מורשת שמיר: דבקות במטרה ופשרה הכרחית

מאמר מערכת

מותו של יצחק שמיר מביא, בהכרח, להרהור על אופיים ודרכם הפוליטית-מדינית של ראשי ממשלה. שמיר (יזרניצקי) עמד יחד עם ישראל אלדד ונתן ילין-מור בראש ארגון שחרור מהפכני, אנטי-אימפריאליסטי וציוני רדיקלי, ארגון לח"י. כמהפכן, לא נרתע משום פעולה שנועדה לקדם את מטרות הארגון. לא לחינם התפצלו מתוך לח"י קבוצות חברים שהלכו לשמאל הקיצוני, למפלגה הקומוניסטית, וקבוצות אחרות, אולי רוב מנינו ובניינו של הארגון, שהלכו לימין.

כשהגיע יצחק שמיר לראשות הממשלה פעל כפי שמהפכן שמגיע לשלטון פועל: הוא דבק במטרות האידיאולוגיות, והיה מוכן לפשרות מסוימות כדי לשמור על הישגים, למשל כשלא היתה ברירה אלא לקיים ממשלת אחדות.

ייתכן שאחת הטעויות שלו כראש ממשלה היתה שהיה נוקשה מדי, ולא לקח בחשבון שנוקשות ברמה מסוימת עלולה להביא לשחיקה בתמיכה הציבורית ולאיבוד השלטון. במקרה שלו פירוש הדבר היה שכל עוד היה בכוחו לבלום בעוצמת אישיותו יוזמות מדיניות מסוכנות, ישראל בלמה ונגרם נזק מועט. אך ברגע שפינה את מקומו, אירעה מפולת: מפלגת העבודה בראשותם של יצחק רבין ושמעון פרס עלתה לשלטון, ונפתח עידן אוסלו.

יותר מזה: אין מנוס מההשוואה בין שמיר לבין שותפו בשתי תקופות לממשלת אחדות, שמעון פרס. היום יש הסכמה כללית בקרב שכבות רחבות בציבור, ששמיר ה'נוקשה', כביכול, צדק בעמדותיו בתחום המדיני. הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים, ואכן ספק גדול אם הוויתור הטריטוריאלי המפליג על חצי האי סיני שווה את התמורה. המתחולל היום בסיני ובמצרים מלמד שהסכמים במזרח התיכון נכתבים על דיונת חול.

שמיר גם התנגד בכל תוקף לוויתורים טריטוריאליים ביהודה, שומרון ועזה והמפולת הבטחונית שנגרמה כתוצאה מהסכמי אוסלו ברורה. כך גם לגבי מסע הדה-לגיטימציה לישראל, שקיבל תנופה כתוצאה מכך שישראל העניקה לגיטימציה לאש"ף.

למרבה האירוניה הטראגית, שמעון פרס הוא זה שנהנה מתמיכה נטולת ביקורת בתקשורת הישראלית. הוא לא נאלץ לשלם שום מחיר ציבורי על מחדל אוסלו. כשמעלים על נס את מדיניותו של שמיר, חובה להזכיר את נשיא המדינה שעדיין חושב במושגים של שיפור עמדות. אהוד אולמרט הותיר אחריו לא רק אדמה חרוכה במישור המדיני, אלא גם שתי אנדרטאות: הולילנד ושמעון פרס.

שמיר מעולם לא ניהל מאבקי שלטון קרייריסטיים. יורשיו ניהלו מאבקים כאלה, אך היה ביניהם לפחות אחד שנאבק מתוך תחושת שליחות – אף כי יש מי שמנסים לפגוע בתדמיתו בהשוואות נואלות עם שמיר. זהו ראש הממשלה נתניהו.

היפוכו של שמיר אינו נתניהו, אלא שמעון פרס. נתניהו הוא 'שמיר משופר': הוא יודע שצריך גם לצאת להתקפה ולא רק להתבצר בהגנה. נטייתו של פרס לנהל מדיניות פרטית ולחתור תחת יריבים פוליטיים, לאבד את הצפון ולא להבדיל בין ידיד לאויב – נשארה. והחמור ביותר: בסיוע תקשורת אטומה ומקלסת נמנע מהציבור לתבוע ממי שמכהן היום כנשיא המדינה דין וחשבון על מעשיו ומחדליו.

