איראן גרעינית אינה מפחידה את המפחידים

מאמר מערכת

אחת התהיות הגדולות בימים אלה היא, מדוע פרשנים בטחוניים מסוימים יחד עם בטחוניסטים בכירים מהעבר ממשיכים לייצר מסע הפחדה כל כך קיצוני בעניין התקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן. ההפחדה עוסקת בשלושה מוטיבים: המלחמה שתפרוץ כתוצאה מהתקיפה תהיה כל כך נוראה שישראל לא תחזור עוד להיות מה שהיתה לפני התקיפה באיראן. התקיפה, גם אם תצליח, רק תגרום להאצת ההתגרענות של איראן שתרוץ במהירות לפצצה. ואחרון חביב, ממשלת ישראל ושני העומדים בראשה בנושא הזה, שר הביטחון ברק וראש הממשלה נתניהו, הם מטורפים / מטומטמים, הם התחילו להאמין בתעמולה של עצמם ועכשיו מתוך מחויבות לתעמולה הזאת הם עוד ילכו להפציץ באיראן.

לאור זאת, כפי שביטא פרשן ערוץ 10 אלון בן דוד, המשימה הבטחונית הלאומית העליונה למנוע את התקיפה באיראן מוטלת על כתפיו של איש אחד בלבד וזה רב-אלוף בני גנץ.

האפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית כנראה לא מפחידה את המפחידים האלה; כיוון שאהוד אולמרט חזר עכשיו לכותרות, אפשר להבין שמדינת ישראל יוצאת למלחמות רק אם חוטפים לה שני חיילים הרוגים. אז זה הגיוני ובסדר גמור וגם מביא להישגים והרתעה. אבל לצאת למבצע שיש בכוחו לחסל זמנית את פרויקט הגרעין האיראני – זה לא. איש אינו מציע שישראל תצא למבצע כזה, אם היא לא יודעת איך לעשות זאת. אבל אם הקברניטים מאמינים שצה"ל הצליח לייצר אופציה אמינה מבחינה מבצעית, השיקול לתקוף הוא מובן מאליו. פרופ' יחזקאל דרור כתב על כך לאחרונה ניתוח מיוחד, שמחייב תקיפה. אחד הפרשנים הרציניים בארצות הברית, לי סמית, הוכיח לאחרונה שההערכות המופצות על ידי גורמי הממשל האמריקני לגבי משך זמן הדחיה שתושג בפרויקט האיראני היא נגזרת של אי-רצון לבצע תקיפה כזאת. הם מדברים על שנה וחצי, שנתיים, מקסימום שלוש שנים של דחיה בלוח הזמנים האיראני בעקבות הפצצה יסודית. לעומתם, יש מעריכים חיצוניים לא פחות רציניים, שטוענים שהפצצה מוצלחת יכולה להשיג דחייה בלוח הזמנים של מחמש עד שבע שנים. הערכה כזאת אף הושמעה במשחק מלחמה שנערך בעתון זה לפני חודשים אחדים. ברור שהמערכה אינה נגמרת באקט צבאי אחד, אלא היא נמשכת במערכת חיסולים של בעלי הידע הגרעיני באיראן.

אך הבעיה העיקרית שמתבטאת במסע תעמולת הזוועה נגד התקיפה היא מה שמשתקף ממנה לגבי הערכת כוונות האויב האיראני. משתקף בה זלזול ישראלי אופייני בכוונות התוקפניות והג'נוסיידיות של המשטר האיראני. אם לא זלזול הרי שמדובר באטימות. גם היא תכונה אופיינית לאליטה הישראלית מאז 1973. ראש הממשלה ניסה להתגבר על המכשלה הפסיכולוגית הזאת באמצעות נאומיו הדרמטיים בהזדמנויות ממלכתיות ובינלאומיות שונות. אך זה כנראה איננו מספיק. יש פה כשל חמור בתקשורת של ההנהגה הבטחונית מדינית עם העם. מדוע החומר הרלוונטי לכוונות האיראנים אינו מוצא את דרכו לעתונאים, לאנשי הרוח, לערוצי התקשורת השונים? אם תקיפה באיראן עדיין רלוונטית, ואם חלון הזמנים הוא בחודשים הקרובים, מישהו שם למעלה צריך להפוך את הכתב האיראני הבלתי נראה לכתובת ניאון זועקת.

 אמנון לורד

15.7.12

דו"ח לוי: קו פרשת המים של ההתיישבות ביו"ש

ד"ר חגי ויניצקי, מרצה לדיני קניין ומנהל הקליניקות המשפטיות במכללת 'שערי משפט'.

הגיש לוועדת לוי , יחד עם עו"ד דניאל קרמר, חוות דעת בנושא "מרשמי המקרקעין ביהודה ושומרון"

דו"ח ועדת אדמונד לוי על 'מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון' שפורסם השבוע, הוא הרציני, המקיף והמקצועי ביותר שעסק במעמד המשפטי של אזור יו"ש מבחינת המשפט הבינלאומי מאז ומעולם. מדובר בדו"ח של ועדה משפטית שמונתה ע"י ראש הממשלה ושר המשפטים. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס, ושני החברים הנוספים בה היו שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס תחיה שפירא והיועץ המשפטי של משרד החוץ בדימוס עוה"ד אלן בייקר.

לאחר ניתוח משפטי סדור ומפורט קבע הדו"ח כי על פי דיני המשפטי הבינלאומי, דיני הכיבוש אינם חלים באזור זה. מסקנה זו התבססה, בין השאר, על כך שמעולם לא הייתה קיימת מדינה ריבונית ביהודה ושומרון. לא ניתן לכבוש שטח באזור שלא שייך לאף מדינה. מסקנה נסמכת גם על החלטות ואמנות בינלאומיות ובראשן כתב המנדט, שחייב את ממשלת המנדט ליישב יהודים בצפיפות בכל אזור שליטתה, לרבות אזור יהודה ושומרון, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי.

