דו"ח לוי: קו פרשת המים של ההתיישבות ביו"ש

ד"ר חגי ויניצקי, מרצה לדיני קניין ומנהל הקליניקות המשפטיות במכללת 'שערי משפט'.

הגיש לוועדת לוי , יחד עם עו"ד דניאל קרמר, חוות דעת בנושא "מרשמי המקרקעין ביהודה ושומרון"

דו"ח ועדת אדמונד לוי על 'מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון' שפורסם השבוע, הוא הרציני, המקיף והמקצועי ביותר שעסק במעמד המשפטי של אזור יו"ש מבחינת המשפט הבינלאומי מאז ומעולם. מדובר בדו"ח של ועדה משפטית שמונתה ע"י ראש הממשלה ושר המשפטים. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס, ושני החברים הנוספים בה היו שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס תחיה שפירא והיועץ המשפטי של משרד החוץ בדימוס עוה"ד אלן בייקר.

לאחר ניתוח משפטי סדור ומפורט קבע הדו"ח כי על פי דיני המשפטי הבינלאומי, דיני הכיבוש אינם חלים באזור זה. מסקנה זו התבססה, בין השאר, על כך שמעולם לא הייתה קיימת מדינה ריבונית ביהודה ושומרון. לא ניתן לכבוש שטח באזור שלא שייך לאף מדינה. מסקנה נסמכת גם על החלטות ואמנות בינלאומיות ובראשן כתב המנדט, שחייב את ממשלת המנדט ליישב יהודים בצפיפות בכל אזור שליטתה, לרבות אזור יהודה ושומרון, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי.

הדו"ח קבע שהטענה שעל פי המשפט הבינלאומי אסור לישראלים להתיישב באזור זה לא נכונה, ולהיפך, לישראלים קיימת זכות שבדין, ולכן הקמת הישובים היא חוקית לחלוטין. למעשה, זו הייתה העמדה המשפטית הישראלית מאז מלחמת ששת הימים. המשפט הישראלי לא הכיר בתחולת דיני הכיבוש באזור זה, והמדינה הסכימה באופן וולונטרי לפעול לפי ההוראות ההומניטריות של אמנות ז'נבה.

עם השנים החלה להישמע העמדה של נציגי התושבים הפלשתינאים באזור זה ושנתמכה ע"י אנשי אקדמיה ישראלים, לפיה דיני הכיבוש חלים זאת באזור. עמדה זו, שאין לה כל ביסוס משפטי, ערבה לאוזני מדינאים ומשפטנים בחו"ל, מאחר שהייתה כמעט העמדה היחידה שנשמעה בתקשורת בארץ ובחו"ל. בטעות, החלה להיתפס כעמדה בלבדית.

אחת התרומות הגדולות של דו"ח לוי היא 'החזרת עטרה ליושנה' והוצאה מחדש של האמת המשפטית לאור. הדו"ח מבקר את התנהלות רשויות המדינה השונות, לרבות שרי הממשלה והעומדים בראשה, שמצד אחד פעלו להקים את המאחזים על אף שלא ניתנו מראש כל האישורים לכך (תופעה שקיימת גם בתחומי הקו הירוק), אך מצד שני טענו לאחר מעשה שמדובר במאחזים לא מורשים.

התנהלות כזו מהווה הפרת הבטחה מנהלית, יוצרת השתק כלפי המדינה (דהיינו, שהמדינה כעת לא יכולה לטעון שהמאחזים לא מורשים) וכן התנהגות בחוסר תום לב. יתרה מכך, מדובר ב'הסכמה מכללא' להקמתם.

לפיכך הדו"ח ממליץ לממשלה להסדיר את כל המאחזים שקיימים על קרקעות המדינה או של ישראלים, להסיר את כל החסמים המנהליים – שבחלקם נוצרו כדי למנוע התיישבות של יהודים – ולהימנע מהוצאת צווי הריסה. ישובים שקיימים על אדמות שמתקיים לגביהם סקר, לבירור הזכויות בהן, יש להשלימו במהרה. ישובים שקיימים על מקרקעין שישנה מחלוקת לגבי הבעלות בהם, יש לברר את המחלוקת רק בבתי המשפט האזרחיים ולא בערכאות מנהליות.

על פי הדו"ח, עד להחלטה אין להורות על פינוי או הריסה, כמו במקרי גבעת האולפנה, מגרון ועוד. הדו"ח ממליץ לממשלה לקיים נוהל מסודר להקמת ישובים חדשים, וקובע שהרחבת ישובים קיימים בתחום השיפוט שלהם כלל לא מחייבת החלטת ממשלה. בנוסף, יש לאפשר גם עיון במרשמי המקרקעין הקיימים כדי למנוע תרמיות, וכן לאפשר ליהודים לרכוש קרקעות בעצמם ולא רק דרך תאגידים.

זכינו, סוף סוף, לספר הדרכה משפטי ומקצועי שינחה מעתה והלאה את רשויות המדינה בנושאים אלה. אימוץ הדו"ח במלואו ע"י ממשלת ישראל, ותמיכה בו על ידי אנשי אקדמיה בכירים, תסייע לקבלתו גם במישור הבינלאומי. המהלך, על כל פנים, לא יוכל להיעשות ברגע אחד, אלא רק בהתמדה ובנחישות לאורך זמן.

13.7.12

העולם מחפש משמעות – במגרון

הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת

לפני דור, ספרו של פרופ' ויקטור פרנקל 'האדם מחפש משמעות' היה פופולרי מאוד. פרנקל שרד כמה ממחנות ההשמדה היותר נוראים של הנאצים, למרות שאנשים חזקים ממנו כשלו ולא יצאו בחיים. הוא התבונן, למד והבין כי אנשים שיש להם בשביל מה לחיות – יעמדו בכל מבחן. אנשים שאין להם בשביל מה לחיות – פשוט לא ישרדו.

