הודעה ופרידה

 שלום לעוקבי 'דעות מקור ראשון' וקוראיו הנאמנים.

לאחר 7 חודשים מספקים של עבודה, עדכון שוטף של מאמרים ולמעלה מ-540 טורי דעה, אני עוזב את תפקידי בשל מעבר לחו"ל.

בשל כך, יומן הרשת של המדור לא ימשיך את פעילותו. בעוד כחודש יעלה לאוויר אתר הבית של מקור ראשון, 'ראשון' שמו, שם ייזכו מאמרי הדעה לבמה מכובדת אף יותר.

רציתי להודות לכם על ההתעניינות והמעקב. שמחנו להביא אליכם באופן עקבי ויומיומי מגוון דעות בנושאים רבים ושונים, מכל זוויותיה של החברה.

אני בטוח שתמשיכו לעקוב אחרינו גם בבמות נוספות. יומן הרשת יישאר באוויר כארכיון, כך שאם ברצונכם לחזור למאמר שאהבתם – תוכלו לעשות זאת.

בברכה רבה,

נחום אבניאל

עורך דעות מקור ראשון.

כשאין לך ב.מ.וו

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

ש' היא אם יחידנית מאחת מערי הפריפריה בצפון הארץ. היא מגדלת את בתה בת ה-8 בעיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. אביה עובד באחד ממפעלי הצווארון הכחול באזור, ולאחרונה חזרו בעלה לשעבר ומשפחתו החדשה להתגורר בעיר והתא המשפחתי גדל במעט. הילדה הולכת לבקר את אביה ואילו ש' נהנית מקצת זמן איכות עם עצמה.

במשך השנה ש' עובדת בארבע משרות והשכר שהיא מקבלת תמורת ארבעתן מאפשר לה סוג של קיום בכבוד. הסכום מכל חלקי המשרה, גדול יותר מהשכר אותו היתה מקבלת אם היתה עובדת במשרה מלאה אחת.

לש' יש בעיה. כמעט כל המשרות קשורות למערכת החינוך, לשנת הלימודים ועבודה עם תלמידים. התוצאה המתבקשת היא כי בכל שנה, בין החודשים יולי לספטמבר, ש' נאלצת לחפש חלטורות. רמת ההכנסה שלה יורדת בלמעלה מ- 75%, והיא נאלצת לעבוד בעבודות דחק שונות, לשמש כסייעת בקייטנות ועוד.

השנה החליטה ש' שבמקום לכתת את רגליה ולקבל פרוטות, היא תבקש דמי אבטלה. בקריטריונים המזכים באבטלה היא עומדת. או שכמעט עומדת, אלמלא הפקידה בשירות התעסוקה.

כשהלכה ש' ללשכת שירות התעסוקה, לא הבינה את ההבדל שבין אבטלה ובין הבטחת הכנסה. האחד: תשלום של מספר חודשים שמבוסס על 75% מהשכר האחרון של המבקש; השני, קצבה שמשולמת למי שאין לה הכנסה כלל, משום שתקופה ארוכה אינה עובדת.

כשישבה מול הפקידה ענתה בכנות על כל השאלות שנשאלה, מילאה באדיקות את הטפסים שהונחו בפניה, כולל את המשבצת הקטנה שנוגעת לעובדה שהיא בעלת כלי רכב. החוק בנוגע להבטחת הכנסה אמנם השתנה, ומותר לאם חד הורית להיות בעלת רכב, אבל זהו עדיין חוק מעוות ובעייתי. רק רכבים ישנים, כאלה שלפחות עשר שנים על הכביש, מזכים את בעליהם בקצבה. מכוניות כאלו שעולה יותר לתקן אותן מאשר לנסוע בהן.

עובדה מעניינת היא שלגבי קבלת אבטלה אין בעיה בעניין זה. לא אשכח את בנו של אחד משועי הארץ שמפעלו של אביו נקלע למצוקה כלכלית. הבן הגיע אז לשירות התעסוקה במכונית אמריקאית מפוארת, וביקש לקבל דמי אבטלה בגובה של 75% מהכנסתו החודשית, עשרות אלפי שקלים. לאחר מכן שונה החוק, ונקבעה תקרת מקסימום לקבלת דמי האבטלה.

יש לה, לש', כלי רכב קטן בצבע בורדו. דגם אירופי. פעם זה היה אוטו ממש טוב. מבחינת החוק ערך הרכב לא משנה, מה שקובע הוא תאריך הייצור שלו. 2006 זה חדש מדי בשביל הממשלה שלנו. בעלים של מודל 2006, ששווה 16 אלף ש"ח, לא זכאית להבטחת הכנסה. ש' בכלל לא ביקשה הבטחת הכנסה, היא ביקשה לקבל דמי אבטלה. אך לפקידה זה לא משנה. ישבה מול הפקידה בלשכת התעסוקה ושאלה אותה: "אז מה אני עושה?". "תמכרי את האוטו", ענתה בלי להניד עפעף. ואם אתם שואלים אותי, בשביל זה צריך מחאה חברתית.

