לא באבחת חרב

אין שום ספק שהמצב שבו כל האוכלוסיה החרדית לא מתגייסת, הוא בלתי נסבל וצריך תיקון. לא מדובר בשאלת 'תורתו אומנותו', שהיא שאלה נפרדת וגם עליה אפשר להתווכח ויכוח מהותי, או לפחות ויכוח כמותי. מדובר בשתי שאלות נפרדות.

שאלת גיוס החרדים היא עניין אחד, ושאלת גיוס לומדי התורה היא עניין אחר, שכן ברור שלא כל הצעירים החרדים הם בכלל מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה. חלק גדול מהם, וכנראה רובם, לא משתחררים מגיוס כדי לשבת בישיבה, אלא להיפך – יושבים בישיבה כדי להשתחרר מגיוס.

החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לסבול מצב שבו אוכלוסייה שלמה, שכוללת קרוב למיליון בני אדם, משוחררת מחובת השירות בצבא. לא רק המדינה לא יכולה לשאת את זה, גם היהדות והתורה חוגרות שק על כך. התורה עצמה זועקת: "לא תעמוד על דם רעך ולא תטה משפט בין דם לדם ובין דין לדין". ההיקף הענק של מספר הפטורים הפיל כבר מזמן את כל התירוצים והתקדימים ההלכתיים, כמו גם את טענת 'שבט לוי' ומושג ה'אנגריא בתלמידי חכמים'.

אבל דווקא משום ההיקף העצום של הבעיה; דווקא משום ששתי השאלות התערבבו זו בזו, ודווקא משום גודל הכאב, הזעם והעלבון שמעורבים בעניין משני הצדדים – דווקא משום כך אסור לממשלה לגשת לתיקון המעוות בסערת רגשות ובאבחת חרב.

הקלקול צמח ונוצר במשך למעלה מ-60 שנה, ותיקונו מצריך אורך רוח, הידברות וצעדים מדודים. הטוב ביותר היה לו היו ממשיכים את יישום 'חוק טל' בקצב מוגבר. כ-2000 חרדים במחזור כבר התגייסו בשנה האחרונה. זה עדיין רחוק מאוד מהנכון והרצוי, כאשר מחזור הגיוס מכיל כ-8000 צעירים חרדים – אבל זו התחלה טובה. חבל שבג"ץ לא השכיל להתבונן ברבע המלא של הכוס.

בדיעבד, אחרי שחוק טל נפסל, צריך למצוא לו תחליפים כאלה שיביאו תועלת ולא נזק, שיקדמו את השילוב ולא שיסיגו אותו לאחור, ובמיוחד שלא יקרעו את החברה הישראלית לשני מחנות שתהום פעורה ביניהם.

למרות שאירועי הימים האחרונים מעוררים חשש שתחת לחץ הרחוב עומדת ליפול החלטה שלא נשקלה בקור רוח, צריך בכל זאת לקוות ולהתפלל שהממשלה תגלה אחריות ותאמץ הצעה שתביא מרפא ולא תעמיק את השסע, שתמצא אוזן קשבת לפחות בחלק מן המחנה החרדי, ושלא תסיג לאחור את מגמת ההשתלבות החרדית – אלא תחזק ותגביר אותה.

אורי אליצור

9.7.12

מצרים: לקראת שינוי פני הצבא

ד"ר דן אלדר, חוקר עצמאי בנושאי המזה"ת

בקרב מקבלי החלטות ופרשנים ישראלים רבים התקבעה התפיסה לפיה המועצה הצבאית המצרית, קרי: הצבא המצרי, הינו משקל נגד ל'אחים המוסלמים', והוא זה שיציל את מצרים מצפורני השריעה, כמו את ישראל מפני רעה שעלולה להיפתח מדרום. תפיסה זו עלולה להסתבר במהרה כמוטעית ומטעה.