הדו"ח קבע שהטענה שעל פי המשפט הבינלאומי אסור לישראלים להתיישב באזור זה לא נכונה, ולהיפך, לישראלים קיימת זכות שבדין, ולכן הקמת הישובים היא חוקית לחלוטין. למעשה, זו הייתה העמדה המשפטית הישראלית מאז מלחמת ששת הימים. המשפט הישראלי לא הכיר בתחולת דיני הכיבוש באזור זה, והמדינה הסכימה באופן וולונטרי לפעול לפי ההוראות ההומניטריות של אמנות ז'נבה.

עם השנים החלה להישמע העמדה של נציגי התושבים הפלשתינאים באזור זה ושנתמכה ע"י אנשי אקדמיה ישראלים, לפיה דיני הכיבוש חלים זאת באזור. עמדה זו, שאין לה כל ביסוס משפטי, ערבה לאוזני מדינאים ומשפטנים בחו"ל, מאחר שהייתה כמעט העמדה היחידה שנשמעה בתקשורת בארץ ובחו"ל. בטעות, החלה להיתפס כעמדה בלבדית.

אחת התרומות הגדולות של דו"ח לוי היא 'החזרת עטרה ליושנה' והוצאה מחדש של האמת המשפטית לאור. הדו"ח מבקר את התנהלות רשויות המדינה השונות, לרבות שרי הממשלה והעומדים בראשה, שמצד אחד פעלו להקים את המאחזים על אף שלא ניתנו מראש כל האישורים לכך (תופעה שקיימת גם בתחומי הקו הירוק), אך מצד שני טענו לאחר מעשה שמדובר במאחזים לא מורשים.

התנהלות כזו מהווה הפרת הבטחה מנהלית, יוצרת השתק כלפי המדינה (דהיינו, שהמדינה כעת לא יכולה לטעון שהמאחזים לא מורשים) וכן התנהגות בחוסר תום לב. יתרה מכך, מדובר ב'הסכמה מכללא' להקמתם.

לפיכך הדו"ח ממליץ לממשלה להסדיר את כל המאחזים שקיימים על קרקעות המדינה או של ישראלים, להסיר את כל החסמים המנהליים – שבחלקם נוצרו כדי למנוע התיישבות של יהודים – ולהימנע מהוצאת צווי הריסה. ישובים שקיימים על אדמות שמתקיים לגביהם סקר, לבירור הזכויות בהן, יש להשלימו במהרה. ישובים שקיימים על מקרקעין שישנה מחלוקת לגבי הבעלות בהם, יש לברר את המחלוקת רק בבתי המשפט האזרחיים ולא בערכאות מנהליות.

על פי הדו"ח, עד להחלטה אין להורות על פינוי או הריסה, כמו במקרי גבעת האולפנה, מגרון ועוד. הדו"ח ממליץ לממשלה לקיים נוהל מסודר להקמת ישובים חדשים, וקובע שהרחבת ישובים קיימים בתחום השיפוט שלהם כלל לא מחייבת החלטת ממשלה. בנוסף, יש לאפשר גם עיון במרשמי המקרקעין הקיימים כדי למנוע תרמיות, וכן לאפשר ליהודים לרכוש קרקעות בעצמם ולא רק דרך תאגידים.

זכינו, סוף סוף, לספר הדרכה משפטי ומקצועי שינחה מעתה והלאה את רשויות המדינה בנושאים אלה. אימוץ הדו"ח במלואו ע"י ממשלת ישראל, ותמיכה בו על ידי אנשי אקדמיה בכירים, תסייע לקבלתו גם במישור הבינלאומי. המהלך, על כל פנים, לא יוכל להיעשות ברגע אחד, אלא רק בהתמדה ובנחישות לאורך זמן.

13.7.12

המדריך למדינאות כושלת

מאמר מערכת

מאז זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת מעטפות הכסף, בנימוק שהחזקת הכסף והסתרתו אינה מהווה עבירה פלילית, עבר הדיון הציבורי מהשאלה המשפטית לשאלת אישיותו של אולמרט ומורשתו כראש ממשלה.

בנוגע לתחום הדיון הפלילי צריך להשאיר לפסק הדין לדבר בעד עצמו. בית המשפט הוא שיכריע גם בפרשת הולילנד. מוטב שהדיון הציבורי יתרכז במדיניותו של אולמרט בתקופתו כראש ממשלה, הישגיו וכשלונותיו.

כדי למנוע את שכתוב העבר, צריך לקרוא שוב את עדותו של ראש האגף המדיני-ביטחוני עמוס גלעד, בוועדת וינוגרד על יום 11 באוגוסט, כשלושה ימים לפני סוף מלחמת לבנון השניה, אחרי כשלושים ימי לחימה.

"התקשר אלי בבוקר, בשמונה בבוקר, תורג'מן (מזכיר הממשלה) ואומר לי: קרה אסון. אני אומר לו: מה קרה? הוא אומר: אני לא יכול להגיד לך בטלפון. אני אומר לו: אז תגיד – לא יכול להגיד. תבוא מיד פה לראש הממשלה. טוב. אמר, אני בא. בדרך הייתי ממש נרעש. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה. אמרתי, אני אצלצל לשר הביטחון… אמרתו לו: שר הבטחון, יש לי תחושה מרה, קרתה פה איזו קריסה, אני לא יודע, אף פעם לא שמעתי ככה את תורג'מן ולא אף בן אדם – בהול טס לירושלים. הוא (פרץ) אומר לי: מה אתה חושב שקרה? אמרתי לו: לדעתי פה כל ההסכמות נשברו ואתמול הזהרתי אותך, שפה האמריקנים נעשו חביבים מדי… אני חש שזה אסון… הגעתי לירושלים, שמעתי את הפרטים, חוורו פני וחשכו – פשוט היתה לי תחושה כאילו נפלו עלי השמים…".