עוד לפני אוסלו, יש לא מעט עדויות שפרס 'לא התלהב' מהעליה ההמונית מרוסיה. שורשי השקפתו השלילית בנושא מתגלים פעם אחר פעם בהתבטאויות גזעניות שהפכו למקובלות בארצות הברית בקרב יהודים ליברלים כפיטר ביינרט. הנשיא לשעבר קלינטון חוזר פעם אחר פעם על ההאשמה שעולי רוסיה הם מכשול לשלום.

מבחינת שמיר, הציוני בכל רמ"ח אבריו, עליית רוסיה ומדינות חבר העמים היתה גולת הכותרת של מנהיגותו. יש טעם לחזור וללמוד שיעור מתקופתו כראש ממשלה.

 אמנון לורד

2.7.12

שמיר: אמיתי, נאמן ואמיץ

הרצל מקוב, מנהל מרכז מורשת בגין. בעבר כיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה ויו"ר בית"ר העולמי

"מנהיגים אמיתיים נולדים לעיתים רחוקות ומכירים אותם דווקא הודות שאינם באים בשום תביעה להנהיג", אמר פעם זאב ז'בוטינסקי. יצחק שמיר, מנהיג לוחמי חרות ישראל, ראש הממשלה השביעי, יושב ראש הכנסת ושר החוץ – איננו.

שמיר מעולם לא חיפש הנהגה. הוא לא רץ למשרה, לא התמודד על ג'וב. הוא פשוט היה שם למלא את חובתו. בכל שנות השירות הארוכות שלו, החל מהפיקוד על קן בית"ר בביאלסטוק ועד לתפקיד ראש הממשלה, עמד מול עיניו עניין אחד בלבד – עם ישראל: ביטחונו ושגשוגו במולדתו.

בימינו זה נשמע כקלישאה, אבל אצל יצחק שמיר זו הייתה דרך חיים. הוא העדיף את העשייה השקטה, הרחק מאור הזרקורים, אבל ידע להתייצב למערכה ציבורית כשהמשימה חייבה זאת. שמיר כיהן כראש ממשלה יותר מאשר כל אחד אחר, פרט לדוד בן גוריון. הוא קיבל מדינה במצב קשה ותנועה שחשה יתמות, והשאיר למחליפו בתפקיד ראש הממשלה מדינה שכלכלתה יציבה וצומחת באופן חסר תקדים, שביטחונה מובטח ושעשרות מדינות חידשו עימה יחסים, ביניהן מדינות משמעותיות כמו בריה"מ, סין והודו.

את כל זאת פעל ללא התפשרות על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. יחסי ציבור והבטחת מקומו בהיסטוריה לא ממש עניינו אותו, ואולי בשל כך נגרם לו עוול ציבורי. הישג היסטורי נוסף מבחינתו היה העלייה הגדולה של יהודי בריה"מ וקליטתם בארץ. עניין זה היה בעצם המניע לכניסתו לחיים הציבוריים בשנת 1969, לאחר שחרורו מהמוסד, עת פנה למנחם בגין והציע להקים בתנועת החרות את האגף למען יהודי בריה"מ, ואף עמד בראשו.

העלייה של יוצאי בריה"מ לארץ ישראל – גם היא לא הייתה מובנת מאליה. שמיר נאלץ להתמודד עם הממשל האמריקאי ועם הקהילה היהודית בארה"ב, שרצו להעניק לעולים מעמד של פליטים ולקלוט אותם. "מאז 1948 אין יהודי שהוא חסר מולדת", שכנע שמיר את האמריקאים. המיליונים זרמו ארצה, הגעת העולים הייתה מנוע צמיחה כלכלי ותוספת אסטרטגית לעוצמתה של המדינה.

זכיתי לעבוד במחיצתו. הוא היה בוס מדהים: לא סבל חנפנות, היה בעל יכולת נדירה לאבחן בכל אדם את יכולותיו וחולשותיו. תמיד ענייני, מרוכז וקר רוח באופן על-אנושי. הדברים היחידים שהוציאו אותו משלוותו היו טיפשות ומאבקי אגו, שלא הבין את מקורם.