 15.7.12

איראן גרעינית אינה מפחידה את המפחידים

מאמר מערכת

אחת התהיות הגדולות בימים אלה היא, מדוע פרשנים בטחוניים מסוימים יחד עם בטחוניסטים בכירים מהעבר ממשיכים לייצר מסע הפחדה כל כך קיצוני בעניין התקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן. ההפחדה עוסקת בשלושה מוטיבים: המלחמה שתפרוץ כתוצאה מהתקיפה תהיה כל כך נוראה שישראל לא תחזור עוד להיות מה שהיתה לפני התקיפה באיראן. התקיפה, גם אם תצליח, רק תגרום להאצת ההתגרענות של איראן שתרוץ במהירות לפצצה. ואחרון חביב, ממשלת ישראל ושני העומדים בראשה בנושא הזה, שר הביטחון ברק וראש הממשלה נתניהו, הם מטורפים / מטומטמים, הם התחילו להאמין בתעמולה של עצמם ועכשיו מתוך מחויבות לתעמולה הזאת הם עוד ילכו להפציץ באיראן.

לאור זאת, כפי שביטא פרשן ערוץ 10 אלון בן דוד, המשימה הבטחונית הלאומית העליונה למנוע את התקיפה באיראן מוטלת על כתפיו של איש אחד בלבד וזה רב-אלוף בני גנץ.

האפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית כנראה לא מפחידה את המפחידים האלה; כיוון שאהוד אולמרט חזר עכשיו לכותרות, אפשר להבין שמדינת ישראל יוצאת למלחמות רק אם חוטפים לה שני חיילים הרוגים. אז זה הגיוני ובסדר גמור וגם מביא להישגים והרתעה. אבל לצאת למבצע שיש בכוחו לחסל זמנית את פרויקט הגרעין האיראני – זה לא. איש אינו מציע שישראל תצא למבצע כזה, אם היא לא יודעת איך לעשות זאת. אבל אם הקברניטים מאמינים שצה"ל הצליח לייצר אופציה אמינה מבחינה מבצעית, השיקול לתקוף הוא מובן מאליו. פרופ' יחזקאל דרור כתב על כך לאחרונה ניתוח מיוחד, שמחייב תקיפה. אחד הפרשנים הרציניים בארצות הברית, לי סמית, הוכיח לאחרונה שההערכות המופצות על ידי גורמי הממשל האמריקני לגבי משך זמן הדחיה שתושג בפרויקט האיראני היא נגזרת של אי-רצון לבצע תקיפה כזאת. הם מדברים על שנה וחצי, שנתיים, מקסימום שלוש שנים של דחיה בלוח הזמנים האיראני בעקבות הפצצה יסודית. לעומתם, יש מעריכים חיצוניים לא פחות רציניים, שטוענים שהפצצה מוצלחת יכולה להשיג דחייה בלוח הזמנים של מחמש עד שבע שנים. הערכה כזאת אף הושמעה במשחק מלחמה שנערך בעתון זה לפני חודשים אחדים. ברור שהמערכה אינה נגמרת באקט צבאי אחד, אלא היא נמשכת במערכת חיסולים של בעלי הידע הגרעיני באיראן.

אך הבעיה העיקרית שמתבטאת במסע תעמולת הזוועה נגד התקיפה היא מה שמשתקף ממנה לגבי הערכת כוונות האויב האיראני. משתקף בה זלזול ישראלי אופייני בכוונות התוקפניות והג'נוסיידיות של המשטר האיראני. אם לא זלזול הרי שמדובר באטימות. גם היא תכונה אופיינית לאליטה הישראלית מאז 1973. ראש הממשלה ניסה להתגבר על המכשלה הפסיכולוגית הזאת באמצעות נאומיו הדרמטיים בהזדמנויות ממלכתיות ובינלאומיות שונות. אך זה כנראה איננו מספיק. יש פה כשל חמור בתקשורת של ההנהגה הבטחונית מדינית עם העם. מדוע החומר הרלוונטי לכוונות האיראנים אינו מוצא את דרכו לעתונאים, לאנשי הרוח, לערוצי התקשורת השונים? אם תקיפה באיראן עדיין רלוונטית, ואם חלון הזמנים הוא בחודשים הקרובים, מישהו שם למעלה צריך להפוך את הכתב האיראני הבלתי נראה לכתובת ניאון זועקת.

 אמנון לורד

15.7.12

מבקשים לעקור את הכל

דמיטרי רייזמן, פובליציסט וחוקר מחשבת ישראל 

מדי כמה שבועות אנו ניצבים בפני המשימה לאומית הבאה. מישהו, עליון ונסתר מעין הציבור, מחליט שכעת זו המשימה. כולם מתנפלים, כל ה'מי ומי' מביעים את דעתם, בטלוויזיה, ברדיו, על גבי דפי העיתונים ובאינטרנט.

מדוע דווקא גיוס חרדים? השאלה הזו לא נשאלת. הרי לא פראיירים אנחנו. בוקר אחד בהיר קמנו והייתה לנו הארה על שוויון בנטל. אף אחד לא שטף לנו את המוח. מה פתאום? הכול ספונטני.

