Archive for מרץ 20th, 2012

מרץ 20, 2012

הזעזוע צריך גם להיראות

יצחק מאיר, איש משרד החוץ לשעבר. בתפקידו האחרון כיהן כשגריר ישראל בשוויץ

הכל הבל מול ילדים המוטלים ירויים על סף בית ספר יהודי בטולוז. הכל רעות רוח רעה, מול מורה הוראה שדם נפשו ניגר לעיני תלמידיו. הכל עולם פרוע בו מישהו מתכנן בקפידה בלילה לזרוע הרג בין עולי ימים עם שחר.

שוטרים וחוקרים, בלשים ומומחים לטרור ולסיכולו וכל צוותי השמירה, האכיפה והמניעה, יעסקו בשקידה באיתור הרוצח, בזיהוי הקטנוע עליו יצא רכוב כשכירו של מלאך מוות מטורף, אבל גם זה, כל כמה שהוא נחוץ והכרחי, הוא בעצם הבל. גם  העיתונאים, והצלמים, והשדרים, והמסקרים למיניהם, ישקדו על הרצח שהיה לסיפור וימלאו עיתונים, ומסכי טלוויזיה, ומקלטי רדיו, ומחשבים בידיעות ובתצלומים ובהשערות ובשברי אמיתות עם חרסי בדותות ויכבירו מילים על ההלם, ועל היגון, ועל התדהמה, ועל הדמעות, ועל הזעם, ועל החרדה, והכל כאין אל מול ההוויה בלתי המושגת של סתמיות נוראה של מוות אישי לחלוטין על מזבח של איזו שנאה מצווה מגבוה, צבורה בקהלים העובדים את האמת כביכול של מוות העושה לו משכן בשמים מעוותים.

הפוליטיקאים אומרים תדהמה. מזהירים לא עוד. מנבאים נלכוד. נמגר. משתתפים בצער. נואמים נחמות. בשמם בשם האומה, תהא אומתם אשר תהיה. ראשי עם ומדינה ממהרים להמריא אל מקום הפשע. הזעזוע צריך לא רק לטלטל אלא גם להיראות. חוקי התקשורת חיים ובועטים גם כשילדים קטנים נרצחים. חיים ביתר שאת. בועטים בנמרצות חסרת איפוק. הכל בנליה ברוח. משוטים נמרצים במים רדודים.

ומיד כמובן הצהרות על הכל שוב שואה. על טולוז הד לאושביץ. על נקמת דם ילד קטן של קישינייב וביאליק. הכל עבר הכובש את ההווה ואינו מרפה. והרי לא כן, לא כן, לא כן.

השטן על האופנוע הוא של היום. הוא של חכם משחית שאינו הורג את מי שהוא מכיר, את מי שיש לו עימו סכסוך, את מי שהוא לא יירגע אלא אם כן ייפרע ממנו, את מי שהוא שונא. לא. החכם המשחית הורג את הילד בטולוז כדי להפחיד כל אדם בכל עיר, בכל ארץ, בכל העולם כולו. הוא עושה את הילד אמצעי, כלי. הוא משתמש במותו כדי לירא את כל החיים. כדי למלא כל בית ספר חרדה, כל אם המלווה את ילדיה ללימודים למתוחה עד התפקע, כדי לרוקן את כל מסכות הערכים של כבוד האדם וכבוד הילד והזכות לחיים ולשלום לכלים ריקים ושבורים מלכתחילה. הטרור הזה הוא האנטי אנושיות האוניברסאלית. הוא חוגג כשאומרים כי הוא הורג מפני שהוא שונא יהודים ובלבד שלא יחשפו ברבים את העובדה כי הוא שונא את האדם באשר הוא אדם, כי הוא מאיים להכניע בו את כוחות הנפש ולהפוך אותו לסחבה לכל גחמותיו האפוקליפטיות. כשאומרים עליו כי הוא טרור מפני שקורבנו הוא יהודי, מגייסים לו לבושתנו ולחרפתנו תומכים מצדיקים ומבינים כביכול המוצאים שיש משהו לגיטימי ברציחה כשהרוצח הוא בן למי שעוול לו במלחמה.