הצבא המצרי אינו – ולא היה – צבא שנאמן לאתוס חילוני דוגמת הצבא התורכי שלפני שלטון ארדואן. דרגי הקצונה הבינוניים והזוטרים, וכן החיילים הפשוטים, מוצאם מאותן שכבות באוכלוסיה שיצאו לכיכר תחריר להפגין כדי לשנות את המשטר ולהיטיב את מצבם הכלכלי. התייחסות לצבא המצרי כאל מקשה אחת הינה משענת קנה רצוץ.

אכן, לקצונה הבכירה ולחברי המועצה הצבאית העליונה בכללה אינטרסים כלכליים אישיים שמושקעים בתאגידים עתירי ממון במצרים, אולם במציאות הפוליטית החדשה שמתהווה, אין לשלול תרחיש של תסיסה פנימית בצבא ולחצים לנישול הקצונה הבכירה מנכסיה.

דרישות מעין אלה עשויות למצוא אוזן קשבת אצל 'האחים המוסלמים' ואפילו לזכות לשיתוף פעולה מצדם להדחת צמרת ההנהגה הצבאית הנוכחית ובמקביל להביא להחלשת הצבא כגורם כוח פוליטי.

שוללי תחזית זו יטענו כי ארה"ב, שהשקיעה רבות בחימושו המודרני של הצבא המצרי, תעשה כל שלאל ידה כדי למנוע פילוג בצבא המצרי והחלשתו. אכן, סביר שכך תנהג, אולם מאידך ארה"ב לא תהסס להקריב את המועצה הצבאית המזדקנת, אם תשתכנע כי זו תוחלף במועצה צבאית צעירה יותר, שנהנית מאמון השלטון האזרחי של 'האחים' ואינה אנטי-אמריקאית באופן בוטה. לאחר תרומתה של ארה"ב להפלת משטר מובארכ – בל נופתע מההבנה שתגלה להחלשותו הפוליטית של הצבא המצרי.

הגורסים כי המשטר החדש לא יעמיד את יחסי מצרים-ישראל על ראש שמחתו, אלא יציב את שיפור המצב הכלכלי של המוני מצרים בראש סדר העדיפויות – טועים אף הם. אין סתירה בהכרח בין מצב כלכלי ירוד לצחצוח חרבות עד לסף עימות צבאי. שיפור המצב הכלכלי והחברתי במצרים הינו תהליך ארוך-טווח ומורכב. בנסיבות הנוכחיות של המשבר הכלכלי העולמי והתפוצצות האוכלוסין במצרים, יש הסבורים שהשגת מטרה זו היא כמעט בלתי אפשרית. משטר 'האחים המוסלמים' עלול לעמוד במהרה בפני לחצים מבית, לפרוע את שטרי הבטחותיו למפגיני כיכר תחריר או להסתכן באיום על יציבות שלטונו.

אין זמין יותר מאשר גיבוש ההמונים באמצעות ליבוי העוינות העמוקה שקיימת זה שנים נגד ישראל, ניהול דיפלומטיה אנטי-ישראלית מופגנת וצעקנית, דרישה לעיון מחדש בחוזה השלום, גיבוי לוחמנות חמאס מעזה ועוד צעדים מחריבי אמון בשלום המצרי-ישראלי – למי שנתן אמון בנצחיותו.

אכן, תם 'האביב הערבי' לפחות במצרים, וכאמרתו של צ'רצ'יל בשינוי קל – רעלה שחורה יורדת על המזה"ת, מאפגניסטן ועד מרוקו.

 9.7.12

לצאת מהחשיבה המגזרית

ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני וראש מכון שילה

די לקרוא את כותרות ימי העיון של הקיץ, כדי לחוש את הנושאים שמטרידים את המגזר. בולטת לעין היא הכותרת של כנס רבני 'צהר': 'להורוּת ציונית-דתית משמעותית'. הורות היא מושג אוניברסאלי, והורות טובה אמורה ליצור איזון בין הסמכות ההורית וההבנה לילד. במקום לומר 'בואו ניצור מערכת ערכית ברורה', מנסים הציונים דתיים להגדיר הורות ייחודית למגזר.