בזמן שפלסנר פתח את פיו, מזל נפל בחלקי. זכיתי והגיעו לידיי מסמכים סודיים בעניין המדובר: חוות דעת, ניירות עמדה, פרוטוקולים וטיוטות ההחלטות, בקיצור, סקופ של ממש. הנה מספר ציטוטים: "חרדים חייבים לעבור תיקון יסודי כדי להשתחרר מהשפעתם של הרבנים הפנאטים. אחת הדרכים המומלצות על ידי המומחה היא גיוס. המחבר מציע להעמידם בפני מציאות שכתוצאה ממנה יפרשו החרדים מחרדיותם".

כמסקנה מציע המומחה לגייס את החרדים לשירות צבאי, תוך מגמה להפוך אותם למרכיב פרודוקטיבי בחברה, לאחר שיוקנו להם מלאכות יד מועילות במסגרת צבאית בענפי השירות. חוות דעת אחרת, שהדגישה במיוחד את הצורך ב'תיקון מוסרי' של החרדים, העבירה את כובד המשקל מייעול לחינוך: "תכלית חינוך החרדים מתבטאת בהתקרבותם המתמדת לשאר האוכלוסייה, וביטול האמונות הטפלות והדעות הקדומות והמזיקות שטמונות בלימודיהם".

מסמכים של 'ועדת השרים לתיקון אוכלוסיית החרדים' מצביעים על צעדים אופרטיביים שיש לנקוט, כגון: הסדרת חיי הקהילה החרדית בערים והגבלת הפונקציות של בתי הדין, מיון על פי מידת יעילותם, שילוש מספר המגויסים והצעה לקצר את זמן השירות לשם החזרתם לקהילותיהם, הכנת רפורמה בחינוך החרדי והטלת השגחה על ישיבות ותלמודי תורה. יועצים רואים ב'התקרבות' לאוכלוסייה הכללית על ידי הקניית תרבות לחרדים, את הדרך הטובה ביותר להשגת האזרחות הטובה שלהם.

הקטעים דלעיל מצוטטים מתוך מאות מסמכים, אך די והותר בהם כדי להבין את רוח הדברים. הציטוטים מדוייקים, אך שונתה בהם מילה אחת בלבד: בכל מקום בו היה כתוב במקור 'יהודים' כתבתי 'חרדים'. הדברים נלקחו מפרוטוקולים, חוות דעת, ניירות עמדה וטיוטות החלטות של ועדות שרים וועדות מנכ"לים שנכתבו לפני מאה שבעים וחמש שנה, ברוסיה הצארית, בתקופתו של המלך ניקולאי הראשון.

גם היום אנו עומדים נפעמים: מדוע כל כך חשוב היה לצמרת לשבור את מיוחדותם של היהודים? מדוע העדיפו אנשים רמי מעלה שאחראים על גורל המדינה, לעסוק ביהודים-חרדים בעת שהיה מתבקש לעסוק בסכנות שנשקפות ובבעיות כלכליות לא פשוטות?

כפי שמשתמע מהמסמכים לעיל, מטרת גזרת הגיוס לא הייתה שוויון בנטל או צדק חברתי – אלא הרס של אורח החיים שמוכתב על פי מצוות התורה. מדוע כל כך חשוב היה עבורם לכפות על היהדות את שלהם? מדובר בצורך טרנסצנדנטי להצדיק את אמונתם ואת אורח חייהם, על ידי הרס והכנעה של היהדות המתבדלת.

 15.7.12

דו"ח לוי: קו פרשת המים של ההתיישבות ביו"ש

ד"ר חגי ויניצקי, מרצה לדיני קניין ומנהל הקליניקות המשפטיות במכללת 'שערי משפט'.

הגיש לוועדת לוי , יחד עם עו"ד דניאל קרמר, חוות דעת בנושא "מרשמי המקרקעין ביהודה ושומרון"

דו"ח ועדת אדמונד לוי על 'מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון' שפורסם השבוע, הוא הרציני, המקיף והמקצועי ביותר שעסק במעמד המשפטי של אזור יו"ש מבחינת המשפט הבינלאומי מאז ומעולם. מדובר בדו"ח של ועדה משפטית שמונתה ע"י ראש הממשלה ושר המשפטים. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס, ושני החברים הנוספים בה היו שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס תחיה שפירא והיועץ המשפטי של משרד החוץ בדימוס עוה"ד אלן בייקר.

לאחר ניתוח משפטי סדור ומפורט קבע הדו"ח כי על פי דיני המשפטי הבינלאומי, דיני הכיבוש אינם חלים באזור זה. מסקנה זו התבססה, בין השאר, על כך שמעולם לא הייתה קיימת מדינה ריבונית ביהודה ושומרון. לא ניתן לכבוש שטח באזור שלא שייך לאף מדינה. מסקנה נסמכת גם על החלטות ואמנות בינלאומיות ובראשן כתב המנדט, שחייב את ממשלת המנדט ליישב יהודים בצפיפות בכל אזור שליטתה, לרבות אזור יהודה ושומרון, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי.

