כשאין לך ב.מ.וו

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

ש' היא אם יחידנית מאחת מערי הפריפריה בצפון הארץ. היא מגדלת את בתה בת ה-8 בעיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. אביה עובד באחד ממפעלי הצווארון הכחול באזור, ולאחרונה חזרו בעלה לשעבר ומשפחתו החדשה להתגורר בעיר והתא המשפחתי גדל במעט. הילדה הולכת לבקר את אביה ואילו ש' נהנית מקצת זמן איכות עם עצמה.

במשך השנה ש' עובדת בארבע משרות והשכר שהיא מקבלת תמורת ארבעתן מאפשר לה סוג של קיום בכבוד. הסכום מכל חלקי המשרה, גדול יותר מהשכר אותו היתה מקבלת אם היתה עובדת במשרה מלאה אחת.

לש' יש בעיה. כמעט כל המשרות קשורות למערכת החינוך, לשנת הלימודים ועבודה עם תלמידים. התוצאה המתבקשת היא כי בכל שנה, בין החודשים יולי לספטמבר, ש' נאלצת לחפש חלטורות. רמת ההכנסה שלה יורדת בלמעלה מ- 75%, והיא נאלצת לעבוד בעבודות דחק שונות, לשמש כסייעת בקייטנות ועוד.

השנה החליטה ש' שבמקום לכתת את רגליה ולקבל פרוטות, היא תבקש דמי אבטלה. בקריטריונים המזכים באבטלה היא עומדת. או שכמעט עומדת, אלמלא הפקידה בשירות התעסוקה.

כשהלכה ש' ללשכת שירות התעסוקה, לא הבינה את ההבדל שבין אבטלה ובין הבטחת הכנסה. האחד: תשלום של מספר חודשים שמבוסס על 75% מהשכר האחרון של המבקש; השני, קצבה שמשולמת למי שאין לה הכנסה כלל, משום שתקופה ארוכה אינה עובדת.

כשישבה מול הפקידה ענתה בכנות על כל השאלות שנשאלה, מילאה באדיקות את הטפסים שהונחו בפניה, כולל את המשבצת הקטנה שנוגעת לעובדה שהיא בעלת כלי רכב. החוק בנוגע להבטחת הכנסה אמנם השתנה, ומותר לאם חד הורית להיות בעלת רכב, אבל זהו עדיין חוק מעוות ובעייתי. רק רכבים ישנים, כאלה שלפחות עשר שנים על הכביש, מזכים את בעליהם בקצבה. מכוניות כאלו שעולה יותר לתקן אותן מאשר לנסוע בהן.

עובדה מעניינת היא שלגבי קבלת אבטלה אין בעיה בעניין זה. לא אשכח את בנו של אחד משועי הארץ שמפעלו של אביו נקלע למצוקה כלכלית. הבן הגיע אז לשירות התעסוקה במכונית אמריקאית מפוארת, וביקש לקבל דמי אבטלה בגובה של 75% מהכנסתו החודשית, עשרות אלפי שקלים. לאחר מכן שונה החוק, ונקבעה תקרת מקסימום לקבלת דמי האבטלה.

יש לה, לש', כלי רכב קטן בצבע בורדו. דגם אירופי. פעם זה היה אוטו ממש טוב. מבחינת החוק ערך הרכב לא משנה, מה שקובע הוא תאריך הייצור שלו. 2006 זה חדש מדי בשביל הממשלה שלנו. בעלים של מודל 2006, ששווה 16 אלף ש"ח, לא זכאית להבטחת הכנסה. ש' בכלל לא ביקשה הבטחת הכנסה, היא ביקשה לקבל דמי אבטלה. אך לפקידה זה לא משנה. ישבה מול הפקידה בלשכת התעסוקה ושאלה אותה: "אז מה אני עושה?". "תמכרי את האוטו", ענתה בלי להניד עפעף. ואם אתם שואלים אותי, בשביל זה צריך מחאה חברתית.