כנסי הקיץ הם פעילות ברוכה של אלפי אנשים הצמאים אינטלקטואלית ורוחנית לידע ורעיונות חדשים. הבעיה היא שהנושאים שאנו מעלים גורמים להתעסקות פנימית מצומצמת, התבשלות ובחישה נרקיסיסטית. מעין מהדורה מורחבת של מה שהיה בעבר אסיפות הקיבוץ.

האסיפות היו תופעה חברתית מדהימה. אנשים ברמה אינטלקטואלית ואישית, בעלי הישגים בכל התחומים – מתעסקים בזוטות וקטנות. גם שם, היה זה תוצר של חברה סגורה ומשפחתית מדי, עם מבנה אידאליסטי שלא מותאם למציאות. ככל שהעקרונות והאידאלים גבוהים ודרשניים יותר, כך הפער מייצר התעסקות בקטנות.

המגזריות בולטת במיוחד בעלוני השבת ובפעילויות קהילתיות, בהם יש כר נרחב של פעילות והתעסקות מגזרית, ומעט דברי תורה שמתובלים בהרבה פרסומות ורכילות.

ראשיתו של המגזר הדתי לאומי היה בראשית הציונות. המזרחי והפועל המזרחי, בניגוד להתבדלות של החרדים ואגודת ישראל, חברו לתנועה הציונית ושמשו גורם משמעותי בהקמת המדינה. בהמשך הוביל המגזר באמצעות קואליציה מסורתית של המפד"ל עם מפא"י ומפלגת העבודה. הדתיים הלאומיים היו מיעוט וסבלו מתחושות נחיתות ואפליה בשנות ה-50 וה-60. רק לאחר מלחמת ששת הימים צעירי המפד"ל, ובהמשך גוש אמונים, הרימו ראש וניסו ליצור חברה חלוצית ויוזמת.

החבירה לממשלת הליכוד העצימה את כוחם הפוליטי והביאה לרוח חדשה. בעשרים השנים האחרונות הלכה וגברה המעורבות של הציבור בכל התחומים. בצה"ל חל מפנה דרמטי במעמד הדתיים, בתעשייה, בכלכלה, בבנקים, בפקידות הבכירה, בהיי-טק ובכל מקום, נוכחת בגאון הכיפה הסרוגה. למרות הריבוי, הגיוון והפיצול, הזהות הסרוגה עדיין נשמרת, הגם שהיא יותר שברירית ומפורקת.

הציבור הדתי-לאומי עבר משבר קשה שבא לביטוי בהיחלשות פוליטית משמעותית והעדר אלטרנטיבה ראויה. השיא היה בפינוי גוש קטיף, אז נוצרו שינויים של 'ממלכתיים' ו'מתנגדים'.

כרגע יש ניסיון להחזיר עטרה ליושנה במפקד של 'הבית היהודי' וציפיות להתארגנות פוליטית חדשה, אבל לכולי עלמא העוצמה החברתית של הציבור הדתי לאומי עדיין בשיאה, נוכחת, בועטת וקיימת.

על רקע זה, נשאלת השאלה למה היום, בשנת 2012, עדיין נוכחים נושאי 'הביצה המגזרית' בראש? בתחום הפוליטי, האם יש לנסות ולשחזר את המפד"ל בימיה הטובים, או לפרוץ למפלגת ימין-מרכז רחבה יותר? בתחום החינוך, האם לשמר ולחזק את הממ"ד; בתחום הקהילתי האם לפתח ישובים, או שכונות על טהרת המגזר?

הכול מתחיל בראש. עלינו להפסיק לחשוב בשפה מגזרית ולשרת אינטרסים צרים, ולהחליף קוד תרבותי וחברתי. השעה אולי עדיין איננה בשלה לכך, אבל זה צריך להיות הכיוון בו עלינו לפעול ולחשוב.

 9.7.12