הדו"ח קבע שהטענה שעל פי המשפט הבינלאומי אסור לישראלים להתיישב באזור זה לא נכונה, ולהיפך, לישראלים קיימת זכות שבדין, ולכן הקמת הישובים היא חוקית לחלוטין. למעשה, זו הייתה העמדה המשפטית הישראלית מאז מלחמת ששת הימים. המשפט הישראלי לא הכיר בתחולת דיני הכיבוש באזור זה, והמדינה הסכימה באופן וולונטרי לפעול לפי ההוראות ההומניטריות של אמנות ז'נבה.

עם השנים החלה להישמע העמדה של נציגי התושבים הפלשתינאים באזור זה ושנתמכה ע"י אנשי אקדמיה ישראלים, לפיה דיני הכיבוש חלים זאת באזור. עמדה זו, שאין לה כל ביסוס משפטי, ערבה לאוזני מדינאים ומשפטנים בחו"ל, מאחר שהייתה כמעט העמדה היחידה שנשמעה בתקשורת בארץ ובחו"ל. בטעות, החלה להיתפס כעמדה בלבדית.

אחת התרומות הגדולות של דו"ח לוי היא 'החזרת עטרה ליושנה' והוצאה מחדש של האמת המשפטית לאור. הדו"ח מבקר את התנהלות רשויות המדינה השונות, לרבות שרי הממשלה והעומדים בראשה, שמצד אחד פעלו להקים את המאחזים על אף שלא ניתנו מראש כל האישורים לכך (תופעה שקיימת גם בתחומי הקו הירוק), אך מצד שני טענו לאחר מעשה שמדובר במאחזים לא מורשים.

התנהלות כזו מהווה הפרת הבטחה מנהלית, יוצרת השתק כלפי המדינה (דהיינו, שהמדינה כעת לא יכולה לטעון שהמאחזים לא מורשים) וכן התנהגות בחוסר תום לב. יתרה מכך, מדובר ב'הסכמה מכללא' להקמתם.

לפיכך הדו"ח ממליץ לממשלה להסדיר את כל המאחזים שקיימים על קרקעות המדינה או של ישראלים, להסיר את כל החסמים המנהליים – שבחלקם נוצרו כדי למנוע התיישבות של יהודים – ולהימנע מהוצאת צווי הריסה. ישובים שקיימים על אדמות שמתקיים לגביהם סקר, לבירור הזכויות בהן, יש להשלימו במהרה. ישובים שקיימים על מקרקעין שישנה מחלוקת לגבי הבעלות בהם, יש לברר את המחלוקת רק בבתי המשפט האזרחיים ולא בערכאות מנהליות.

על פי הדו"ח, עד להחלטה אין להורות על פינוי או הריסה, כמו במקרי גבעת האולפנה, מגרון ועוד. הדו"ח ממליץ לממשלה לקיים נוהל מסודר להקמת ישובים חדשים, וקובע שהרחבת ישובים קיימים בתחום השיפוט שלהם כלל לא מחייבת החלטת ממשלה. בנוסף, יש לאפשר גם עיון במרשמי המקרקעין הקיימים כדי למנוע תרמיות, וכן לאפשר ליהודים לרכוש קרקעות בעצמם ולא רק דרך תאגידים.

זכינו, סוף סוף, לספר הדרכה משפטי ומקצועי שינחה מעתה והלאה את רשויות המדינה בנושאים אלה. אימוץ הדו"ח במלואו ע"י ממשלת ישראל, ותמיכה בו על ידי אנשי אקדמיה בכירים, תסייע לקבלתו גם במישור הבינלאומי. המהלך, על כל פנים, לא יוכל להיעשות ברגע אחד, אלא רק בהתמדה ובנחישות לאורך זמן.

13.7.12

גיוס לא מספיק

עליזה גרשון, מנכ"ל ארגון 'צו פיוס'

ההישג הגדול ביותר של ח"כ יוחנן פלסנר ומסקנות הוועדה שעמד בראשה, נעוץ  ביכולת להציע פתרונות מעשיים לחוסר השוויון בנטל הגיוס לצבא. אמנם, לא כל המסקנות שעלו מהדו"ח המסכם הן לרוחי, אולם ברור כי עקרון 'השירות לכל' שהתוותה הוועדה חייב לקבל משמעות מעשית.

אני נפגשת לא מעט עם צעירים חרדים שעובדים לפרנסתם. כשאני שואלת אותם מדוע לא שירתו בצבא לפני שיצאו לשוק התעסוקה, התשובה היא פשוטה: "כי אנחנו יכולים". אינני שומעת ולו נימה של התנצלות בדבריהם, להיפך. הטענה בפיהם אומרת שזו זכותם על פי חוק, והם נוהגים מנהג אזרחים. אכן, במישור החוקי הם צודקים, אבל במישור הערכי אני רואה בגישה זו פגם מהותי ועמוק.