עם ישראל איבד את אחד האמיתיים, הנאמנים והאמיצים שבין מנהיגיו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

 2.7.12

אוניברסיטה באריאל – צורך לאומי

אריה הס הוא יו"ר 'מועצת ירושלים רבתי'

מזה שנים רבות, ראשי שבע אוניברסיטאות המחקר בישראל מובילים תפיסה שגויה לפיה הגדלת מספר אוניברסיטאות המחקר בישראל תפגע ברמת ההשכלה הגבוהה והמחקר המדעי, בתקציבי האוניברסיטאות וברמה המדעית והטכנולוגית.

לעומת זאת, מחקרים בארץ ובעולם מצביעים על מתאם ברור בין שיעור בעלי השכלה גבוהה באוכלוסייה לקצב צמיחתה הכלכלית. במדינות בהן יש שיעור גבוה של בעלי תואר ראשון, שני ושלישי קצב גידול התוצר, ההכנסה לנפש והכנסות המדינה – גבוה ומואץ יותר, והפערים החברתיים, שעורי האבטלה והיקף מקבלי הבטחת הכנסה – הולכים וקטנים.

הבטחת חדשנות טכנולוגית היא אמצעי מוביל לצמיחה כלכלית, יצירת תעסוקה והגדלת הכנסות המדינה. כל אלה מחייבים מערכת השכלה גבוהה שמקיימת מחקר ברמה גבוהה ומייצרת ידע מדעי שיוביל לצמיחת טכנולוגיות חדשות. מדינות מפותחות מעניקות קדימות גבוהה לפיתוח תשתיות מדעיות וטכנולוגיות שהן דלק להנעת צמיחתן הכלכלית-חברתית.

יציאת ראשי אוניברסיטאות המחקר כנגד ההמלצה לקדם את המרכז האוניברסיטאי באריאל למעמד של אוניבסיטת מחקר ארצית, היא חצייה של קווים אדומים שיש לגנות בחריפות. יותר מדי שנים הצליחו ראשי אוניברסיטאות המחקר להעלים את האמת ולמנוע הגדלה של מספר האוניברסיטאות, זאת למרות תוספת מיליוני תושבים לאוכלוסיית ישראל, הן כתוצאה מריבוי טבעי, והן כפועל יוצא של עליית למעלה ממיליון יהודי בריה"מ בראשית שנות ה-90, חלקם הגדול אנשי מדע.

בגין תפיסה זו, מפוזרים עשרות אלפי מדענים ופרופסורים ישראלים בעמדות מחקר והוראה בכירות – במיטב האוניברסיטאות ומכוני המחקר היוקרתיים בארה"ב ומדינות אירופה, לאחר שלא נמצא להם מקום באחד ממוסדות המחקר של ישראל.

שדרוג והעצמת המרכז האוניברסיטאי באריאל למעמד של אוניברסיטת מחקר ארצית הינו מהלך לאומי פורץ דרך. ללא ספק, המרכז החדש יצרף אל שורותיו בתוך מספר שנים מועט מעל 25,000 סטודנטים וסטודנטיות לכל התארים, דוגמת אוניברסיטאות תל אביב וירושלים.

יש לקוות שזו הפעם, שלא כמו בעבר, לא תיכנע הממשלה לתכתיב ראשי האוניברסיטאות ותאשר את שדרוג האוניברסיטה במעמד תקציבי ולאומי שווה. אישור המרכז כאוניברסיטה לא יגרום רק להגדלה של מספר אוניברסיטאות המחקר בישראל, אלא יהווה סימון מדיניות לאומית חדשה בתחום ההשכלה הגבוהה, שליבה בהגדלה ופריסה ארצית של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל.