 15.7.12

מבקשים לעקור את הכל

דמיטרי רייזמן, פובליציסט וחוקר מחשבת ישראל 

מדי כמה שבועות אנו ניצבים בפני המשימה לאומית הבאה. מישהו, עליון ונסתר מעין הציבור, מחליט שכעת זו המשימה. כולם מתנפלים, כל ה'מי ומי' מביעים את דעתם, בטלוויזיה, ברדיו, על גבי דפי העיתונים ובאינטרנט.

מדוע דווקא גיוס חרדים? השאלה הזו לא נשאלת. הרי לא פראיירים אנחנו. בוקר אחד בהיר קמנו והייתה לנו הארה על שוויון בנטל. אף אחד לא שטף לנו את המוח. מה פתאום? הכול ספונטני.

בזמן שפלסנר פתח את פיו, מזל נפל בחלקי. זכיתי והגיעו לידיי מסמכים סודיים בעניין המדובר: חוות דעת, ניירות עמדה, פרוטוקולים וטיוטות ההחלטות, בקיצור, סקופ של ממש. הנה מספר ציטוטים: "חרדים חייבים לעבור תיקון יסודי כדי להשתחרר מהשפעתם של הרבנים הפנאטים. אחת הדרכים המומלצות על ידי המומחה היא גיוס. המחבר מציע להעמידם בפני מציאות שכתוצאה ממנה יפרשו החרדים מחרדיותם".

כמסקנה מציע המומחה לגייס את החרדים לשירות צבאי, תוך מגמה להפוך אותם למרכיב פרודוקטיבי בחברה, לאחר שיוקנו להם מלאכות יד מועילות במסגרת צבאית בענפי השירות. חוות דעת אחרת, שהדגישה במיוחד את הצורך ב'תיקון מוסרי' של החרדים, העבירה את כובד המשקל מייעול לחינוך: "תכלית חינוך החרדים מתבטאת בהתקרבותם המתמדת לשאר האוכלוסייה, וביטול האמונות הטפלות והדעות הקדומות והמזיקות שטמונות בלימודיהם".

מסמכים של 'ועדת השרים לתיקון אוכלוסיית החרדים' מצביעים על צעדים אופרטיביים שיש לנקוט, כגון: הסדרת חיי הקהילה החרדית בערים והגבלת הפונקציות של בתי הדין, מיון על פי מידת יעילותם, שילוש מספר המגויסים והצעה לקצר את זמן השירות לשם החזרתם לקהילותיהם, הכנת רפורמה בחינוך החרדי והטלת השגחה על ישיבות ותלמודי תורה. יועצים רואים ב'התקרבות' לאוכלוסייה הכללית על ידי הקניית תרבות לחרדים, את הדרך הטובה ביותר להשגת האזרחות הטובה שלהם.

הקטעים דלעיל מצוטטים מתוך מאות מסמכים, אך די והותר בהם כדי להבין את רוח הדברים. הציטוטים מדוייקים, אך שונתה בהם מילה אחת בלבד: בכל מקום בו היה כתוב במקור 'יהודים' כתבתי 'חרדים'. הדברים נלקחו מפרוטוקולים, חוות דעת, ניירות עמדה וטיוטות החלטות של ועדות שרים וועדות מנכ"לים שנכתבו לפני מאה שבעים וחמש שנה, ברוסיה הצארית, בתקופתו של המלך ניקולאי הראשון.

גם היום אנו עומדים נפעמים: מדוע כל כך חשוב היה לצמרת לשבור את מיוחדותם של היהודים? מדוע העדיפו אנשים רמי מעלה שאחראים על גורל המדינה, לעסוק ביהודים-חרדים בעת שהיה מתבקש לעסוק בסכנות שנשקפות ובבעיות כלכליות לא פשוטות?

כפי שמשתמע מהמסמכים לעיל, מטרת גזרת הגיוס לא הייתה שוויון בנטל או צדק חברתי – אלא הרס של אורח החיים שמוכתב על פי מצוות התורה. מדוע כל כך חשוב היה עבורם לכפות על היהדות את שלהם? מדובר בצורך טרנסצנדנטי להצדיק את אמונתם ואת אורח חייהם, על ידי הרס והכנעה של היהדות המתבדלת.