אחרי שיצא ממחנות המוות, ניסח תורה שלמה שהייתה בנויה על התובנה הזאת, תורה שהפכה לאסכולה בתורת הפסיכולוגיה. תורה שאומרת כי מי שיש לו אדם, ערך או אידיאל שהוא רוצה להגשים – כל הקשיים בעיניו יהיו למאומה. אם יש לחייו משמעות – הוא יכול לעבור את כל המבחנים בהצלחה. אם אין לו משמעות – כל קושי קטן הוא הר בלתי עביר. אדם כזה עלול להתאבד, או לחיות ללא זיק של תקווה, אור ואמונה. כל קושי עלול להכריע אותו בדרכו.

אם לוקחים את דבריו קדימה, מבינים למה העולם כל כך מתעניין במה שקורה במגרון, בבית אל ובגבעת אסף. אם הם קיימים – זאת אומרת שיש אלוקים. זה גם אומר שההבטחות שאלוקים הבטיח ונשבע לאבות ולכל הנביאים היו נכונות. זה אומר שאלוקים פועל בהיסטוריה, מנווט מאחורי הקלעים ולפניהם. אם כל זה נכון – העולם מקבל משמעות, הוא לא רק אוסף אקראי של מולקולות.

כשהקימו את מדינת ישראל, התובנה הזו החלה לחלחל לראשם של מליארדים שקראו את התנ"ך וראו את נבואותיו מתחילות להתגשם מול עיניהם. כשעם ישראל ניצח את שבע המדינות שקמו עליו – הם הבינו ש"רדפו מכם חמשה מאה" זו מציאות, לא אוטופיה רחוקה. כשמליון יהודים עלו מרוסיה הם אמרו בליבם "חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת". כך הם בוודאי אומרים בכל הצלחה שלנו, ונסוגים בכל כישלון שלנו.

זאת המשמעות של ארץ ישראל כשכולה בידינו, כדבר ה' ביד עבדיו הנביאים. זאת הסיבה בגללה העולם מתעניין בעץ זית של פלאח מבית זית, למרות שהוא לא ממש מתעניין בטבח שמתבצע במאות אלפי בני אדם במקומות אחרים בעולם.

העץ הזה חשוב בסין וביפן. בתי האולפנה משמעותיים לתושבי ארצות הברית ורוסיה. התובנות הללו משמעותיות לשבעה מיליארד בני אדם. אלו תובנות שמתקבלות על ידי עם קטן בכמות – וגדול במשמעות. עולם שלם, על עיתוניו וכתביו, מתעניין בחמישה בתים בבית אל ושורת קרוואנים במגרון, גבעת אסף וחוות גלעד.  אם הם יקומו ויתקיימו – יש אלוקים, יש נבואה, יש תנ"ך, יש יציאת מצרים, יש אלוקים והוא פועל גם היום. אם לא – אולי הכל סתם.

יש בעולם מיליארדים של נוצרים ומוסלמים שמאמינים באמת התנ"ך. מיליארדים שמבססים את אמונתם באלוקים על מה שקרה לעם שלנו בעבר. יש בעולם מאות מיליונים שמבססים את אמונתם על מה שקורה לנו כאן ועכשיו.

כל זה נותן עומק אדיר לכל מה שקורה במאבק על הארץ. זה כבר לא מאבק פוליטי בין ימין לשמאל, זה מאבק עולמי בין טוב ורע, בין אמונה לכפירה, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. זה מאבק שהסוף שלו קבוע, כי אין מי שיכול לנצח את אלוקים.

השאלה היא כמה סבל יהיה בעולם עד שנגיע לשם. אפשר להגיע בשמחה – ואפשר להיגרר על הארץ.

13.7.12

 

מחיר ההצלחה של נתניהו

אוהד קמין

לא ברור מה בדיוק היה המחיר ששולם על ידי נתניהו כדי לקנות את ההתפנות מרצון של תושבי גבעת האולפנה ולרצות את הנהגתם, אך אין ספק ששוב הוכיחה המדינה כי יש לה כוח שעולה על זה של המתיישבים.

אין צורך בהבנה גדולה בפוליטיקה המקומית כדי להבין שמה שקרה בגבעת האולפנה מייצג את אחת הבריחות הגדולות ביותר של פוליטיקאי מגזר דינו של הציבור. בתרגיל פוליטי, פרגמטי ומושלם, הצליח נתניהו להימנע משקיעה בבוץ המצבים המביכים כמו זה של פינוי גוש קטיף או תמונות האלימות בעמונה – ובו בזמן לרצות את השמאל ושלוחי הבג"ץ שלו. אין ספק שמבחינה מעשית-פוליטית הציג בפנינו ראש הממשלה טיסה חמקנית מתוחכמת שמשמעותה, במונחים של משל, להצליח להישאר נקי לאחר צניחה בארובה.

אך מה שנתניהו לא לקח בחשבון – וסביר שאין ביכולתו לעשות זאת – הוא מכלול המחירים שיצטרכו אזרחי ישראל לשלם על הצלחת התחמקותו. לא מדובר רק על כך שדיירי שכונת האולפנה משלמים מחיר אישי יקר על אובדן מקום מגוריהם, אלא על כך שמנקודת מבט דתית מהווה פינוי שכונת האולפנה הצהרת כניעה של היהדות כלפי מדינת ישראל.

דווקא בשל המצאות השכונה תחת שליטתו של מוסד רבני, אומרת הסכמתה של ההנהגה המקומית פשרה בין נציגי ההלכה היהודית לבין הלכת בג"צ, שבבירור מנוגדת לכל מגמה מסורתית יהודית. הצלחתו של נתניהו 'לכופף את היד' דרך מקרה גבעת האולפנה איננה אלא הדגמה מעשית חוזרת של היות כוח המדינה גובר על גורמים זניחים כמו אמת, צדק, שכל ישר, זכויות קנין וזכותו של עם ישראל על ארצו.