2.7.12

מסיני עד גבעת האולפנה

יהודית דסברג, מראשי תנועת 'מנהיגות יהודית' בליכוד

מה עוד לא נאמר על העוול הלא מוסבר ולא הגיוני של עקירת בתי שוכנת האולפנה בבית אל? בראש הדברים עומדת התהייה: אם לבג"ץ אין כבוד לבית המשפט המחוזי כדי לחכות עד שתתברר טענתו של הערבי על האדמה – למה להיטותו להרס מחייבת את ראש הממשלה?

לאחר ההתעללות שעבר ע"י השמאל, התקשורת והבג"ץ בקדנציה הקודמת, נתניהו קונה כעת שקט תעשייתי במחיר עקרונותיו והמנדט שיש לו מהליכוד. הוא קונה זמן במחיר לגיטימציה של ההתיישבות בארץ ישראל.

עוד הוא מבטיח, שעל כל יחידת דיור שתהרס ייבנה עשר יחידות חדשות. האם זה לא כדאי? הרי הבטחה כזו תאיים על השמאל שלא כדאי לפעיליו לקיים את הבטחתם ולתקוף בעתירות את כל הבניה ביהודה ושומרון. אם ראש הממשלה בין כה וכה יהרוס, לפחות נרוויח את הבנייה שייבש במשך שלוש שנים. הלא כן? האם אין זה מצדיק הגעה להסכם של פינוי שקט?

כאן המקום לספר לצעירים מתחת גיל 50, שכאשר החליט מנחם בגין להרוס את חבל ימית, ניחם את העם ואת עצמו בכך ש"בפתחת רפיח נבנה אזור שלם – הרבה יותר גדול מהאזור שיהרס!". אכן, הוא תכנן אזור רחב ובו הרבה יישובים, שלבסוף גם נבנה ופרח. היו בו הרבה יותר משפחות מאשר בחבל ימית, החקלאות והתיירות פרחו בו, אזור לתפארת מדינת ישראל. קראו לו 'גוש קטיף'.

לבמאי של העולם יש יכולת שליטה בתזמון. מנחם בגין רצה מאוד להביא הסכם שלום לישראל. הרס ישוב יהודי וגירוש יהודים מבתיהם, היו בעיניו כשל מוסרי ואדיאולוגי. מחיר שהיה לו ספק אם מותר לשלם בתמורה לשלום. הוא התלבט, ובתזמון מאוד לא מקרי – נרצח אנואר סאדאת. היה זה איתות אזהרה שנוסף כמרכיב-נגד בשיקולים אם לקבל את ההסכם. אך בגין לא נרמז, ויתר על כל חצי האי סיני על ערכו הלאומי-ביטחוני וכל האוצרות שהיו בו, והעיקר: מיסד את המושג 'אזור נקי מיהודים' ויצר את הלגיטימציה לגירוש והריסת בתים.

הפצע הלאומי והמוסרי שנפער לפני שלושים שנה, מתפרץ במורסת מוגלה נוראה של גלי אפריקנים שמנצלים את הוואקום שיצרנו בסיני, ושל שודדים ורוצחים שמשתלטים על מרחביו ומהווים סכנה לקיומה של מדינת ישראל. זה זמן שסיני משמשת להברחות סמים, נשק וטרור לישראל, אך דבר לא נעשה כדי למנוע את ניצול אדמתנו נגדנו.

עכשיו, כאשר התפרצה הבעיה האפריקנית לתל אביב, כבר מתחילים להישמע קולות שכנראה 'לא תהיה ברירה ונצטרך להכנס שוב לסיני'. שוב נשלם בדם חיילינו, בשל מה שוויתרנו מרוב חולשה ערכית.

העיתוי של התפרצות בעיית מהגרי העבודה דווקא עכשיו, יכולה לשמש אזהרה לראש הממשלה: הרס בתי יהודים הוא זרע לפורענות גדולה הרבה יותר מאשר התמודדות עם בג"ץ. אם היום הוא מפחד להתעמת עם בג"ץ, בעיה קשה ומורכבת תיווצר בעתיד.

את הפרופורציה ממחישה בעיית המהגרים מאפריקה והתקפות הטרוריסטים בסיני, שאיתם הוא נדרש להתמודד עקב חולשתו של קודמו בתפקיד. האם זאת הירושה שתשאיר לבא אחריך?

 2.7.12