 15.7.12

גיוס לא מספיק

עליזה גרשון, מנכ"ל ארגון 'צו פיוס'

ההישג הגדול ביותר של ח"כ יוחנן פלסנר ומסקנות הוועדה שעמד בראשה, נעוץ  ביכולת להציע פתרונות מעשיים לחוסר השוויון בנטל הגיוס לצבא. אמנם, לא כל המסקנות שעלו מהדו"ח המסכם הן לרוחי, אולם ברור כי עקרון 'השירות לכל' שהתוותה הוועדה חייב לקבל משמעות מעשית.

אני נפגשת לא מעט עם צעירים חרדים שעובדים לפרנסתם. כשאני שואלת אותם מדוע לא שירתו בצבא לפני שיצאו לשוק התעסוקה, התשובה היא פשוטה: "כי אנחנו יכולים". אינני שומעת ולו נימה של התנצלות בדבריהם, להיפך. הטענה בפיהם אומרת שזו זכותם על פי חוק, והם נוהגים מנהג אזרחים. אכן, במישור החוקי הם צודקים, אבל במישור הערכי אני רואה בגישה זו פגם מהותי ועמוק.

הדיון בסוגיה זו במישור האזרחי בלבד, כפי שהוא מתקיים בדיון הציבורי – בעייתי. הדרישה לשינוי המצב הקיים היא מעל לכל דרישה ערכית שמתקיימת במישור הלאומי. החרדים הם אחינו, בשר מבשרנו. כשאני שומעת חרדים מתראיינים בתקשורת וטוענים שיש בעיה בחוסר השוויון מול המגזר הערבי, אני לא יכולה שלא להתפלא על השימוש בטיעון מופרך כל כך.

אחד הגורמים לתפיסה זו מצוי במערכות החינוך הנפרדות, שמחנכות את ילדי כל המגזרים לראות בכל מי שנוהג אחרת מהם את 'האחר' – ללא שום תחושת סולידריות ואתוס. החרדים חשים שאנחנו לא מתייחסים אליהם כאחים – עד לרגע שבו אנחנו באים אליהם בתביעה להשתתף בהגנה על העם והמולדת. מנגד, אנחנו, הלא-חרדים, חשים שהם לא מתייחסים אלינו כאחים עד שהם באים אלינו בתביעה לקבל מאיתנו את ההטבות הכלכליות שמגיעות להם. הדפוס מזכיר שותפים להסכם עסקי יותר מאשר אחים. הפעם, על כף המאזניים מוטל כובד קיומו של העם היהודי.

את המצב האבסורדי יש לשנות, אבל לא בכוח ולא בבת אחת. צריך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך ארוך טווח שמחייב רצון טוב מכל השותפים לו. מהצד החרדי אנו עדים לתחילתו של תהליך שינוי, שבא לידי ביטוי בעלייה משמעותית בגיוס לצבא מאז הקמתו של הנח"ל החרדי ושל שח"ר כחול, ומלווה גם ברכישת השכלה גבוהה והשתלבות בשוק העבודה.

יש לעודד ולחזק מגמות אלה, אך לצד זאת אני מציעה דווקא היום, לאור הדיון בשאלת הגיוס, לשקול גם אפשרות לקדם מהלך חינוכי נרחב בקרב כלל הזרמים ששייכים למערכת החינוך. מהלך כזה יוכל להשריש בקרב הדור הצעיר את הערך הבסיסי של כבוד לזולת, גם אם הוא שונה ממך בהשקפת עולמו או באורחות חייו.

יש לנצל את חלון ההזדמנויות שנוצר כעת ולהוביל מהלך שיחזיר את הסולידריות, האתוס  הלאומי המשותף והשותפות לא כמילים יפות להתהדר בהן, מילים חסרות משמעות, אלא כאלו שנוצק בהן תוכן מעשי, בין היתר על ידי החלת חובת גיוס על כולם.