ראש הסגל של אולמרט, טרובוביץ', אמר לאיש המועצה לבטחון לאומי סטיב האדלי: "ההחלטה (על הפסקת האש) כנוסחה עתה – מהווה ניצחון לחיזבאללה, והפסד לישראל. התוצאה הפוליטית תהיה התפטרות הממשלה והתוצאה הסופית – הפסד מוחלט וכניעה" (מתוך דו"ח וינוגרד).

זה המצב האמיתי אותו כל אזרח בישראל המופגזת חש לקראת תום מלחמת לבנון השניה. העובדה שהחלטה 1701 שופרה במעט לטובת ישראל היא רק תולדה של סיוע אמריקני להצלת ישראל ממפולת ביטחונית-מדינית שלא היתה כמוה מאז קום המדינה. הכישלון הזה העיב על כל הקדנציה המקוצרת של אולמרט, שהפך לתלוי בצורה מוחלטת באמריקנים, ונאלץ להופיע כאיש אנאפוליס וכמי שמציע לפלשתינים את כל נכסי האומה במחירי סוף עונה.

מצבו של אולמרט בעקבות מלחמת לבנון היה כה חמור, שהוא היה מוכן לקחת את ההימור וללכת על התרגיל הסורי, בניגוד לעמדת האמריקנים. ההימור, אנו יודעים, הצליח. לא פרצה מלחמה. אך ספק אם האמריקנים היו כל כך מרוצים מראש הממשלה הישראלי; כל מה שנראה אז כיחסי חוץ משופרים עם אירופה וארצות הברית נבע מהתגייסותם של האמריקנים והאירופים כדי לדחוף את אולמרט לוויתורים מרחיקי לכת – בניגוד לדעתה של ציפי לבני – במשא ומתן עם אבו מאזן. היום, כאשר המזרח התיכון קורס סביבנו, הדבר האחרון שחסר לישראל זהו הסכם מדף עם הפלשתינים, שהיה הופך למנוף לחץ בלתי נסבל בתקופה לא יציבה ומסוכנת.

לא בכדי חזר עוזי ארד מספר פעמים על כך שבתחום המדיני, כולל הנושא הגרעיני האיראני, מצאו ראש הממשלה נתניהו ואנשיו אדמה חרוכה עם כניסתם לתפקיד באפריל 2009.

הציבור הוא שישפוט את שלוש וחצי השנים האחרונות בהשוואה לאותן שלוש שנים של אהוד אולמרט.

אמנון לורד

13.7.12

דו"ח המאחזים: ניצחון הנרטיב הציוני

מאמר מערכת

דו"ח המאחזים שהוגש אתמול על ידי השופט אדמונד לוי לממשלת ישראל, מתקן את העוול העמוק שנגרם לתושבים ישראלים רבים שהתיישבו ביהודה ושומרון בסיועה של הממשלה ושהפכו בבוקר לא עבות אחד לפורעי חוק.

אי הסדרים, שנגרמו בעקבות בעיות בירוקרטיות שונות בעקבות ספקות שהתעוררו בנוגע לבעלות על הקרקע עליה המדינה יישבה אותם היו רק התירוץ לבעיית החוקיות. הבעיה האמיתית היתה חוסר רצונה של ממשלת ישראל להדוות כי אכן, היא מחזיקה בחבלי ארץ אלה ומיישבת אותם.

מעבר להסדרת בעיית המאחזים, עיקר חשיבותו של הדו"ח היא בהחזרת היחס הנכון למעמדם של חבלי יו"ש ושבירת הנרטיב השמאלני, שניסה לנתק את הקשר בינם לבין העם היהודי בתואנות של 'שטח כבוש'. יהודה ושומרון, כמו ארץ ישראל כולה, הם ערש תרבותו של העם היהודי, מכורתו ההיסטורית ומקום שביחס אליו לעולם לא יוכל להיטען כי מדובר בשטח שאינו קשור לעם היהודי. על אף זאת, כמובן, תמיד ישנם מי שמנסים לשכתב את ההיסטוריה, ואף לשתול את הזייתו בתוך מערכת החינוך הציונית.

ההכרה בדבר הקשר בין העם לארץ היתה הסיבה להחלטת חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפקיד את הארץ בידי האימפריה הבריטית כדי שזו תסייע לעם ישראל להקים מחדש את ביתו הלאומי. אמת פשוטה זו טושטשה לאורך שנים ועדיין מטושטשת על ידי השמאל הישראלי בתואנות שונות. החמורה שבהן היא הכחשת קיומו ההיסטורי של עם ישראל, הן על ידי השכחת הזיקה ההיסטורית לארצנו והן על ידי יצירת נתק בין מדינת ישראל המודרנית לאחיותיה הקדומות.

תהליך ההשכחה המתוחכם, שמשתמש, בין השאר, בכלים פסבדו-אקדמיים ולוליינות מושגית, פועל מתוך ההנחה שהניתוק יאפשר לממשלה לסגת בסופו של דבר מיו"ש, מתוך הנחה שכך יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. מדובר לא רק בעשיית פשע כלפי האמת ההיסטורית וכלפי זהותו העצמית של עם ישראל, אלא גם כלפי העובדות בשטח.

המלחמה בינינו לבין מדינות ערב, ובתוכם הפלשתינים, מעולם לא היה על קרקע בלבד אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל בכל גודל שהוא במזרח התיכון. העולם הערבי מתנגד למדינת ישראל מסיבות דתיות ואנטישמיות עמוקות, שאין דרך פוליטית או מדינית ליישב או לעצור.

