינהל האזרחי בבית המשפט כי הקרקע כן היתה רכושו.

גם ההטייה של הפרקליטות אינה עניין חדש. טליה ששון, שהייתה ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, כתבה דו"ח הרסני נגד ההתיישבות היהודית ביש"ע, ואחר כך התמודדה בבחירות לכנסת מטעם מרצ.

פרקליטות המדינה גם נוטלת חלק במסע נגד יהודים ביש"ע. שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, העומד למעשה בראש כוח משימה בין-זרועי נגד יהודים ביו"ש. חקירה של הכנסת העלתה כי פעילותם מוטה ומוּנעת פוליטית. למרות חוקיותה המפוקפקת, ממשיכה קבוצתו של ניצן לסמן יהודים כמטרה ולפגוע בכך בשלטון החוק.

המנהל האזרחי ביו"ש משמש זרוע של משרד הביטחון, והוא אחראי לאישור תוכניות בנייה באזור. על פי כתבתו של חיים לוינסון ב"הארץ" (25.2.2012) "מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי (בראשותו של שלמה מושקוביץ) פסלה תכנית של הדרג המדיני להלבין את המאחז סנסנה בדרום הר חברון".  יכולתם של פקידים מן השמאל להפוך החלטות של הממשלה או של הכנסת מלמדת על היקף הפגיעה השורשית במוסדות השלטון.

המאבק על מגרון הוא תסמין לבלבול של הממשלה ולחוסר יכולתה לקבוע מדיניות. העתקת מגרון מגבעה אחת לאחרת, הריסתן של קהילות יהודיות ובתים ופינוי יהודים לא יפתרו את השאלה היסודית: אם ליהודים יש זכות להתגורר ביו"ש ולמי שייך האזור. על הכנסת להכריע בשאלה זו, ולא על הפקידוּת הצבאית.

מגרון מסמלת את המאבק הפוליטי והאידיאולוגי הנוגע לחוט השדרה של הדמוקרטיה הישראלית ושל הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. במקום שחשבנו שהמאבק נגמר – שם הוא רק מתחיל.

26.3.12

מרץ 26, 2012

פגיעה קשה בהפרדת הרשויות

מאמר מערכת

לא ניתן להקל ראש במשמעות ההחלטה של שופטי בג"ץ אתמול. זה לא היה מופע נוסף של אקטיביזם שיפוטי, אלא כיפוף ידיים כוחני של בית המשפט מול החלטה מדינית של ממשלה נבחרת. בפרספקטיבה רחבה יותר בג"ץ מגרון ייזכר כנראה כנקודת שיא של פגיעה בהפרדת הרשויות – אחת מאושיות היסוד של הדמוקרטיה.

לא תמיד זה היה כך. בית המשפט הגבוה לצדק הקפיד תמיד לפחות על מראית עין של ממלכתיות, ושמר על כבוד מינימלי לרשות המבצעת. גם בימי תור הזהב של האקטיביזם השיפוטי היה ברור לשופטים שיש קווים אדומים שבית המשפט לא חוצה. ביטול החלטות מינהליות פוגעניות, כן; מתן סעד עם השלכות תקציביות נרחבות, כן (מיגון עוטף עזה); ביטול חוק גוסס של הכנסת שהממשלה ממילא לא התכוונה להאריך (חוק טל); ואפילו ביטול של חוק שלם שלא עמד בתנאי 'פסקת ההגבלה' (הפרטת בתי הסוהר).

אבל גם אהרון ברק, הכהן הגדול של האקטיביזם, וגם יורשתו דורית בייניש הקפידו שלא להיכנס ראש בראש ברשות המבצעת ונזהרו שלא לתקוף חזיתית מדיניות מוצהרת של ממשלה נבחרת. אתמול הסכר הזה נפרץ: ממשלת ישראל החליטה שהביזיון וההזנחה של עקורי גוש קטיף לא יחזרו על עצמם בבנימין, ותושבי מגרון יפונו מבתיהם רק אחרי יצירת פיתרון הומניטרי חלופי, אבל שופטי בג"ץ אמרו לא.

יש לשים לב לנימוקים שציינו השופטים: 'שלטון החוק', 'סופיות הדיון', 'שלא להצטייר כפורעי חוק'. הטיעונים העמומים הללו נבחרו לא סתם. כזכור, עו"ד מיכאל ספרד מ'יש דין', המייצג בבג"ץ את מי שטוענים לבעלות על הקרקע, הגיש גם לבית המשפט המחוזי תביעת פיצויים מן המדינה בשם מרשיו הפלשתינים, אך משך את תביעתו ברגע שנציג המדינה דרש ממנו להוכיח את בעלותם על הקרקע. הדבר לא נעלם מעיניהם של שופטי בג"ץ, והם יודעים היטב שהעניין איננו זכות הקניין. הסיפור האמיתי פה הוא מאבק אידיאולוגי עקרוני של ארגוני השמאל ופקידי הפרקליטות מול ממשלת ישראל והמתיישבים.

ובמאבק הזה בג"ץ בחר אתמול לנקוט צד, ובכך סימן את עצמו כשחקן בזירה הפוליטית. יכול להיות שהשופט גרוניס עשה את זה כדי להוכיח ש'אין לו אחות' לאחר שנבחר לנשיאות מכוחו של 'חוק כצלה', ואולי לא, כרגע זה לא משנה. תגובות הזעם שנשמעו אמש בזירה הפוליטית מבהירות שלתחושתם של המחוקקים נחצה פה קו אדום. בטווח הארוך על הפרת האיזון הזו בג"ץ עשוי לשלם מחיר כבד.

עד היום בתוך גוש הימין בכנסת גבר כוחם של הדוגלים בהבנות ופשרות מול בית המשפט, מתוך רצון שלא לשבור את הכלים. לכן הקואליציה דחתה הצעות רדיקליות כמו שינוי מבנה הוועדה למינוי שופטים, וחוק השימוע לשופטים בוועדת חוקה. היום, כשבית המשפט הוא ששבר את הכלים, הכף בהחלט עשוייה לנטות אל הצד השני. החלטת בג"ץ אתמול עשויה לשכנע גם את המהססים והמתונים שהדרך היחידה להציל את בית המשפט מעצמו היא רפורמה מעמיקה בתהליך בחירת השופטים, הגדרה מחודשת של הפרדת הרשויות, והגבלת כוחה של הרשות השופטת.

 יהודה יפרח

26.3.12