זה האחרון יהיה מכשול עמו תצטרך להתעמת ממשלה נבחרת שתנסה להעניק תוכן להיותה של המדינה העתידית מבוססת על ערכים יהודיים טהורים.  במודע או שלא במודע, יישאר המאבק על גבעת האולפנה בתודעת ההתיישבות כמקום ששום קרב גלוי לא נערך על נטישתו. פרשה זו מהווה חוליה נוספת בשרשרת נמשכת של עזיבה, חיסול והריסה של מקומות יישוב בארץ ישראל, שעליה חתומות ממשלות הליכוד.

אחרי המאבקים הגלויים של פינוי ימית, התנתקות גוש קטיף והרס בתי עמונה, הצליח נתניהו לעקוף את דעת הקהל הלאומית הן בהתנגדותו בכנסת לחקיקת חוק שהיה עשוי לבלום את ההרס, הן בהסכמים מסתוריים שערך מאחורי גבו של ציבור המתיישבים.

הסכמים ועיסקאות עם גורמים שביצעו החלטות שלא ברור מהן ההשלכות המעשיות והעקרוניות שלהם, הם מפוקפקים למדי – ולו רק בגלל שהממשל הישראלי הוכיח במקרים רבים כממסד שאין לסמוך על הבטחותיו.

כך או כך, המחיר הכבד של ההסתרה, ההתחמקות וההתארגנות הפוליטית עוד רחוקים מלהיות משולמים על ידינו, אך ישולמו במלואם על ידי הדורות הבאים, שלהם הורשנו באמצעות גבעת האולפנה סוגיות קשות לפתרון שיקשו מבחינה מוסרית על כל מתיישב עתידי בארץ.

 11.7.12

דו"ח המאחזים: ניצחון הנרטיב הציוני

מאמר מערכת

דו"ח המאחזים שהוגש אתמול על ידי השופט אדמונד לוי לממשלת ישראל, מתקן את העוול העמוק שנגרם לתושבים ישראלים רבים שהתיישבו ביהודה ושומרון בסיועה של הממשלה ושהפכו בבוקר לא עבות אחד לפורעי חוק.

אי הסדרים, שנגרמו בעקבות בעיות בירוקרטיות שונות בעקבות ספקות שהתעוררו בנוגע לבעלות על הקרקע עליה המדינה יישבה אותם היו רק התירוץ לבעיית החוקיות. הבעיה האמיתית היתה חוסר רצונה של ממשלת ישראל להדוות כי אכן, היא מחזיקה בחבלי ארץ אלה ומיישבת אותם.

מעבר להסדרת בעיית המאחזים, עיקר חשיבותו של הדו"ח היא בהחזרת היחס הנכון למעמדם של חבלי יו"ש ושבירת הנרטיב השמאלני, שניסה לנתק את הקשר בינם לבין העם היהודי בתואנות של 'שטח כבוש'. יהודה ושומרון, כמו ארץ ישראל כולה, הם ערש תרבותו של העם היהודי, מכורתו ההיסטורית ומקום שביחס אליו לעולם לא יוכל להיטען כי מדובר בשטח שאינו קשור לעם היהודי. על אף זאת, כמובן, תמיד ישנם מי שמנסים לשכתב את ההיסטוריה, ואף לשתול את הזייתו בתוך מערכת החינוך הציונית.

ההכרה בדבר הקשר בין העם לארץ היתה הסיבה להחלטת חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפקיד את הארץ בידי האימפריה הבריטית כדי שזו תסייע לעם ישראל להקים מחדש את ביתו הלאומי. אמת פשוטה זו טושטשה לאורך שנים ועדיין מטושטשת על ידי השמאל הישראלי בתואנות שונות. החמורה שבהן היא הכחשת קיומו ההיסטורי של עם ישראל, הן על ידי השכחת הזיקה ההיסטורית לארצנו והן על ידי יצירת נתק בין מדינת ישראל המודרנית לאחיותיה הקדומות.

תהליך ההשכחה המתוחכם, שמשתמש, בין השאר, בכלים פסבדו-אקדמיים ולוליינות מושגית, פועל מתוך ההנחה שהניתוק יאפשר לממשלה לסגת בסופו של דבר מיו"ש, מתוך הנחה שכך יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. מדובר לא רק בעשיית פשע כלפי האמת ההיסטורית וכלפי זהותו העצמית של עם ישראל, אלא גם כלפי העובדות בשטח.

המלחמה בינינו לבין מדינות ערב, ובתוכם הפלשתינים, מעולם לא היה על קרקע בלבד אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל בכל גודל שהוא במזרח התיכון. העולם הערבי מתנגד למדינת ישראל מסיבות דתיות ואנטישמיות עמוקות, שאין דרך פוליטית או מדינית ליישב או לעצור.

במילים אחרות, מדינות ערב לעולם לא ישלימו עם מדינה יהודית במרחב האזורי וישאפו תמיד לחסלה או במלחמה גלויה או במסגרת תוכנית השלבים המפורסמת. המחשבה שקנתה שביתה בחוגי השמאל, כי ישראל אשמה במצבה, היא אוטו אנטישמית.

הפנית האצבע המאשימה מעוקרת מתוכנה בדו"ח המאחזים, ואולי יהא זה שלב ראשון בשירוש ההאשמה העצמית מהשיח הישראלי.