הדיון בסוגיה זו במישור האזרחי בלבד, כפי שהוא מתקיים בדיון הציבורי – בעייתי. הדרישה לשינוי המצב הקיים היא מעל לכל דרישה ערכית שמתקיימת במישור הלאומי. החרדים הם אחינו, בשר מבשרנו. כשאני שומעת חרדים מתראיינים בתקשורת וטוענים שיש בעיה בחוסר השוויון מול המגזר הערבי, אני לא יכולה שלא להתפלא על השימוש בטיעון מופרך כל כך.

אחד הגורמים לתפיסה זו מצוי במערכות החינוך הנפרדות, שמחנכות את ילדי כל המגזרים לראות בכל מי שנוהג אחרת מהם את 'האחר' – ללא שום תחושת סולידריות ואתוס. החרדים חשים שאנחנו לא מתייחסים אליהם כאחים – עד לרגע שבו אנחנו באים אליהם בתביעה להשתתף בהגנה על העם והמולדת. מנגד, אנחנו, הלא-חרדים, חשים שהם לא מתייחסים אלינו כאחים עד שהם באים אלינו בתביעה לקבל מאיתנו את ההטבות הכלכליות שמגיעות להם. הדפוס מזכיר שותפים להסכם עסקי יותר מאשר אחים. הפעם, על כף המאזניים מוטל כובד קיומו של העם היהודי.

את המצב האבסורדי יש לשנות, אבל לא בכוח ולא בבת אחת. צריך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך ארוך טווח שמחייב רצון טוב מכל השותפים לו. מהצד החרדי אנו עדים לתחילתו של תהליך שינוי, שבא לידי ביטוי בעלייה משמעותית בגיוס לצבא מאז הקמתו של הנח"ל החרדי ושל שח"ר כחול, ומלווה גם ברכישת השכלה גבוהה והשתלבות בשוק העבודה.

יש לעודד ולחזק מגמות אלה, אך לצד זאת אני מציעה דווקא היום, לאור הדיון בשאלת הגיוס, לשקול גם אפשרות לקדם מהלך חינוכי נרחב בקרב כלל הזרמים ששייכים למערכת החינוך. מהלך כזה יוכל להשריש בקרב הדור הצעיר את הערך הבסיסי של כבוד לזולת, גם אם הוא שונה ממך בהשקפת עולמו או באורחות חייו.

יש לנצל את חלון ההזדמנויות שנוצר כעת ולהוביל מהלך שיחזיר את הסולידריות, האתוס  הלאומי המשותף והשותפות לא כמילים יפות להתהדר בהן, מילים חסרות משמעות, אלא כאלו שנוצק בהן תוכן מעשי, בין היתר על ידי החלת חובת גיוס על כולם.

13.7.12

טעות בשיקול הדעת

פרופ' עמנואל גרוס, מומחה למשפט פלילי

גם אני הופתעתי מהכרעת הדין בעניינו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. זיכויו בשתיים מתוך שלוש פרשיות עיקריות עליהן עמד לדין, גרם לרגשות מעורבים. מחד גיסא, שמחה על כך שאדם שעמד בראש הרשות המבצעת זוכה בשתי פרשיות חמורות: פרשת טלנסקי ופרשת ראשונטורס.

עם זאת, אי אפשר לשכוח כי ראש הממשלה לשעבר הורשע בפרשה שלישית, 'מרכז ההשקעות', בכך שלפחות בארבעה מקרים בהיותו שר התעשייה והמסחר, התערב, לפי בקשתו של חברו הקרוב לקדם את עניינם של גורמים שיוצגו על ידו. בית המשפט קבע שבשל יחסי הקרבה המיוחדים בינו ובין מר מסר, הציב עצמו במצב של ניגוד עניינים שלא אפשר לו קבלת החלטה אובייקטיבית, ובכך עבר עבירה של הפרת אמונים.

נכון, המשפט הפלילי הוא לא מדע מדוייק בדומה למתמטיקה או פיסיקה, אך אין לטעות – הוא בנוי על עקרונות וכללים ברורים שמומחים אמורים שלא לטעות לגביו. כאשר התביעה מחליטה להעמיד אדם לדין פלילי, חוק סדר הדין הפלילי מתנה זאת, בין השאר, בכך שיהיו בידיה ראיות מספיקות שמלמדות על סיכוי סביר להרשעה.

החוק לא מבחין בין סוגי הנאשמים, ולפי עקרון 'שוויון הכול בפני החוק', הדין חל על החלטה להעמיד לדין שר או ראש ממשלה באותה מידה שבה הוא חל על העמדתו לדין של אדם מן היישוב. יחד עם זאת, הדעת נותנת שאין דינו של אדם רגיל כדינו של ראש ממשלה מכהן. טעות בהערכת העדויות יכולה להיות הרת אסון כאשר מדובר במקרה של נבחר ציבור בכיר, לא רק מבחינתו האישית, אלא בעיקר מבחינת הציבור שבחר בו.

הציפייה היא, כי מקבלי ההחלטה יהיו ערים לתוצאות הקשות של טעות מצדם באשר להערכת הראיות שבידם, ויפעילו את הדרישה של ראיות מספיקות כדורשת זהירות מיוחדת, כך  שהסיכוי להרשעה לא יהיה רק סביר, אלא כמעט ודאי. מה שקבע בית המשפט לגבי הראיות לא מלמד על אותה זהירות מיוחדת שאנו מצפים לה.