במילים אחרות, מדינות ערב לעולם לא ישלימו עם מדינה יהודית במרחב האזורי וישאפו תמיד לחסלה או במלחמה גלויה או במסגרת תוכנית השלבים המפורסמת. המחשבה שקנתה שביתה בחוגי השמאל, כי ישראל אשמה במצבה, היא אוטו אנטישמית.

הפנית האצבע המאשימה מעוקרת מתוכנה בדו"ח המאחזים, ואולי יהא זה שלב ראשון בשירוש ההאשמה העצמית מהשיח הישראלי.

אסף גולן

10.7.12

מצרים: לקראת שינוי פני הצבא

ד"ר דן אלדר, חוקר עצמאי בנושאי המזה"ת

בקרב מקבלי החלטות ופרשנים ישראלים רבים התקבעה התפיסה לפיה המועצה הצבאית המצרית, קרי: הצבא המצרי, הינו משקל נגד ל'אחים המוסלמים', והוא זה שיציל את מצרים מצפורני השריעה, כמו את ישראל מפני רעה שעלולה להיפתח מדרום. תפיסה זו עלולה להסתבר במהרה כמוטעית ומטעה.

הצבא המצרי אינו – ולא היה – צבא שנאמן לאתוס חילוני דוגמת הצבא התורכי שלפני שלטון ארדואן. דרגי הקצונה הבינוניים והזוטרים, וכן החיילים הפשוטים, מוצאם מאותן שכבות באוכלוסיה שיצאו לכיכר תחריר להפגין כדי לשנות את המשטר ולהיטיב את מצבם הכלכלי. התייחסות לצבא המצרי כאל מקשה אחת הינה משענת קנה רצוץ.

אכן, לקצונה הבכירה ולחברי המועצה הצבאית העליונה בכללה אינטרסים כלכליים אישיים שמושקעים בתאגידים עתירי ממון במצרים, אולם במציאות הפוליטית החדשה שמתהווה, אין לשלול תרחיש של תסיסה פנימית בצבא ולחצים לנישול הקצונה הבכירה מנכסיה.

דרישות מעין אלה עשויות למצוא אוזן קשבת אצל 'האחים המוסלמים' ואפילו לזכות לשיתוף פעולה מצדם להדחת צמרת ההנהגה הצבאית הנוכחית ובמקביל להביא להחלשת הצבא כגורם כוח פוליטי.

שוללי תחזית זו יטענו כי ארה"ב, שהשקיעה רבות בחימושו המודרני של הצבא המצרי, תעשה כל שלאל ידה כדי למנוע פילוג בצבא המצרי והחלשתו. אכן, סביר שכך תנהג, אולם מאידך ארה"ב לא תהסס להקריב את המועצה הצבאית המזדקנת, אם תשתכנע כי זו תוחלף במועצה צבאית צעירה יותר, שנהנית מאמון השלטון האזרחי של 'האחים' ואינה אנטי-אמריקאית באופן בוטה. לאחר תרומתה של ארה"ב להפלת משטר מובארכ – בל נופתע מההבנה שתגלה להחלשותו הפוליטית של הצבא המצרי.

הגורסים כי המשטר החדש לא יעמיד את יחסי מצרים-ישראל על ראש שמחתו, אלא יציב את שיפור המצב הכלכלי של המוני מצרים בראש סדר העדיפויות – טועים אף הם. אין סתירה בהכרח בין מצב כלכלי ירוד לצחצוח חרבות עד לסף עימות צבאי. שיפור המצב הכלכלי והחברתי במצרים הינו תהליך ארוך-טווח ומורכב. בנסיבות הנוכחיות של המשבר הכלכלי העולמי והתפוצצות האוכלוסין במצרים, יש הסבורים שהשגת מטרה זו היא כמעט בלתי אפשרית. משטר 'האחים המוסלמים' עלול לעמוד במהרה בפני לחצים מבית, לפרוע את שטרי הבטחותיו למפגיני כיכר תחריר או להסתכן באיום על יציבות שלטונו.

אין זמין יותר מאשר גיבוש ההמונים באמצעות ליבוי העוינות העמוקה שקיימת זה שנים נגד ישראל, ניהול דיפלומטיה אנטי-ישראלית מופגנת וצעקנית, דרישה לעיון מחדש בחוזה השלום, גיבוי לוחמנות חמאס מעזה ועוד צעדים מחריבי אמון בשלום המצרי-ישראלי – למי שנתן אמון בנצחיותו.

אכן, תם 'האביב הערבי' לפחות במצרים, וכאמרתו של צ'רצ'יל בשינוי קל – רעלה שחורה יורדת על המזה"ת, מאפגניסטן ועד מרוקו.

 9.7.12

מסיני עד גבעת האולפנה

יהודית דסברג, מראשי תנועת 'מנהיגות יהודית' בליכוד

מה עוד לא נאמר על העוול הלא מוסבר ולא הגיוני של עקירת בתי שוכנת האולפנה בבית אל? בראש הדברים עומדת התהייה: אם לבג"ץ אין כבוד לבית המשפט המחוזי כדי לחכות עד שתתברר טענתו של הערבי על האדמה – למה להיטותו להרס מחייבת את ראש הממשלה?

לאחר ההתעללות שעבר ע"י השמאל, התקשורת והבג"ץ בקדנציה הקודמת, נתניהו קונה כעת שקט תעשייתי במחיר עקרונותיו והמנדט שיש לו מהליכוד. הוא קונה זמן במחיר לגיטימציה של ההתיישבות בארץ ישראל.

עוד הוא מבטיח, שעל כל יחידת דיור שתהרס ייבנה עשר יחידות חדשות. האם זה לא כדאי? הרי הבטחה כזו תאיים על השמאל שלא כדאי לפעיליו לקיים את הבטחתם ולתקוף בעתירות את כל הבניה ביהודה ושומרון. אם ראש הממשלה בין כה וכה יהרוס, לפחות נרוויח את הבנייה שייבש במשך שלוש שנים. הלא כן? האם אין זה מצדיק הגעה להסכם של פינוי שקט?