אסף גולן

10.7.12

למבוגרים יש אחריות

שרה אליאש, חברת מליאת מועצת יש"ע

השאיפה האוטופיסטית לאמת צרופה מאפיינת, אמנם, את בני הנוער האידיאליסטים, אבל תפקיד המבוגרים הוא להרחיב את התמונה ולהכיר במורכבותה. בכל הגשמה, מעצם טבעה, יש התמודדות עם המציאות ופגיעה בטוהר החזון. כל אידיאל בהתגשמותו הופך לארצי.

מובן שיש לשמור על גבולות הפשרה. כפי שכתבו ראשי הועדים ותנועת קוממיות, יש אמון במניעים וב"ה אין טענות לשחיתות. לכן לא מובן גובה הלהבות הנוכחי, בעיקר לנוכח העובדה שהסכם הפשרה בגבעת האולפנה כלל את אחד הרבנים המובילים של קוממיות, מה שהותיר מבוכה גדולה, בפרט אצל הנוער.

בשבוע שעבר קונן מעל דפי העיתון ידידי, בצלאל סמוטריץ', על העדר האמת. הכעס, הכאב והעלבון ניכרו בדברי סמוטריץ' וניר צבי – אך לא ברור כיצד הם לא חשים שמאז הגירוש נשפכו אינספור השמצות וגינויים, שלובו ע"י יחס מתנשא ומבזה למועצת יש"ע – הישנה והמתחדשת – כאילו היא שגרמה לכשלון המאבק וכביכול אינה נאמנה לארץ ישראל ולשולחיה.

בראיונות לגופים שונים הושפלו דני, פנחס ולרשטיין ואחרים בשאלות קנטרניות שתמיד היתה בהם הנחת המבוקש של חוסר נאמנות, קומבינות ושיתוף פעולה עם השלטונות שמוצגים תדיר כאויבים. נערך מסע דה לגיטימציה, שאחד משיאיו היה סביב מגרון.

לא אחת חשתי שאין כלל דיון ענייני. שכל רעיון פרגמטי שיש בו פשרה מוצג מראש כהרס האידיאל הטהור. אך את מחירו של מתווה עמונה שמוצג כ'נצחון האמת' – ספגה לא אחרת מתנועת 'אמנה' המושמצת, שפיצתה את רוכשי הדירות. בגבעת האולפנה התברר שכאשר מונחים על הכף גורלם של עשרות משפחות ועשרות מיליוני שקלים – האמת הופכת להיות מורכבת יותר.

האם לא ברור שהאשמות בתבוסתנות ותחמנות, כשהן מגיעות לנוער, שמטבעו רואה את העולם בשחור-לבן, הופכות את אנשי אמנה, מועצת יש"ע וכל גוף ממסדי ל'אוייב העם'? זה תקופה ארוכה יש חוסר נכונות מצד מנהיגות הוועדים לשים קו אדום. חוסר הפשרות של הנוער משרת, כביכול, את המטרה. בכך נגרם עוול גדול לנוער, שזקוק לריסון ולגבולות מצד המבוגרים.

לא עקבתי אחר כל מלה של דני דיין. ייתכן כי שגה. עם זאת, עדיין לא הגיע לכדי מאית ממבול הגינויים המתמשכים שהוא סופג. איני מסכימה לכל מה שנעשה. אני חושבת שהיה מקום להאבק יותר בעד חוק ההסדרה. אבל ברור לי שהדברים נעשים בכל צד מתוך אמונה בצדקת הדרך. חשוב שתהיה מחלוקת, אבל התנאי להשרדותנו כאן הוא שננהג כבוד זה בזה. העמדה הרווחת, ש"כל מי שאינו מסכים לדעתי הוא בוגד" – הרסנית.

מועצת יש"ע מואשמת כי אינה סופרת את שולחיה. יש בזה משהו, לפחות לגבי דרך ההתנהלות. אכן, לא מעט החלטות מכעיסות אותי, ועם זאת אני מאמינה שפגיעה מתמשכת בגוף המייצג פוגעת, בסופו של דבר, בכולם. שביב של אור ראיתי בהתכנסות ראשי המועצות בשבוע שעבר. התכנסות שנאמרו בה דברים לא קלים, הוטחה ביקורת, אבל ההחלטות שיקפו יחס בוגר ואחראי למפעל ההתיישבות.

לפנינו אתגר לא פשוט: לחזק הנהגה מייצגת ולא לדבר בריבוי קולות, להתמודד עם שאלת הנוער על כל נגזרותיה. אני מקווה שמתוך המשבר הנוכחי ייצמחו הבנה והידברות שכל כך חסרות אצלנו.

8.7.12

כן, אוניברסיטה באריאל

פרופ' יוסף פנחסי, דקן הפקולטה להנדסה במרכז האוניברסיטאי אריאל

המוסד האקדמי באריאל קם לפני למעלה מחצי יובל. הוגיו ביססו אותו, כבר מיום ייסודו, כאוניברסיטה לכל דבר ועניין. הקו המנחה הביא לפתיחה של מגוון פקולטות וחוגים ממדעי החברה והרוח, המדעים המדויקים, ההנדסה ומדעי החיים. בשל החשיבות הלאומית והצורך במקצועות מדעיים-טכנולוגיים שעליהם מושתתת התעשייה עתירת הידע של ישראל, דאגו המייסדים כבר בשלבים הראשונים לפתוח במוסד מחלקות שמכשירות בוגרים במדעים ובטכנולוגיה.

חברי הסגל, חלקם מדענים חוזרים, נקלטו במרכז האוניברסיטאי על פי קריטריונים של מצוינות אקדמית, פיתחו שטחי מחקר בסיסי ויישומי. מענקי מחקר בהם זכו בהיקפים גדולים, אפשרו את הקמתן של מעבדות מחקר בתחומים מדעיים מגוונים. במהלך השנים הורחבו מאד תחומי הלימוד לתואר ראשון ושני, ועשרות סטודנטים לתואר דוקטור השתלבו בקבוצות המחקר.

