יצחק מאיר, איש משרד החוץ לשעבר. בתפקידו האחרון כיהן כשגריר ישראל בשוויץ
הכל הבל מול ילדים המוטלים ירויים על סף בית ספר יהודי בטולוז. הכל רעות רוח רעה, מול מורה הוראה שדם נפשו ניגר לעיני תלמידיו. הכל עולם פרוע בו מישהו מתכנן בקפידה בלילה לזרוע הרג בין עולי ימים עם שחר.
שוטרים וחוקרים, בלשים ומומחים לטרור ולסיכולו וכל צוותי השמירה, האכיפה והמניעה, יעסקו בשקידה באיתור הרוצח, בזיהוי הקטנוע עליו יצא רכוב כשכירו של מלאך מוות מטורף, אבל גם זה, כל כמה שהוא נחוץ והכרחי, הוא בעצם הבל. גם העיתונאים, והצלמים, והשדרים, והמסקרים למיניהם, ישקדו על הרצח שהיה לסיפור וימלאו עיתונים, ומסכי טלוויזיה, ומקלטי רדיו, ומחשבים בידיעות ובתצלומים ובהשערות ובשברי אמיתות עם חרסי בדותות ויכבירו מילים על ההלם, ועל היגון, ועל התדהמה, ועל הדמעות, ועל הזעם, ועל החרדה, והכל כאין אל מול ההוויה בלתי המושגת של סתמיות נוראה של מוות אישי לחלוטין על מזבח של איזו שנאה מצווה מגבוה, צבורה בקהלים העובדים את האמת כביכול של מוות העושה לו משכן בשמים מעוותים.
הפוליטיקאים אומרים תדהמה. מזהירים לא עוד. מנבאים נלכוד. נמגר. משתתפים בצער. נואמים נחמות. בשמם בשם האומה, תהא אומתם אשר תהיה. ראשי עם ומדינה ממהרים להמריא אל מקום הפשע. הזעזוע צריך לא רק לטלטל אלא גם להיראות. חוקי התקשורת חיים ובועטים גם כשילדים קטנים נרצחים. חיים ביתר שאת. בועטים בנמרצות חסרת איפוק. הכל בנליה ברוח. משוטים נמרצים במים רדודים.
ומיד כמובן הצהרות על הכל שוב שואה. על טולוז הד לאושביץ. על נקמת דם ילד קטן של קישינייב וביאליק. הכל עבר הכובש את ההווה ואינו מרפה. והרי לא כן, לא כן, לא כן.
השטן על האופנוע הוא של היום. הוא של חכם משחית שאינו הורג את מי שהוא מכיר, את מי שיש לו עימו סכסוך, את מי שהוא לא יירגע אלא אם כן ייפרע ממנו, את מי שהוא שונא. לא. החכם המשחית הורג את הילד בטולוז כדי להפחיד כל אדם בכל עיר, בכל ארץ, בכל העולם כולו. הוא עושה את הילד אמצעי, כלי. הוא משתמש במותו כדי לירא את כל החיים. כדי למלא כל בית ספר חרדה, כל אם המלווה את ילדיה ללימודים למתוחה עד התפקע, כדי לרוקן את כל מסכות הערכים של כבוד האדם וכבוד הילד והזכות לחיים ולשלום לכלים ריקים ושבורים מלכתחילה. הטרור הזה הוא האנטי אנושיות האוניברסאלית. הוא חוגג כשאומרים כי הוא הורג מפני שהוא שונא יהודים ובלבד שלא יחשפו ברבים את העובדה כי הוא שונא את האדם באשר הוא אדם, כי הוא מאיים להכניע בו את כוחות הנפש ולהפוך אותו לסחבה לכל גחמותיו האפוקליפטיות. כשאומרים עליו כי הוא טרור מפני שקורבנו הוא יהודי, מגייסים לו לבושתנו ולחרפתנו תומכים מצדיקים ומבינים כביכול המוצאים שיש משהו לגיטימי ברציחה כשהרוצח הוא בן למי שעוול לו במלחמה.
הטרוריסט המחסל ילדים על סף בית המדרש אין לו שום סנטימנט ושום זיקה לא של הן ולא של לאו לבית המדרש. יש לו זיקה לדמונים שלוחמים בשלטון אלוהי הצדק והמשפט, והזכויות, והשלום והקדמה והפתוח, בעולם כולו. ילדי טולוז של אוצר התורה הם מטרה יהודית . דביקות הוריהם לשלוח אותם בארץ נוכריה לבית ספר יהודי היא קדוש שם שמים. אני בוכה להם. אני זועם על הורגיהם. כיהודי בוודאי. אך ידע נא העולם כולו. הטרוריסט הוא אויבו לא רק אויבי. יבכה העולם כולו לילדים. לא אבכה רק אני. יזעם על הורגיהם. לא אזעם רק אני. כאדם. ככל אדם שנברא בצלם.
20.3.12
דעות, מקור ראשון 