כאן המקום לספר לצעירים מתחת גיל 50, שכאשר החליט מנחם בגין להרוס את חבל ימית, ניחם את העם ואת עצמו בכך ש"בפתחת רפיח נבנה אזור שלם – הרבה יותר גדול מהאזור שיהרס!". אכן, הוא תכנן אזור רחב ובו הרבה יישובים, שלבסוף גם נבנה ופרח. היו בו הרבה יותר משפחות מאשר בחבל ימית, החקלאות והתיירות פרחו בו, אזור לתפארת מדינת ישראל. קראו לו 'גוש קטיף'.

לבמאי של העולם יש יכולת שליטה בתזמון. מנחם בגין רצה מאוד להביא הסכם שלום לישראל. הרס ישוב יהודי וגירוש יהודים מבתיהם, היו בעיניו כשל מוסרי ואדיאולוגי. מחיר שהיה לו ספק אם מותר לשלם בתמורה לשלום. הוא התלבט, ובתזמון מאוד לא מקרי – נרצח אנואר סאדאת. היה זה איתות אזהרה שנוסף כמרכיב-נגד בשיקולים אם לקבל את ההסכם. אך בגין לא נרמז, ויתר על כל חצי האי סיני על ערכו הלאומי-ביטחוני וכל האוצרות שהיו בו, והעיקר: מיסד את המושג 'אזור נקי מיהודים' ויצר את הלגיטימציה לגירוש והריסת בתים.

הפצע הלאומי והמוסרי שנפער לפני שלושים שנה, מתפרץ במורסת מוגלה נוראה של גלי אפריקנים שמנצלים את הוואקום שיצרנו בסיני, ושל שודדים ורוצחים שמשתלטים על מרחביו ומהווים סכנה לקיומה של מדינת ישראל. זה זמן שסיני משמשת להברחות סמים, נשק וטרור לישראל, אך דבר לא נעשה כדי למנוע את ניצול אדמתנו נגדנו.

עכשיו, כאשר התפרצה הבעיה האפריקנית לתל אביב, כבר מתחילים להישמע קולות שכנראה 'לא תהיה ברירה ונצטרך להכנס שוב לסיני'. שוב נשלם בדם חיילינו, בשל מה שוויתרנו מרוב חולשה ערכית.

העיתוי של התפרצות בעיית מהגרי העבודה דווקא עכשיו, יכולה לשמש אזהרה לראש הממשלה: הרס בתי יהודים הוא זרע לפורענות גדולה הרבה יותר מאשר התמודדות עם בג"ץ. אם היום הוא מפחד להתעמת עם בג"ץ, בעיה קשה ומורכבת תיווצר בעתיד.

את הפרופורציה ממחישה בעיית המהגרים מאפריקה והתקפות הטרוריסטים בסיני, שאיתם הוא נדרש להתמודד עקב חולשתו של קודמו בתפקיד. האם זאת הירושה שתשאיר לבא אחריך?

 2.7.12

שוויון בנטל – ע"פ האסלאם

ד"ר נסיה שמר, המחלקה למזרח-תיכון באוני' בר- אילן

מנהיגי הציבור הערבי והמוסלמי במדינת ישראל אינם מעוניינים לשרת שירות לאומי בקהילותיהם או שירות צבאי, שהרי אז עלולים למצוא עצמם נלחמים מול בני עמם. חברי ועדת קש"ב בראשות ח"כ יוחנן פלסנר עדיין לא גיבשו מסקנות לגבי המגזר הערבי.

דומה שלשיח' המצרי יוסף אל-קרדאווי, אחד מגדולי פוסקי האסלאם בעת החדשה, יש פתרון שמתאים בדיוק לבעיה של המיעוט הערבי-מוסלמי בישראל. פסיקותיו של השיח' עוסקות בדיני מיעוטים: הן יהודים ונוצרים שחיים תחת שלטון מוסלמי, הן מיעוטים המוסלמיים שחיים במערב.

באסלאם, יהודים ונוצרים מוגדרים 'בני חסות' ('אהל אלד'מה'). מעמד זה מותנה בכך שיקבלו על עצמם את שלטון האסלאם. בתמורה, הם זוכים לשורה של התחייבויות מהשליט המוסלמי: הגנה על חייהם ורכושם, חופש פולחן וחופש עיסוק מסויים ועוד. בתמורה לזכויות הם מחויבים בתשלום מסים מיוחדים: ג'זיה – מס גולגולת שנתי, ח'ראג' – מס קרקעות וכן מס שנתי על סחר חוץ.

מקורו של הסדר זה עוד בימי נביא האסלאם מחמד, שהנהיג אותו לראשונה לאחר כיבוש הישוב היהודי ח'יבר ב-629. במשך השנים יצא לג'זיה שם רע. היה זה בעקבות שורה של פרסומים לא מחמיאים על ידי אנשי אקדמיה שטענו כי הוא מס משפיל. בשורה של חיבורים הלכתיים יוצא אל-קרדאווי להגנת מס הג'זיה.

פסק ההלכה שלו מהווה תשתית שעליה ניתן לפתור את בעיית השירות של המיעוט הערבי בישראל. לטענת אל-קרדאווי, האסלאם היה סובלני ביותר כלפי המיעוטים שפרחו תחת שלטונו. דוגמא לכך היא תקופת 'תור הזהב' של יהודי ספרד. על הטענה שתשלום הג'זיה גרם לחוסר שוויון עונה אל-קרדאווי שהג'זיה לא הייתה מס שנועד להפלות לרעה את בן החסות, אלא היות שבני החסות פטורים משירות צבאי – תשלום הג'זיה ביטא את השוויון בנטל עם המוסלמים, ששרתו בצבא. הראיה לכך, לדבריו, היא שחובת תשלום ה"ג'זיה" הוטלה רק על צעירים כשירים לגיוס ולא על זקנים, נכים, ילדים ונשים.