מחקרים שהבשילו לכדי מאמרים בכתבי עת מובילים ופטנטים רשומים, הביאו להקמתן של שתי חברות הזנק, אחת מהן בשיתוף פעולה עם קרן 'סקולקובו' היוקרתית. שיתופי פעולה בינלאומיים שנרקמו עם למעלה ממאה אוניברסיטאות ומוסדות מחקר הובילו לקשרי מדע עם חוקרים בעלי שם. מדענים וסטודנטים מרחבי העולם מגיעים לעבוד במעבדות אריאל ולהרצות בכנסים שמארגן המרכז. חברי הסגל מוזמנים להתארח לשנת שבתון באוניברסיטאות יוקרתיות בעולם.

במוסד פועלים מוקדי מצוינות בתחומים שמצויים בחזית המחקר העולמי. בכלל אלה בתחום הסרטן, המטלורגיה, הקרינה האלקטרומגנטית, הרובוטיקה, חקר המוח,  אנרגיה ירוקה, ביטחון המולדת ואסטרטגיה לאומית. חלק ממוקדי מחקר אלה הוכרו כמרכזי ידע לאומיים בשל הייחודיות והחשיבות שלהם למדינת ישראל. בקמפוס האוניברסיטאי מופעלים מתקני לייזרים ומייזרים המבוססים על מאיצי אלקטרונים רבי עוצמה. מתקנים כאלה, אשר מצויים רק במעבדות המתקדמות בעולם, לא קיימים באוניברסיטאות ומוסדות מחקר אחרים בישראל בשל תשתית הידע המדעי הנדרשת להפעלתם.

הישגים אלה הם שהביאו את ממשלת ישראל בשנת 2005 לבחון הקמתה של אוניברסיטה באריאל. הוקמה ועדת בדיקה שמונה שישה מדענים מהבכירים ביותר בארץ, ואשר זה מכבר הגישה את מסקנותיה לגופים המתאימים, ובהן המלצה להכיר במרכז כאוניברסיטה.

בשבועות האחרונים אנו עדים לכך שככל שמתקרב מועד סיום תקופת ההכרה במרכז האוניברסיטאי אוניברסיטה במעמד זמני, מבליחים קולות שקוראים להפריע למהלך בתואנות משונות, לפעמים אף באצטלה אקדמית.

מאז ומעולם, הופעתה של אוניברסיטה חדשה במדינת ישראל זכתה בתחילה לניכור מצד אלו שהוקמו לפניה, כך שאין חדש תחת השמש. גם הטיעונים המושמעים בהקשר זה כי "אין צורך באוניברסיטה נוספת" או ש"לא התקיים דיון בנושא", אינם חדשים. בטענות שווא אלה הוסר הנושא מתהליך קבלת ההחלטות ונמנעה בפועל הקמתה של אוניברסיטה חדשה בישראל – כבר ארבעים שנה.

המצב כיום הוא שבאריאל מתקיימת, הלכה למעשה, אוניברסיטה לכל דבר ועניין, שהישגיה ניכרים. כל שנותר הוא לקבל אותה. גם תואנת התקציב מוזרה, שכן כבר עכשיו נהנה המרכז האוניברסיטאי באריאל ממענקי מחקר שבהם זוכה בזכות מחקריו. הניסיון מראה שאוניברסיטה נוספת דווקא מביאה להגדלת המשאבים הלאומיים, שמופנים למחקר ולפיתוח.

חוששני שההתנגדויות שמועלות נגד האוניברסיטה אינן שקופות. האם בגלל עמדות פוליטיות מסויימות תאבד החברה בישראל את כל אשר הושג באוניברסיטה הצעירה הזו? האם בשל פחד מתחרות תאבד מדינת ישראל את אחד ממוקדי המצוינות המדעית שלה? האם בשל גורמים אינטרסנטיים מוכנה המדינה לוותר על חוסן ביטחוני? על מקבלי ההחלטות לעמוד איתן נגד מגמות שליליות ולהכיר באוניברסיטה השמינית בישראל – אוניברסיטת אריאל.

6.7.12

איש הברזל

 דן דייקר, מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, לשעבר חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

מותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר בגיל 96, גרם לפרץ זכרונות בישראל ובעולם, על האיש שכמעט נשכח בעשור האחרון. גילו המתקדם ובריאותו הרופפת הרחיקו אותו מכתבים ומצלמות טלויזיה, מטבע הדברים גם לא הוזמן לאולמי ההרצאות. עכשיו מכתיבה ההיסטוריה לתת כותרת למורשתו.

גופי חדשות שונים בעולם מצאו לנכון לצטט פקידים ממשרד החוץ הבריטי בימי המנדט, שכינו את יצחק שמיר "אחד ממנהיגי הטרור הקנאים ביותר"; הם לא שכחו כמובן את היותו בעבר "מרגל בכיר של המוסד" ומי ש"בילה חיים שלמים כנץ ודחף להתפשטות אגרסיבית של התנחלויות יהודיות בגדה המערבית ובעזה".

בניגוד להם, בישראל תומכים פוליטיים ומתנגדים כאחד חלקו הסכמה כי העקרון המנחה של שמיר היה מאבקו להגן על העם היהודי ועל זכותו להגדרה עצמית במדינת הלאום שלו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששירת בימי שמיר כסגן שר החוץ, זכר את הבוס שלו לשעבר כ"לוחם ענק לחירות העם היהודי בארצו". הארכי-יריב הפוליטי שלו, הנשיא שמעון פרס, זכר אותו כ"פטריוט גדול ואוהב ארצו". מנהיגת מפלגת העבודה וראש האופוזיציה שלי יחימוביץ' העירה, כי "הוא פעל לפי האידיאולוגיה שלו ביושר ובצניעות, כפי שמתחייב ממנהיג". היא הוסיפה, כי "החכמה שגילה במלחמת המפרץ הראשונה הראתה איפוק שהציל את ישראל מהסתבכות מיותרת במלחמה בעיראק".