אמנם, אהוד אולמרט נמצא אשם בפרשה חמורה של הפרת אמונים ואין להקל ראש בכך, אך אם פרשה זו הייתה עומדת בפני עצמה, ספק אם היה היועץ המשפטי לממשלה מאשר פתיחה בחקירה או העמדה לדין פלילי רק בשלה תוך הפסקת כהונתו של ראש הממשלה.

אחת המסקנות החשובות מהכרעת הדין היא שכדי למנוע מצבים דומים בעתיד, ייתכן שראוי לאמץ את מה שמקובל במשפט הצרפתי, לאמור, לאסור על העמדה לדין של ראש ממשלה מכהן. אם בכל זאת יימצא צורך לבוא חשבון עמו על דברים שעשה בזמן כהונתו, יהיה זה רק בתום כהונתו.

מנגד, אין לתבוע את פיטוריו של פרקליט המדינה. הגם שניראה כי הוא, היועץ המשפטי לשעבר וצוות הפרקליטים שלצדם טעו בהערכת הראיות, אין בכך כדי להצדיק התלהמות כלפיהם. הפרקליטות והמשטרה הן לבנים חשובות במבצר שלטון החוק. כוחה של הדמוקרטיה מותנה ביכולתם של מוסדות אלה לשמור על טוהר המידות של קברניטי המדינה, ואסור לנו לרפות את ידיהם.

אין ספק כי נוכח תוצאת הכרעת הדין על הפרקליטות לעשות בדק בית. עליה ללמוד במה טעתה וכיצד עליה לנהוג בעתיד על מנת למנוע טעויות קשות כאלה. אסור שהמקרה הנוכחי יגרום לפרקליטות לחשוש לפתוח בחקירות נגד אישי ציבור שחשודים בשחיתות.

13.7.12

כתף דתית לאומית תחת אלונקת השוויון

עידן מילר, יו"ר תנועת 'המחנה המשותף'

במוצאי השבת שעברה חזרו ההמונים אל הרחובות. לא יוקר המחיה הוציא אותם החוצה, לא קריאה להעברה של תקציבים, לא אינטרסנטיות אישית או מגזרית. הקריאה שהוציאה את ההמונים מהבית היתה פשוטה: שותפות אמיתית, של כל המגזרים, בנטל השירות.

העצרת נקבעה כמחצית השעה לאחר צאת השבת, כדי לאפשר את ההשתתפות של אנשי הציונות הדתית, ששותפים למאבק באופן מלא. ואכן, בקהל העצרת נראו לא מעט כיפות סרוגות, ואפילו מתי מעט של שטריימלים וכיפות שחורות. לא מעט – אבל לא מספיק. הסמיכות לצאת השבת והמיקום ברחבת מוזיאון תל אביב, כיכר שהפכה מזוהה עם הפגנות שמאל, היו מכשול שמנע את הגעתם של לא מעט מאנשי הציבור הדתי שמזדהים עם מאבק השוויון בנטל.

הקריאה בעצרת היתה ברורה, וכוונה אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הגיעה השעה לשים קץ לאפלייה הממוסדת במדינת ישראל. הגיעה העת שכל המגזרים וכל הישראלים ייקחו חלק בנטל השירות, מי בזה הצבאי ומי בלאומי. זו לא דרישה שבאה משמאל, זו לא דרישה שבאה מימין. זו דרישה שבאה מהעם, מכל מי שנתן כתף ושנים מחייו כפי שהמדינה מבקשת, ומצא את עצמו מתוסכל מול אלו שבחרו שלא לעשות זאת.

המאבק לשוויון בנטל הוא מאבק לא פוליטי, אמיתי ואותנטי. מהצפון, מהמרכז, מהדרום, מערים, ממושבים, מקיבוצים ומכפרים, אנחנו חילוניים ואנחנו דתיים. אנחנו הרוב. הדרישה שלנו היא למעשה הנכון, הערכי, המוסרי והמתבקש.

כולנו יודעים כיצד הגענו למאבק הזה ומדוע הוא נדרש כל כך היום, בשעה שצרכי הביטחון הלאומי הולכים וגדלים והתורות בבקו"ם הולכים וקטנים. יודעי הח"ן של ההיסטוריה הישראלית מבינים גם את השיקולים שהוליכו את בן גוריון ופרס בקום המדינה להעניק מכסה מוגבלת של פטורים לאוכלוסייה החרדית, בשעה שבה היה צריך לכונן פשרות כדי ליצור מדינה.

אך ברבות הימים, הפטורים הפכו לפצצה מתקתקת. היום יש שעת כושר היסטורית לתקן את המעוות, והממשלה הזו עומדת להחמיצה בשל התנגדותן של המפלגות החרדיות והחלטת ראש הממשלה להעדיף את שרידותו הפוליטית על פני ההבטחה לחוק שירות צודק ושוויוני יותר.