ההנחה שעומדת בבסיס דבריו היא שזכויות וחובות הן שני צדדים של אותו מטבע. החובות כוללות נשיאה משותפת בנטל הביטחוני, ציות לחוקי המדינה וכיבוד רגשות הרוב. יחד עם זאת, השלטון המוסלמי מלכתחילה לא גזר על המיעוטים גזירה שהם אינם יכולים לעמוד בה בדמות הזדהות מוחלטת עם ערכי המדינה. כך נפתרת על פי האסלאם בעיית הנאמנות של המיעוטים.

יש מקום לבחון את הדברים הלכה למעשה במדינת ישראל. היו שהציעו שורה של סנקציות נגד הערבים-מוסלמים שמסרבים לשרת בשירות האזרחי: מניעת הזכות לרישיון נהיגה, חסימת משרות ממשלתיות ועוד. במקום צעדי ענישה, ניתן לאמץ את המודל של השריעה: בני מיעוטים (ולהדגשה: הם בלבד) שלא ירצו לשרת בשירות אזרחי, יצטרכו לפדותו באמצעות תשלום מס פרוגרסיבי החל מגיל הגיוס ועד לגיל הפטור. מי שלא ירצה לשרת, יוכל לעשות כפי צו מצפונו – ועדיין להיות שותף בנטל. שוויון, הרי, צריך להיות.

 1.7.12

לשנות את המשוואה מול מצרים ועזה

תא"ל (מיל') צביקה פוגל, לשעבר רמ"ט פיקוד דרום בצה"ל

מעטים יסכימו להודות שהיינו עדים, ואולי אף שותפים פסיביים, לראשית עידן המהפכה האסלאמית. עוד פחות מכך ייאותו לנבא את העתיד. נטייתנו הטבעית היא לבחון כל אירוע בפני עצמו ולאבד את ההקשר התהליכי, אולם הנטייה הזו עלולה להביא אותנו לפתחה של מלחמת יום כיפור שנייה.

גל המהפכה האסלאמית בעולם הערבי לא התחיל בדצמבר של שנת 2010 בתוניסיה. אנחנו אלה שלא תרגמנו נכון את התהליך שניצניו נבטו בשנת 1992, עת התחיל חיזבאללה, בחסות אייתולות איראן ובכוח הנשק, לנצל את חוסר שביעות רצון הציבור ואת חולשת השלטון הלבנוני וטמן את ידו עמוק בצלחת הפרלמנט הלבנוני עד כדי הקמת מדינה בתוך מדינה.

בחלוף 14 שנה, החמאס האסלאמי-פונדמנליסטי חיקה באופן מדוייק את דודו הצפוני, ניצל את התיעוב של הציבור הפלסטיני משחיתות שלטון פת״ח, ובחסות הליך דמוקרטי ושימוש בכוח זכה בבחירות, סילק את הפת״ח מעזה וייסד מדינה חדשה. אלה סימניה הראשונים של המהפכה, השורשים שמזינים את ההבנה בעולם הערבי כי שימוש  בכוח שנשען על תמיכת אנשי דת אסלאמית נותן תוקף לזכות להתאגד ולפעול להחלפת השלטון.

בתוניס, תימן, לוב ומצרים עוד לא תם תהליך המהפכה. השלטון אמנם הוחלף, אך הממשלים החדשים עדיין בחיתוליהם. לפי 'מודל המהפכה' של חיזבאללה, ניתן לומר כי הסתגלותו של הממשל החדש למגבלות הסמכות והאחריות מחד, והצורך לעמוד בציפיות ההמונים מאידך, מוביל בטווח הזמן הקצר לצמיחתן ופריחתן של קבוצות לחץ קטנות. אלה נהנות מאדי הדלק של המהפכה, וגוררות את הממשל החדש לעימות בלתי אפשרי עם קבוצות מהפכניות, שעושות בדיוק את מה שעשה הממשל כדי להגיע למקום בו הוא נמצא.

ממשלת לבנון הרשמית, ממש כמו הפת״ח המסונדל ע״י חמאס, לא מצליחה לתפקד. אנשי הזרוע הצבאית של חיזבאללה יחד עם ארגוני טרור קטנים בלבנון ודומיהם בעזה, מדגדגים כל העת את עצבי האידאולוגיה האסלאמית ומערערים את יכולת המשילות של 'ממשלי המהפכה'.

עלינו להתכונן לעתיד הקרוב, בו נראה במצרים פריחה מחודשת של 'האחים המוסלמים', אלה שהובילו את הלחימה נגד ישראל לאחר הכרזת המדינה. אולי הדבר לא יופיע כעימות ישיר, אך תמיכתם בחמאס עשויה להפריח עוד יותר את מדינת הטרור בסיני.

מדינת ישראל עלולה למצוא את עצמה מתמודדת עם גבול טרור שאורכו 270 ק״מ. ל'אחים המוסלמים' יש נציגות לא קטנה גם בירדן. אין להוציא מכלל אפשרות את התעוררות התנועה שם. זאת ועוד, עלינו לצפות כי תוצאות המהפכה בסוריה יביאו לשגשוג ארגוני טרור שינצלו את העדר יכולת השליטה של הממשל שיקום שם, ויתקעו יתד ברמת הגולן הסורית המוזנחת.

הרבה ציפיות נתלות בגדר שנבנית בקצב מדהים בגבולנו הדרומי. ייאמר ברורות: הגדר יודעת לעצור מבריחי סמים, עובדים זרים וזנות – אך אינה עוצרת טרור. מן הראוי, ולו רק בשל הפוטנציאל הכלכלי של ההברחות, לבנות מהר ככל האפשר גדר גם בגבולנו המזרחי מול ירדן.