בעוד כולם הבליטו את שמיר כלוחם בלתי מתפשר על כל סנטימטר של ארץ ישראל, פחות מכירים בו כמי שהיה מחוייב לעשיית שלום, כפי שהתבטא בהליכתו לוועידת מדריד ב-1991. במבט לאחור, כדאי להעריך מחדש את נכונותו של שמיר לדון בשלום ערבי-ישראלי כולל מול כמה מאויביה העיקשים ביותר של ישראל. שמיר בחר בדרך שאינה מתפשרת על זכויות היסוד של מדינת ישראל, בעוד שהיום תהליך השלום כרוך בהתעצמות ההתקפה הפוליטית על עצם הלגיטימציה שלה. אולי כדאי לקחת ממנו דוגמה.

שמיר פנה לשכנותיה של ישראל במדריד ב"לב פתוח. אנו קוראים למנהיגי מדינות ערב לנקוט בצעדים אמיצים להיענות לידנו המושטת לשלום". באותה עת אמר לבאי הכינוס הבינלאומי במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "אנו העם היחיד שחי בארץ ישראל ברציפות קרוב ל-4,000 שנה; אנו העם היחיד, מלבד מלכות הצלבנים הזמנית והקצרה, שקיים בארץ הזאת ריבונות עצמאית; אנו העם היחיד שבשבילו היתה ירושלים בירה; אנו העם היחיד שהמקומות הקדושים לו נמצאים אך ורק בארץ ישראל".

העובדה ששמיר עמד על כך שתהליך שלום במזרח התיכון ישולב בהדגשה של הזכויות המשפטיות וההיסטוריות של העם היהודי במולדתו, זכתה להקשבה מצד סוריה, לבנון, ירדן וארגון אש"ף של הפלשתינים. המשלחות הקשיבו בתשומת לב ונשארו לשבת ליד שולחן השלום. אף אחד לא עזב את השיחות.

רבים ממעיטים בערכה של ועידת מדריד, שלא הניבה תוצאות מוחשיות. אך שמיר זכה לניצחון כשקיבל הסכמה לעקרונות שהציב למשא ומתן: הסכמה הדדית על קיום משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, שיחות רב צדדיות על נורמליזציה עם מדינות ערב במקביל לשיחות עם משלחת ירדנית-פלשתינית.

כמו כן הוסכם על משא ומתן שמבוסס על עקרונות של פשרה טריטוריאלית שמעוגנת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון; החלטה זו של המועצה מכירה בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה. ארצות הברית ורוסיה, נותנות החסות לוועידה, התחייבו להימנע מלכפות הסדר או לשרטט גבולות. ואולי החשוב ביותר: מדריד הובילה ל'קוד התנהגות' שהנחה את שיחות השלום.

קוד זה אסר על אלימות או הסתה מצד כל אחד מהצדדים, והכיר בהדדיות של הזכויות והתביעות. יתר על כן, צִוותו של שמיר נשא ונתן עם האמריקנים על  מכתב ערבויות, שהבהיר כי "ירושלים לא תהיה נושא למשא ומתן, זכותה של ישראל לבנות ישובים בשני צדי הקו הירוק לא יהווה מכשול לקידום שיחות דו צדדיות עם המשלחת הירדנית-פלשתינית או לשיחות רב צדדיות עם יתר מדינות ערב".

מדריד הניבה פירות. כך גם גישתו של שמיר שניתן לכנותה 'אהבה קשוחה'. לראשונה פתחה ישראל יחסי מסחר עם כמה ארצות ערביות כולל עומאן, קטאר, תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. הוקמו יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות לשעבר, סין והודו.

אמנם שמיר הובס כשנה לאחר מכן על ידי יצחק רבין, מנהיג העבודה, ואוסלו החליפה את מדריד. את ההסכמות הקודמות החליפו מכתבים בין ישראל לבין אש"ף ויאסר ערפאת. אבל תפקידו של שמיר חייב להטביע חותם משמעותי ביותר על המורשת שלו. הוא היה אחד האידיאולוגים והלוחמים הנחושים ביותר בקרב על זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל.

יהיו גם כאלה שידביקו לו סטיגמה של מדינאי נוקשה שאי אפשר לתת לו אשראי מדיני. אולם, כפי שציין מנכ"ל משרד החוץ לשעבר איתן בן צור, "ועידת מדריד ותהליך השלום שהתפתח מתוכה קירבה את האזור עוד יותר ל'מזרח התיכון החדש'". זה קרה משום ששמיר ידע לעצב איזון בין הנכונות לפשרות במסגרת הסכם שלום לבין הדדיות בזכויות ותביעות, כלומר הכרה הדדית, פשרה הדדית והיצמדות לקוד התנהגות.

היום, אחרי כשלון הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השניה ולאור המציאות המדינית החדשה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ישראל תעשה נכון אם תזכור את יצחק שמיר כמי שחיפש שלום תוך שמירה על בטחונה של ישראל ועמידה על זכויותיו של העם היהודי במולדתו בכל הממדים: המשפטי, ההיסטורי, הדיפלומטי והריבוני.

 6.7.12

האידיאולוג האחרון

דוד מרחב

יצחק שמיר היה ראש הממשלה השמרן הראשון של ישראל: הוא תיעב שינויים והעדיף את הקיים על פני החדש. עיקר השמרנות של שמיר התבטאה בתובנה אחת, ברורה ומרכזית: כל שינוי ביחסים עם הערבים, שיהיה כרוך בוויתור – יסתיים באסון.