למרות ההתנגדות הטבעית של פוליטיקאים חרדים למהלך שיקטע את ההשתמטות המתמשכת, מדובר במאבק למען עם ישראל כולו, גם למען החרדים. אנחנו רוצים את החרדים כחלק אינטגרלי מאיתנו, שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, יחד עם זהותם הדתית והתרבותית, לא בלעדיה. כל חובש כיפה ששירת בצה"ל יודע שיהדות ושירות בצבא המדינה היהודית אינם סתירה – להיפך, מדובר על שירות בצבא היהודי.

בשעה בה פוליטיקאים ואינטרסנטים מנסים לזרוע פילוג ולצבוע את המאבק בצבעים אנטי-דתיים, הציבור הדתי לאומי הוא עדות ליכולת של אנשי אמונה ותורה לאחוז בחרב כל עוד לא כותתה לאת, עדות לסולידריות לאומית.

במהלך הימים הקרובים יגיע רגע ההכרעה של המאבק. אחרי ששים וארבע שנים בהן התקבע ההסדר הפסול, הגיע הרגע בו יכולה הממשלה לתקן את העוול. הציונות הדתית, כמגדלור ערכי ומוסרי, יכולה לומר בקול ברור: אוהל סיירים שיש בו תורה יכול להיות אוהלה של תורה.

13.7.12

המדריך למדינאות כושלת

מאמר מערכת

מאז זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת מעטפות הכסף, בנימוק שהחזקת הכסף והסתרתו אינה מהווה עבירה פלילית, עבר הדיון הציבורי מהשאלה המשפטית לשאלת אישיותו של אולמרט ומורשתו כראש ממשלה.

בנוגע לתחום הדיון הפלילי צריך להשאיר לפסק הדין לדבר בעד עצמו. בית המשפט הוא שיכריע גם בפרשת הולילנד. מוטב שהדיון הציבורי יתרכז במדיניותו של אולמרט בתקופתו כראש ממשלה, הישגיו וכשלונותיו.

כדי למנוע את שכתוב העבר, צריך לקרוא שוב את עדותו של ראש האגף המדיני-ביטחוני עמוס גלעד, בוועדת וינוגרד על יום 11 באוגוסט, כשלושה ימים לפני סוף מלחמת לבנון השניה, אחרי כשלושים ימי לחימה.

"התקשר אלי בבוקר, בשמונה בבוקר, תורג'מן (מזכיר הממשלה) ואומר לי: קרה אסון. אני אומר לו: מה קרה? הוא אומר: אני לא יכול להגיד לך בטלפון. אני אומר לו: אז תגיד – לא יכול להגיד. תבוא מיד פה לראש הממשלה. טוב. אמר, אני בא. בדרך הייתי ממש נרעש. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה. אמרתי, אני אצלצל לשר הביטחון… אמרתו לו: שר הבטחון, יש לי תחושה מרה, קרתה פה איזו קריסה, אני לא יודע, אף פעם לא שמעתי ככה את תורג'מן ולא אף בן אדם – בהול טס לירושלים. הוא (פרץ) אומר לי: מה אתה חושב שקרה? אמרתי לו: לדעתי פה כל ההסכמות נשברו ואתמול הזהרתי אותך, שפה האמריקנים נעשו חביבים מדי… אני חש שזה אסון… הגעתי לירושלים, שמעתי את הפרטים, חוורו פני וחשכו – פשוט היתה לי תחושה כאילו נפלו עלי השמים…".

ראש הסגל של אולמרט, טרובוביץ', אמר לאיש המועצה לבטחון לאומי סטיב האדלי: "ההחלטה (על הפסקת האש) כנוסחה עתה – מהווה ניצחון לחיזבאללה, והפסד לישראל. התוצאה הפוליטית תהיה התפטרות הממשלה והתוצאה הסופית – הפסד מוחלט וכניעה" (מתוך דו"ח וינוגרד).

זה המצב האמיתי אותו כל אזרח בישראל המופגזת חש לקראת תום מלחמת לבנון השניה. העובדה שהחלטה 1701 שופרה במעט לטובת ישראל היא רק תולדה של סיוע אמריקני להצלת ישראל ממפולת ביטחונית-מדינית שלא היתה כמוה מאז קום המדינה. הכישלון הזה העיב על כל הקדנציה המקוצרת של אולמרט, שהפך לתלוי בצורה מוחלטת באמריקנים, ונאלץ להופיע כאיש אנאפוליס וכמי שמציע לפלשתינים את כל נכסי האומה במחירי סוף עונה.

מצבו של אולמרט בעקבות מלחמת לבנון היה כה חמור, שהוא היה מוכן לקחת את ההימור וללכת על התרגיל הסורי, בניגוד לעמדת האמריקנים. ההימור, אנו יודעים, הצליח. לא פרצה מלחמה. אך ספק אם האמריקנים היו כל כך מרוצים מראש הממשלה הישראלי; כל מה שנראה אז כיחסי חוץ משופרים עם אירופה וארצות הברית נבע מהתגייסותם של האמריקנים והאירופים כדי לדחוף את אולמרט לוויתורים מרחיקי לכת – בניגוד לדעתה של ציפי לבני – במשא ומתן עם אבו מאזן. היום, כאשר המזרח התיכון קורס סביבנו, הדבר האחרון שחסר לישראל זהו הסכם מדף עם הפלשתינים, שהיה הופך למנוף לחץ בלתי נסבל בתקופה לא יציבה ומסוכנת.