כשם שהשלטון הלבנוני לא מנע את פעולות הטרור שהביאו ל'מלחמת לבנון השנייה' והרשות הפלסטינית לא מנעה את פעולות הטרור שהביאו ל'עופרת יצוקה' כך, יש להניח, לא תמנע מצרים את התפתחות הטרור משטחה לעבר ישראל. אין לנו ברירה אלא לשנות את המשוואה. במקום 'על ירי מגיבים בירי ועל שקט מגיבים בשקט', אנחנו צריכים להטמיע את המשוואה ״על איום נגיב בפעולה צבאית ועל הפסקת טרור נגיב בשיתוף פעולה אזרחי״. אין לנו אלא לעצב את עתידנו, איש לא יעשה זאת עבורנו.

אמנם, עם תאב שלום אנו. אך לעולם בכלל ולעולם הערבי השכן לנו בפרט, צריך להיות ברור כי 'אביב ערבי' יכול לקרום עור וגידים באזורנו רק אם נוכל גם אנו לנהל חיי שגרה תקינים. הסיכוי לשכנות טובה קיים, אך נגמרה ההזדמנות של ישראל להמשיך לקחת סיכונים.

29.6.12

לא קיצוניות, חתירה אל האמת

בצלאל סמוטריץ', חבר הנהלת תנועת 'קוממיות'

בגליון השבת שעברה פרסם יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, רשימה שתמציתה, במשפט אחד: "לאיש אין זכות לחשוב אחרת ממני, ואם הוא חושב כך אז הוא אלים, הזוי, קיצוני ונושא באחריות ל'תג מחיר' ולפגיעה ברכבו של זמביש".

קו הטיעון של דיין כל כך מופרך עד שמצד עצמו אינו ראוי לתגובה, אך כדי שהדברים לא יוותרו ללא מענה, אנסה להבהיר בתמצית את היסוד הערכי של עמדת 'קוממיות'.

מוסכם על כולם שההתיישבות ביהודה ושומרון הוקמה מלכתחילה כתנועה ערכית-חינוכית, ששואפת להחיות ולשמר בהוויה הישראלית את החזון היהודי-ציוני-התיישבותי, חזון הגאולה והשיבה אל הארץ ואל המקורות. היא אמרה בפשטות ובקול צלול "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" ומתוך כך, עוד לפני הפן המעשי שבה, היא הגדולה שבמפעלים החינוכיים של הציונות הדתית ופניה אל העם ואל הממשלה.

על רקע הגדרה זו, לא ניתן להתעלם מכך שבשני העשורים האחרונים, בצד ההתפתחות הפיזית העצומה, איבדה ההתיישבות משהו מן הרוח, מכוח המשיכה, מסוד הקסם שלה שהילך בשנותיה הראשונות על הציונות הדתית כולה, והיה לאחד ממנועי הצמיחה הגדולים והמשמעותיים שלה.

בראשית ימיה היתה ההתיישבות 'תנועה' במובנה הפשוט של המילה – מניעה, סוחפת, מובילה, יוזמת, ממגנטת, כזו שמרימה דגל וקוראת אליו את ההמונים. וההמונים באו – מהם פיזית ממש, ומהם בליבם, שואפים מלוא ריאותיהם את אווירהּ החלוצי, האידיאליסטי והחרוץ.

אולם בעשורים האחרונים פינתה 'התנועה' את מקומה ל'מפעל' – משהו טכני, שגם אם יצליח 'לייצר' עוד ועוד בתים וישובים, לא יצליח להדביק בהתלהבות, שכבר אינה ניכרת אצלו, את העם בישראל. ביטוי אחד של תהליך הזה הוא פניית רוח ההתנדבות האידיאליסטית של הנוער שלנו למחוזות אחרים, חשובים ויקרים אף הם – לעיירות הפיתוח, לפרויקטים חברתיים ולמפעלי החסד והרווחה, ונטישה כמעט מוחלטת שלה את ההתיישבות והאחיזה העיקשת באדמת הארץ. ההתיישבות הפכה לא אטרקטיבית, לא מושכת ולא מאתגרת.

קברניטי ההתיישבות הם ללא כל ספק אנשים חרוצים, מסורים ואידיאליסטים, שניחנו בכישורים וביכולות מעשיות יוצאות מן הכלל. אבל השיטה שבעזרתה הם חוללו ומחוללים כאן את המפעל המעשי חסרה את אותו כוח משיכה, את אותה יכולת להדביק את ההמונים ולסחוף אותם אל הדגל, וזו ללא כל ספק אחת הסיבות לכך שההתיישבות מאבדת את תמיכתה בציבור הרחב.

תמרונים והתנהלות של 'תן וקח', גם אם הם מביאים אל התוצאה המעשית הטובה ביותר, אינם יכולים לסחוף את ההמונים. מטבעם, הם תמיד יהיו עניין של מעטים, שותפי סוד ומביני דבר, ולעולם לא יהיו אטרקטיביים, מושכים ומלהיבים. כדי להלהיב ולסחוף את ההמון יש צורך בעוצמות, בנשיאת אמת בגאון, בהצבת חזון גבוה, זקוף, בוטח ומאמין. זה ההבדל בין פרוייקטור טוב לבין מנהיג, בין מי שהציב כמטרה את בניין החומר למי שמתיימר לבנות בניין של רוח.

נשיאת האמת בגאון, מתוך אמונה בחוסנה ובצדקתה של ההתיישבות, היא שעומדת מאחורי הרצון 'לאחוז את השור בקרניו', להילחם על האמת, לסרב להשלים עם השקר, ולא לשוש להגיע ל'הבנות' אודותיו עם הממשלה, בעוד ההנהגה ממשיכה ליפול ברשתו ונעדרת את העוז להקהות את שיניו ולהכריעו.