כתלמיד נאמן של מורשת ז'בוטינסקי, העדיף שמיר לשמר את 'קיר הברזל' על פני ניסויים מדיניים מפוקפקים. כששמעון פרס הגיע אליו עם 'הסכם לונדון' שבמרכזו פתרון הבעיה הערבית במסגרת הממלכה ההאשמית, הבין שמדובר בתרגיל שתכליתו למשוך את ישראל למשא ומתן מדיני שבו תונח דרישת הפלשתינים לעצמאות בתחומי יהודה ושומרון. הוא הקדים את פרס בהבנה שאש"ף חותר לתוכנית שלבים עם הפנים ליפו ולחיפה. תהליך אוסלו הוכיח את צדקת סירובו ללכת להרפתקה מדינית.

שמיר הוא דמות טרגית: הארץ כבר לא תהיה שלמה, והסירוב הישראלי של פוליטיקאים כמו בוגי יעלון להסכים לוויתורים מרחיקי-לכת לפלשתינים, נובע מאי-אמון בסיסי בערבים נוכח סרבנותם המתמשכת – לא מנאמנות לאידיאת שלמות הארץ, שלה התחייבה תנועת החירות עת נוסדה. נפילתו מראשות הממשלה לפני 20 שנה בסיועו הנדיב של הימין הקיצוני, ריסקה את הרעיון שלו היה מחויב למן פעילותו במחתרת.

ההיסטוריונים יתקשו לנסח את מורשת שמיר, כשם שעד היום איש איננו יודע מהי מורשת רבין. להבדיל מפרס יבדל"א, שמיר ביקש לעמוד בפרץ כאשר האינטרס הלאומי החיוני עומד לנגד עיניו. הוא לא יצק יסודות לאיזו מורשת.

בכך, אולי, טמונה גדולתו המנהיגותית: מול החתרנות האינסופית של השמאל בשנות ה-70' וה-80' לקדם את סדר היום הכוזב של 'שתי מדינות לשני עמים' ומשא ומתן עם אש"ף, שמיר סירב לתת לגיטימציה למנהיגותו של ערפאת. הוא עמד על כך איתן מול הלחץ האמריקני, שתרם לנפילתו בבחירות לכנסת ה-13.

הטעות ההיסטורית של רבין וקריסת הקו של שמיר מהווים, למעשה, שורש מצבה המדיני הקשה של ישראל, שנובע מחילופי השלטון שאירעו כשמפלגת העבודה שלחה את הליכוד לאופוזיציה.

בשונה ממנחם בגין, דמותו האפורה של שמיר נטול הכריזמה, לא זכתה לאהדה בקרב חוגי הליכוד. מהכנס שערך לכבודו מנהל לשכתו לשעבר, יוסי אחימאיר, במכון ז'בוטינסקי בשנת 2002, נעדרו רוב חברי הכנסת של הליכוד ופעילי השטח הבכירים. בשונה מהשמאל הישראלי, שמוציא ביוגרפיות על אישים שמתו לפני 40 שנה, מקיים לכבודם ימי-עיון ומנציח אותם בהזדמנויות שונות, הזיכרון הימני בארץ קצר מאוד.

אם בכל זאת ירצה מישהו במחנה הלאומי לפעול למען הנצחת שמיר, ראוי יהיה להזכיר למנהיגי המחנה עובדה אחת שממצה את רוב אמונתו של שמיר: פלשתין העצמאית לא יכולה לקום בצד ישראל, כי אם רק במקומה, ולא יועילו כל ערובות חיצוניות.

שמיר היה תלמיד נאמן של אב"א אחימאיר: הערובה המרכזית לביטחון ישראל ולקוממיות העם בארצו היא רצון היהודים ועמידתם על עקרונותיהם. אם נאמץ משמיר ולו את העיקרון הזה – דיינו.

3.7.12

אוניברסיטה באריאל – צורך לאומי

אריה הס הוא יו"ר 'מועצת ירושלים רבתי'

מזה שנים רבות, ראשי שבע אוניברסיטאות המחקר בישראל מובילים תפיסה שגויה לפיה הגדלת מספר אוניברסיטאות המחקר בישראל תפגע ברמת ההשכלה הגבוהה והמחקר המדעי, בתקציבי האוניברסיטאות וברמה המדעית והטכנולוגית.

לעומת זאת, מחקרים בארץ ובעולם מצביעים על מתאם ברור בין שיעור בעלי השכלה גבוהה באוכלוסייה לקצב צמיחתה הכלכלית. במדינות בהן יש שיעור גבוה של בעלי תואר ראשון, שני ושלישי קצב גידול התוצר, ההכנסה לנפש והכנסות המדינה – גבוה ומואץ יותר, והפערים החברתיים, שעורי האבטלה והיקף מקבלי הבטחת הכנסה – הולכים וקטנים.

הבטחת חדשנות טכנולוגית היא אמצעי מוביל לצמיחה כלכלית, יצירת תעסוקה והגדלת הכנסות המדינה. כל אלה מחייבים מערכת השכלה גבוהה שמקיימת מחקר ברמה גבוהה ומייצרת ידע מדעי שיוביל לצמיחת טכנולוגיות חדשות. מדינות מפותחות מעניקות קדימות גבוהה לפיתוח תשתיות מדעיות וטכנולוגיות שהן דלק להנעת צמיחתן הכלכלית-חברתית.

יציאת ראשי אוניברסיטאות המחקר כנגד ההמלצה לקדם את המרכז האוניברסיטאי באריאל למעמד של אוניבסיטת מחקר ארצית, היא חצייה של קווים אדומים שיש לגנות בחריפות. יותר מדי שנים הצליחו ראשי אוניברסיטאות המחקר להעלים את האמת ולמנוע הגדלה של מספר האוניברסיטאות, זאת למרות תוספת מיליוני תושבים לאוכלוסיית ישראל, הן כתוצאה מריבוי טבעי, והן כפועל יוצא של עליית למעלה ממיליון יהודי בריה"מ בראשית שנות ה-90, חלקם הגדול אנשי מדע.