הטרוריסט המחסל ילדים על סף בית המדרש אין לו שום סנטימנט ושום זיקה לא של הן ולא של לאו לבית המדרש. יש לו זיקה לדמונים שלוחמים בשלטון אלוהי הצדק והמשפט, והזכויות, והשלום והקדמה והפתוח, בעולם כולו. ילדי טולוז של אוצר התורה הם מטרה יהודית . דביקות הוריהם לשלוח  אותם בארץ נוכריה לבית ספר יהודי היא קדוש שם שמים.  אני בוכה להם. אני זועם על הורגיהם. כיהודי בוודאי. אך ידע נא העולם כולו. הטרוריסט הוא אויבו לא רק אויבי. יבכה העולם כולו לילדים. לא אבכה רק אני. יזעם על הורגיהם. לא אזעם רק אני. כאדם. ככל אדם שנברא בצלם.

20.3.12

מרץ 20, 2012

דרושה התחדשות המסגרת

מאמר מערכת

אחת התופעות המשונות במערכת הפוליטית בישראל היא דעיכתה המתמשכת של הציונות הדתית. במקום לנצל את כוחה האלקטורלי כמו גם את האיכויות של אנשיה, אנו עדים להתרסקות פנימית של המפד"ל, כשגם סיעת האיחוד הלאומי לא מצליחה להמריא – בלשון המעטה.

נכון הוא שמציאות זו קשורה לרצון המוצדק של מצביעי המגזר – ששיעורם באוכלוסייה מגיע לכדי 14 מנדטים לפחות – להשתלב בתוך המפלגות הגדולות, מתוך רצון למקסם את השפעתם הפוליטית; אולם נראה כי גם תרבות העסקנות והתככנות המפלגתית הובילו לכך שרבים ממצביעי סיעות אלו פשוט מאסו בהן.

גם בסיעות הגדולות כדוגמת הליכוד, ישראל ביתנו, קדימה ומפלגת העבודה ישנם תככים ולעתים גם נחשפות פרשיות שחיתות קשות. אלא שבמפלגות גדולות, פרשיות אלו לא מצליחות להאפיל על היתרונות והעשייה הפוליטית שקיימת בשטח ושמתבצעת על ידי פעילים וחברי כנסת מסורים.

המאבקים בסיעת המפד"ל בין שלושת חברי הכנסת של הסיעה או חוסר ההסכמות בתוך האיחוד הלאומי, לעומת זאת, בולטים הרבה יותר ומטילים צל גדול על האטרקטיביות שלהן.

כמעט כל סקרי העומק שנערכו בשנים האחרונות מלמדים על כך שרוב המגזר הדתי לאומי מצדד בעריכת פריימריז פתוחים שבהם ייבחרו מנהיגיו. אלא שרצון זה נתקל שוב ושוב בשלל תירוצים תמוהים והתחמקויות מצד ראשי המפלגות. כך, למשל, עד לרגעים אלה מתקיים מאבק בתוך סיעת המפד"ל סביב פרטים וסעיפים בהמלצות ועדת המפקד של התנועה. התחושה הכללית היא שהתנועה מפחדת מקבלה גורפת של החלטות שהתקבלו על ידי קבוצת אנשים ישרה וראויה, שמא הממסד יאבד את כוחו וגורמי כוח חדשים ייכנסו אל תוך הבית פנימה.

מציאות עגומה מסוג אחר קיימת בסיעת האיחוד הלאומי, שחלק מחבריו ממשיך, כמעט בחירוף נפש, להתנגד לכל סוג של בחירות. חלק מרבני תקומה מתנגדים לפריימריז – למרות שלאחרונה הרב דוב ליאור שינה את דעתו בנושא – ואף מעלים נגדם שיקולים משמעותיים. אלא שההתנגדות הזו, על כל העומק שבה, לא מצליחה לשכנע את הציבור והמשמעות שלה היא אובדן קולות רבים.

המחדל המתמשך נתפס על ידי רבים כרצוי. דמויות מפתח במגזר רואות ברכה בסיום העידן המפלגתי וברצון להשתלב בתוך המערכת הפוליטית הכללית. אלא שבשטח, מדובר במצב בו מתחוללת פגיעה מתמשכת בנושאים עקרוניים הקשורים ישירות לחיי כולנו.

בחירתם של רבנים לא ציוניים למשרות רבני עיר, התקפות חסרות תקדים על הרבנות הצבאית, פסילת גיורים שנעשו על ידי בתי דין כשרים, שחיקה בתקציבי הישיבות, בהן ישיבות ההסדר, הישיבות התיכוניות והאולפנות – הם רק חלק מהמצבים בהם המפלגות החילוניות מעדיפות את האינטרס הקואליציוני הצר על פני טובת עם ישראל כולו.