לא בכדי חזר עוזי ארד מספר פעמים על כך שבתחום המדיני, כולל הנושא הגרעיני האיראני, מצאו ראש הממשלה נתניהו ואנשיו אדמה חרוכה עם כניסתם לתפקיד באפריל 2009.

הציבור הוא שישפוט את שלוש וחצי השנים האחרונות בהשוואה לאותן שלוש שנים של אהוד אולמרט.

אמנון לורד

13.7.12

העולם מחפש משמעות – במגרון

הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת

לפני דור, ספרו של פרופ' ויקטור פרנקל 'האדם מחפש משמעות' היה פופולרי מאוד. פרנקל שרד כמה ממחנות ההשמדה היותר נוראים של הנאצים, למרות שאנשים חזקים ממנו כשלו ולא יצאו בחיים. הוא התבונן, למד והבין כי אנשים שיש להם בשביל מה לחיות – יעמדו בכל מבחן. אנשים שאין להם בשביל מה לחיות – פשוט לא ישרדו.

אחרי שיצא ממחנות המוות, ניסח תורה שלמה שהייתה בנויה על התובנה הזאת, תורה שהפכה לאסכולה בתורת הפסיכולוגיה. תורה שאומרת כי מי שיש לו אדם, ערך או אידיאל שהוא רוצה להגשים – כל הקשיים בעיניו יהיו למאומה. אם יש לחייו משמעות – הוא יכול לעבור את כל המבחנים בהצלחה. אם אין לו משמעות – כל קושי קטן הוא הר בלתי עביר. אדם כזה עלול להתאבד, או לחיות ללא זיק של תקווה, אור ואמונה. כל קושי עלול להכריע אותו בדרכו.

אם לוקחים את דבריו קדימה, מבינים למה העולם כל כך מתעניין במה שקורה במגרון, בבית אל ובגבעת אסף. אם הם קיימים – זאת אומרת שיש אלוקים. זה גם אומר שההבטחות שאלוקים הבטיח ונשבע לאבות ולכל הנביאים היו נכונות. זה אומר שאלוקים פועל בהיסטוריה, מנווט מאחורי הקלעים ולפניהם. אם כל זה נכון – העולם מקבל משמעות, הוא לא רק אוסף אקראי של מולקולות.

כשהקימו את מדינת ישראל, התובנה הזו החלה לחלחל לראשם של מליארדים שקראו את התנ"ך וראו את נבואותיו מתחילות להתגשם מול עיניהם. כשעם ישראל ניצח את שבע המדינות שקמו עליו – הם הבינו ש"רדפו מכם חמשה מאה" זו מציאות, לא אוטופיה רחוקה. כשמליון יהודים עלו מרוסיה הם אמרו בליבם "חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת". כך הם בוודאי אומרים בכל הצלחה שלנו, ונסוגים בכל כישלון שלנו.

זאת המשמעות של ארץ ישראל כשכולה בידינו, כדבר ה' ביד עבדיו הנביאים. זאת הסיבה בגללה העולם מתעניין בעץ זית של פלאח מבית זית, למרות שהוא לא ממש מתעניין בטבח שמתבצע במאות אלפי בני אדם במקומות אחרים בעולם.

העץ הזה חשוב בסין וביפן. בתי האולפנה משמעותיים לתושבי ארצות הברית ורוסיה. התובנות הללו משמעותיות לשבעה מיליארד בני אדם. אלו תובנות שמתקבלות על ידי עם קטן בכמות – וגדול במשמעות. עולם שלם, על עיתוניו וכתביו, מתעניין בחמישה בתים בבית אל ושורת קרוואנים במגרון, גבעת אסף וחוות גלעד.  אם הם יקומו ויתקיימו – יש אלוקים, יש נבואה, יש תנ"ך, יש יציאת מצרים, יש אלוקים והוא פועל גם היום. אם לא – אולי הכל סתם.

יש בעולם מיליארדים של נוצרים ומוסלמים שמאמינים באמת התנ"ך. מיליארדים שמבססים את אמונתם באלוקים על מה שקרה לעם שלנו בעבר. יש בעולם מאות מיליונים שמבססים את אמונתם על מה שקורה לנו כאן ועכשיו.

כל זה נותן עומק אדיר לכל מה שקורה במאבק על הארץ. זה כבר לא מאבק פוליטי בין ימין לשמאל, זה מאבק עולמי בין טוב ורע, בין אמונה לכפירה, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. זה מאבק שהסוף שלו קבוע, כי אין מי שיכול לנצח את אלוקים.

השאלה היא כמה סבל יהיה בעולם עד שנגיע לשם. אפשר להגיע בשמחה – ואפשר להיגרר על הארץ.

13.7.12