בגין תפיסה זו, מפוזרים עשרות אלפי מדענים ופרופסורים ישראלים בעמדות מחקר והוראה בכירות – במיטב האוניברסיטאות ומכוני המחקר היוקרתיים בארה"ב ומדינות אירופה, לאחר שלא נמצא להם מקום באחד ממוסדות המחקר של ישראל.

שדרוג והעצמת המרכז האוניברסיטאי באריאל למעמד של אוניברסיטת מחקר ארצית הינו מהלך לאומי פורץ דרך. ללא ספק, המרכז החדש יצרף אל שורותיו בתוך מספר שנים מועט מעל 25,000 סטודנטים וסטודנטיות לכל התארים, דוגמת אוניברסיטאות תל אביב וירושלים.

יש לקוות שזו הפעם, שלא כמו בעבר, לא תיכנע הממשלה לתכתיב ראשי האוניברסיטאות ותאשר את שדרוג האוניברסיטה במעמד תקציבי ולאומי שווה. אישור המרכז כאוניברסיטה לא יגרום רק להגדלה של מספר אוניברסיטאות המחקר בישראל, אלא יהווה סימון מדיניות לאומית חדשה בתחום ההשכלה הגבוהה, שליבה בהגדלה ופריסה ארצית של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל.

2.7.12

מסיני עד גבעת האולפנה

יהודית דסברג, מראשי תנועת 'מנהיגות יהודית' בליכוד

מה עוד לא נאמר על העוול הלא מוסבר ולא הגיוני של עקירת בתי שוכנת האולפנה בבית אל? בראש הדברים עומדת התהייה: אם לבג"ץ אין כבוד לבית המשפט המחוזי כדי לחכות עד שתתברר טענתו של הערבי על האדמה – למה להיטותו להרס מחייבת את ראש הממשלה?

לאחר ההתעללות שעבר ע"י השמאל, התקשורת והבג"ץ בקדנציה הקודמת, נתניהו קונה כעת שקט תעשייתי במחיר עקרונותיו והמנדט שיש לו מהליכוד. הוא קונה זמן במחיר לגיטימציה של ההתיישבות בארץ ישראל.

עוד הוא מבטיח, שעל כל יחידת דיור שתהרס ייבנה עשר יחידות חדשות. האם זה לא כדאי? הרי הבטחה כזו תאיים על השמאל שלא כדאי לפעיליו לקיים את הבטחתם ולתקוף בעתירות את כל הבניה ביהודה ושומרון. אם ראש הממשלה בין כה וכה יהרוס, לפחות נרוויח את הבנייה שייבש במשך שלוש שנים. הלא כן? האם אין זה מצדיק הגעה להסכם של פינוי שקט?

כאן המקום לספר לצעירים מתחת גיל 50, שכאשר החליט מנחם בגין להרוס את חבל ימית, ניחם את העם ואת עצמו בכך ש"בפתחת רפיח נבנה אזור שלם – הרבה יותר גדול מהאזור שיהרס!". אכן, הוא תכנן אזור רחב ובו הרבה יישובים, שלבסוף גם נבנה ופרח. היו בו הרבה יותר משפחות מאשר בחבל ימית, החקלאות והתיירות פרחו בו, אזור לתפארת מדינת ישראל. קראו לו 'גוש קטיף'.

לבמאי של העולם יש יכולת שליטה בתזמון. מנחם בגין רצה מאוד להביא הסכם שלום לישראל. הרס ישוב יהודי וגירוש יהודים מבתיהם, היו בעיניו כשל מוסרי ואדיאולוגי. מחיר שהיה לו ספק אם מותר לשלם בתמורה לשלום. הוא התלבט, ובתזמון מאוד לא מקרי – נרצח אנואר סאדאת. היה זה איתות אזהרה שנוסף כמרכיב-נגד בשיקולים אם לקבל את ההסכם. אך בגין לא נרמז, ויתר על כל חצי האי סיני על ערכו הלאומי-ביטחוני וכל האוצרות שהיו בו, והעיקר: מיסד את המושג 'אזור נקי מיהודים' ויצר את הלגיטימציה לגירוש והריסת בתים.

הפצע הלאומי והמוסרי שנפער לפני שלושים שנה, מתפרץ במורסת מוגלה נוראה של גלי אפריקנים שמנצלים את הוואקום שיצרנו בסיני, ושל שודדים ורוצחים שמשתלטים על מרחביו ומהווים סכנה לקיומה של מדינת ישראל. זה זמן שסיני משמשת להברחות סמים, נשק וטרור לישראל, אך דבר לא נעשה כדי למנוע את ניצול אדמתנו נגדנו.

עכשיו, כאשר התפרצה הבעיה האפריקנית לתל אביב, כבר מתחילים להישמע קולות שכנראה 'לא תהיה ברירה ונצטרך להכנס שוב לסיני'. שוב נשלם בדם חיילינו, בשל מה שוויתרנו מרוב חולשה ערכית.

העיתוי של התפרצות בעיית מהגרי העבודה דווקא עכשיו, יכולה לשמש אזהרה לראש הממשלה: הרס בתי יהודים הוא זרע לפורענות גדולה הרבה יותר מאשר התמודדות עם בג"ץ. אם היום הוא מפחד להתעמת עם בג"ץ, בעיה קשה ומורכבת תיווצר בעתיד.

את הפרופורציה ממחישה בעיית המהגרים מאפריקה והתקפות הטרוריסטים בסיני, שאיתם הוא נדרש להתמודד עקב חולשתו של קודמו בתפקיד. האם זאת הירושה שתשאיר לבא אחריך?

 2.7.12