זו התפיסה היסודית שעומדת מאחורי הדרישה מנבחרי הציבור 'ללכת עד הסוף' עם האמת, להצביע בעד חוק ההסדרה ולא לשעות לפתרונות קלים של העתקות וניסורים, גם במחיר פיטוריהם. זו התפיסה היסודית שעומדת גם מאחורי הנכונות להיאבק, בלית ברירה, נגד ההרס, ולשלם על כך מחיר אישי וציבורי כבד.

מאחורי 'החתירה למאבק' סביב גבעת האולפנה לא עומדים אלימות, לא כוחנות, ובוודאי שלא ייאוש והמעטה בערכה או בחוסנה של ההתיישבות. נשיאת האמת בגאון היא, ורק היא, תוכל להחזיר להתיישבות את קסמה ואת כוחה להוביל את עם ישראל אל ייעודו. את זה לא יוכלו להשיג 300 בתים. גם לא 3000.

 29.6.12

קרון התהלוכה של האנטישמיות הצרפתית

ד"ר מנפרד גרסטנפלד, יו"ר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. פרסם ספרים בנושא האנטישמיות החדשה

גינויים רבים נשמעו לאחר שמוחמד מראח, צרפתי ממוצא אלג'ירי, רצח מורה יהודי ושלושה ילדים בבית הספר 'אוצר התורה' בטולוז לפני כשלושה חודשים. נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, ביקר בבית הספר; המתמודד מולו, פרנסואה הולנד – שנבחר לאחר מכן לנשיא – עצר את הקמפיין שלו למשך יומיים מתוך כבוד לקורבנות. הגינויים הגיעו לא רק מצרפת, אלא מכל רחבי העולם.

גם תגובות אחרות נשמעו. בבית הספר התקבלו בדואר האלקטרוני הודעות שנאה ואיומים. לאחרונה נודע כי בעקבות הטבח, האנטישמיות בצרפת גדלה מאוד. שירות ההגנה של הקהילה היהודית (SPCJ) תיעד יותר מ-90 תקריות אנטישמיות במהלך עשרת הימים שלאחר הרצח.

במשרד הפנים תועדו 148 תקריות אנטישמיות בחודשים מרץ ואפריל, 43 מהן סווגו כאלימות – כפול ממספר התקריות בחודשים המקבילים בשנה הקודמת. בתקרית האלימה האחרונה, שאירעה במרסיי, שני יהודים הותקפו על ידי אלמונים, שהזדהו כפלשתינים ש"רוצים להשמיד את היהודים".

התקפות אלו שיקפו את האמפתיה שקיימת כלפי הרוצח מראח. במאה הנוכחית, ההתפרצויות העיקריות של תקריות אנטישמיות במערב אירופה, נקשרות, בדרך כלל, להתפתחויות במזרח התיכון. כך היה בתקופת האינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה.

במחצית השנייה של המאה הקודמת היו שלוש התפרצויות אלימות אנטישמיות: 'מגיפת צלב הקרס' (1959-1960), גל נוסף בשנות ה-70 המאוחרות וה-80 המוקדמות, ואחד בין 1987-1990. האירועים נחקרו על ידי סיימון אפשטיין, מומחה לאנטישמיות, שהגיע למסקנה כי היו תוצאה של חוקי אוטונומיה. במילים אחרות, הם 'תודלקו' על ידי החקיקה.

ניתן אפוא להצביע על נקודת מבט מפחידה: לא רק התפתחויות במזרח התיכון יכולות להגדיל באופן משמעותי תקריות אנטישמיות בחו"ל, אלא אף מעשה מרכזי של אלימות אנטישמית, שמשמש 'קרון תהלוכה' ומסמן את הדרך לאירועים שבאים בעקבותיו. השפעת התקיפה הנקודתית אינה רק על הקורבנות, אלא על האווירה הציבורית ועל המותקפים הבאים.

לפחות שני לקחים יש להפיק מן ההתפתחויות שלאחר הרצח בטולוז. האחד הוא שסימפטיה כלפי הקהילה היהודית – על אף שהיא ברוכה – נשארת בצלן של התגובות האלימות שמעוררת התקיפה, שברובן מגיעות מתוך הקהילה המוסלמית. כוחות הרשע, לא משנה כמה הם קטנים, יכולים להתגבר על כוחות הטוב.

זוהי המציאות שרבים אינם יכולים להבין. מאמצים רבים נעשים באירופה כדי להילחם באנטישמיות, לרבות הוראת השואה, ולמרות זאת השפעתם מפגרת אחרי הישגיהם של האנטישמים. השמצה ודה-לגיטימציה קלים לביצוע. להילחם בהם – קשה מאוד.

הלקח הנוסף שקוף פחות: לאחר שנרטיב מסוים חודר לחברה, נוצר גידול בהשפעה השולית. יורשיו של מראח באו, ככל הנראה, משולי החברה, אך בזרם המרכזי יש לא פחות תופעות מדאיגות. בארוחות ערב נכבדות הדיאלוג הדומיננטי הוא אנטי ישראלי, ומי שרוצה למצוא חן בעיני המארח חייב להצטרף לשיח המשמיץ. לעומת זאת, על מי שמחזיק בדעות פרו-ישראליות מוטלת שתיקה כבדה.

בעולם האקדמי, אם מרצים מובילים במחלקה באוניברסיטה הם אנטי-ישראליים, הסגל הזוטר חייב לאמץ את דעתם המלומדת כיוון שהוא רוצה להצליח בקריירה. הדבר נכון גם לגבי סטודנטים שמבקשים לזכות לציונים טובים.

התופעה דומה למתרחש בקרב עיתונאים שכותבים לתחנות טלוויזיה אנטי ישראליות או כתבים בעיתונים אירופיים בישראל. תופעות ההתגייסות נגד ישראל באירופה מעולם לא נחקרה כראוי, אך נראית כאחד מעמודי התווך של ההטייה נגדה בעולם.

28.6.12