נזקים אלו הם רק קצה הקרחון של מציאות כוללת, בה השסעים החברתיים בישראל גדלים עוד ועוד כיוון שאין אף כוח פוליטי משמעותי ובעל תוקף מוסרי הנושא ברמה את קול האחדות ואהבת הזולת.

מתוך מצוקת הציבור, נולד הצורך במסגרת פוליטית ציונית דתית מתחדשת, שתהיה נקייה מאנשי העסקנות הישנה, תוך איחוד הכוחות במגזר. מסגרת כזו, אליה ייכנסו כוחות רעננים וצעירים לצד ותיקים ומנוסים, תצליח להעמיד בראשה אנשים ישרי דרך והגונים, תחזיר את האמון שאבד לרוב המצביעים בציונות הדתית ותחולל את התחייה ההיסטורית הנדרשת בישראל.

אסף גולן

20.3.12

מרץ 20, 2012

דו"ח גולדסטון של הולנד

ד"ר מנפרד גרסטנפלד, יו"ר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ופרסם ספרים בנושא האנטישמיות החדשה

תוך כדי מסע הבחירות שלו, טען לאחרונה אחד המועמדים הרפובליקנים לראשות המפלגה, ריק סנטורום, כי עשרה אחוזים מהמתים בהולנד עוברים מהעולם בהמתת חסד. לפי סנטורום, כמחצית מאותן המתות חסד נעשו בניגוד לרצון המומתים. חשבון פשוט מורה שמדובר בכשבעת-אלפים נפש, שלטענתו נרצחו, פשוטו כמשמעו, בידי רופאים הולנדים.

בעקבות נצחונו במדינות הדרום בשבוע שעבר, הפך סנטורום למתחרה רציני ביותר ליריבו, מיט רומני. נשמעו, כמובן, הרבה מחאות רעשניות מכיוון הולנד, שם טענו שקביעותיו של סנטורום מופרכות, כיוון שהמתת חסד מיושמת 'רק' על שני אחוזים וחצי מכל מתי הולנד בשנה. אלא שאחד הכותבים במגזין 'פורבס' גורס, שכאשר מיישמים כמה חישובים, קביעותיו של סנטורום אינן רחוקות כל כך מהאמת. יהיו המספרים המדויקים אשר יהיו, אין ספק שמדובר במאות מקרים מדי שנה בהולנד, של המתת חסד המבוצעת ללא הרשאת 'הלקוח'.

בואו נפליג לרגע למחוזות הדמיון, ונניח שמדינות מוסלמיות מחליטות לתקוף את הולנד. בוועדה לזכויות אדם של האו"ם ייטענו, כי מסע הרג שכזה מהווה הפרה חמורה של מגילת זכויות האדם. אותן מדינות יוכלו להשיג רוב להקמת ועדת חקירה בנושא. ומי יהיה המועמד הטבעי לעמוד בראש הוועדה, אם לא השופט ריצ'רד גולדסטון? הוועדה שלו תכלול חבר אחד שכבר גינה בעבר את הולנד בנושא המתות חסד ואחר הידוע בעוינותו הרבה למדינת השפלה.

גולדסטון ואנשיו ייצאו לדרך עם הליכי החקירה הבדוקים מנסיון מהעבר. הוועדה תבסס את מסקנותיה על בסיס מה ש"שמעה, ראתה וקראה". כמו שקיבלה שמועות מלחמה שהסתובבו בעזה, כך תיישם את השיטה על הולנד.

כיוון ששמועה מתקבלת כהוכחה, גם אני אוכל להופיע בפני גולדסטון וועדתו. יש לי ידידה הולנדית שסיפרה לי כיצד רופאי בית החולים הפעילו עליה לחץ כבד ביותר שתרשה המתת חסד לבעלה החולה הסופני. לדבריה, רק משום שבנה הוא רופא ובן אחר שלה הוא עורך-דין, מצאה בתוכה כוח להתנגד לכפייה הזאת.

מועמדים אחרים לעדות בוועדת גולדסטון יהיו חברי הארגון 'יד עוזרת', ארגון נוצרי למען נכים ומוגבלים. הם כתבו בעבר לסגן שר הבריאות בבקשה שתימצא דרך טובה יותר להגן על הנכים מאשר מתן סיוע להתאבדות.

הודות לוועדת החקירה, הוויכוח הציבורי בנוגע להמתות חסד יתרחב. יתפרסמו מאמרים שיקבעו חד משמעית שכבר היו לא מעט רופאים בהיסטוריה שהיו גם רוצחי המונים. יזכירו את ד"ר יוזף מנגלה מאושוויץ, הדיקטטור מהאיטי פאפא-דוק פרנסואה דובלייה וד"ר בשאר אסד. אם גולדסטון יהיה עקבי, הדו"ח יהיה מרשיע. לאחר זמן, כאשר ייגרם להולנד מספיק נזק, הוא גם יכתוב מאמר ויחזור בו מחלקים מסוימים בדו"ח.

כעת נקיץ מהחלום. דו"חות שגויים ומעוותים של המועצה לזכויות האדם מתמקדים בארץ אחת בלבד, הזוכה באופן עקבי לגינויים – ישראל. כל המדינות האחרות, כולל הולנד, יכולות להישאר רגועות.

 20.3.12


מרץ 20, 2012

מישהו שומע אותי

רעות יעקבסן

הוועדה לקידום מעמד האישה אישרה בשבוע שעבר לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק לפיה גם השיחות לער"ן (עזרה ראשונה נפשית) יהיו בחינם, ממש כמו מספרי החירום למד"א ולמשטרה.

לא תמצאו כאן ולו מילת ביקורת אחת על ער"ן, אירגון של חסד שנותן מענה גם למקרים קשים העלולים להסתיים באובדן. מי שיעקוב אחרי הפעילות השוטפת, יישמע לא אחת סיפורים קורעי לב שמטופלים על ידי המתנדבים, אנשים שעוזרים ומסייעים מתוך רצון טוב ועם כל הלב.

את הטקסט "הידיד שלך בער"ן רוצה לעזור לך" היינו שומעים השכם והערב בתשדירי פרסומת בטלוויזיה, וגם קוראים מעל הכריכה החומה של מחברות בית הספר. ידידות היא קשר שמתבסס על אמון ורעות. אולם יש להפנות מספר שאלות כלפי נבחרי הציבור, חברי הכנסת. האמנם יש צורך בחקיקה כדי לספק את השירות הזה?

כאשר קשר נעשה חוקתי, המילה 'ידיד' כבר פחות מתאימה עבורו. אולי הקשר הופך להיות כקשר בין פקיד ללקוח. הרי ברמת הפקידות, התקציב תמיד מעוגן בחוק. בעבר היתה הצעת חוק של ח"כ דוד אזולאי מש"ס וחיים אורון ממר"צ לחייב את בזק לספק שיחות טלפון חינם לער"ן ול'קול הדף', שירות העוסק בהפצת תורה. הצעה זו לא הגיעה לחקיקה, כיוון שבזק הסכימה לספק שיחות חינם לשני גופים אלו – ללא חוק. האם במקרה דנן יש צורך בחוק כזה, או שבזק התייאשה ממימון השיחות?

לפני שנים ספורות עבדתי בחברת תקשורת ישראלית וחברתי לעבודה איבדה את כרטיס העובד שלה. להסתובב בלי כרטיס עובד זה עניין לא נעים: מעבר להחתמת הכרטיס בכניסה וביציאה, היא היהת זקוקה לכרטיס לשם מעבר בין הקומות במשרד, כשהלכה לשירותים או סתם יצאה לארוחת צהריים, ומחברים אי אפשר לשאול כרטיס לזמן ארוך.

בצר לה, נגשה למזכירות וביקשה שינפיקו לה כרטיס חדש, תוך שהיא מחכה לקנס הכספי שיוטל עליה. להפתעתה נאמר לה שהיא צריכה לשלם 50 ש"ח – אבל לא לחברת התקשורת עצמה, אלא לכל מוסד צדקה שתחפוץ, ועליה רק למסור את הקבלה על התרומה למזכירות.

הנה, לפעמים תרומות מגיעות בגלל יוזמה מקומית של חברה, ואפילו חברת תקשורת ישראלית. לא תמיד צריך את המחוקק כדי לסדר את העניינים. אולי תורם הכפפה גם בפעם הזו?

20.3.12