13.7.12

כתף דתית לאומית תחת אלונקת השוויון

עידן מילר, יו"ר תנועת 'המחנה המשותף'

במוצאי השבת שעברה חזרו ההמונים אל הרחובות. לא יוקר המחיה הוציא אותם החוצה, לא קריאה להעברה של תקציבים, לא אינטרסנטיות אישית או מגזרית. הקריאה שהוציאה את ההמונים מהבית היתה פשוטה: שותפות אמיתית, של כל המגזרים, בנטל השירות.

העצרת נקבעה כמחצית השעה לאחר צאת השבת, כדי לאפשר את ההשתתפות של אנשי הציונות הדתית, ששותפים למאבק באופן מלא. ואכן, בקהל העצרת נראו לא מעט כיפות סרוגות, ואפילו מתי מעט של שטריימלים וכיפות שחורות. לא מעט – אבל לא מספיק. הסמיכות לצאת השבת והמיקום ברחבת מוזיאון תל אביב, כיכר שהפכה מזוהה עם הפגנות שמאל, היו מכשול שמנע את הגעתם של לא מעט מאנשי הציבור הדתי שמזדהים עם מאבק השוויון בנטל.

הקריאה בעצרת היתה ברורה, וכוונה אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הגיעה השעה לשים קץ לאפלייה הממוסדת במדינת ישראל. הגיעה העת שכל המגזרים וכל הישראלים ייקחו חלק בנטל השירות, מי בזה הצבאי ומי בלאומי. זו לא דרישה שבאה משמאל, זו לא דרישה שבאה מימין. זו דרישה שבאה מהעם, מכל מי שנתן כתף ושנים מחייו כפי שהמדינה מבקשת, ומצא את עצמו מתוסכל מול אלו שבחרו שלא לעשות זאת.

המאבק לשוויון בנטל הוא מאבק לא פוליטי, אמיתי ואותנטי. מהצפון, מהמרכז, מהדרום, מערים, ממושבים, מקיבוצים ומכפרים, אנחנו חילוניים ואנחנו דתיים. אנחנו הרוב. הדרישה שלנו היא למעשה הנכון, הערכי, המוסרי והמתבקש.

כולנו יודעים כיצד הגענו למאבק הזה ומדוע הוא נדרש כל כך היום, בשעה שצרכי הביטחון הלאומי הולכים וגדלים והתורות בבקו"ם הולכים וקטנים. יודעי הח"ן של ההיסטוריה הישראלית מבינים גם את השיקולים שהוליכו את בן גוריון ופרס בקום המדינה להעניק מכסה מוגבלת של פטורים לאוכלוסייה החרדית, בשעה שבה היה צריך לכונן פשרות כדי ליצור מדינה.

אך ברבות הימים, הפטורים הפכו לפצצה מתקתקת. היום יש שעת כושר היסטורית לתקן את המעוות, והממשלה הזו עומדת להחמיצה בשל התנגדותן של המפלגות החרדיות והחלטת ראש הממשלה להעדיף את שרידותו הפוליטית על פני ההבטחה לחוק שירות צודק ושוויוני יותר.

למרות ההתנגדות הטבעית של פוליטיקאים חרדים למהלך שיקטע את ההשתמטות המתמשכת, מדובר במאבק למען עם ישראל כולו, גם למען החרדים. אנחנו רוצים את החרדים כחלק אינטגרלי מאיתנו, שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, יחד עם זהותם הדתית והתרבותית, לא בלעדיה. כל חובש כיפה ששירת בצה"ל יודע שיהדות ושירות בצבא המדינה היהודית אינם סתירה – להיפך, מדובר על שירות בצבא היהודי.

בשעה בה פוליטיקאים ואינטרסנטים מנסים לזרוע פילוג ולצבוע את המאבק בצבעים אנטי-דתיים, הציבור הדתי לאומי הוא עדות ליכולת של אנשי אמונה ותורה לאחוז בחרב כל עוד לא כותתה לאת, עדות לסולידריות לאומית.

במהלך הימים הקרובים יגיע רגע ההכרעה של המאבק. אחרי ששים וארבע שנים בהן התקבע ההסדר הפסול, הגיע הרגע בו יכולה הממשלה לתקן את העוול. הציונות הדתית, כמגדלור ערכי ומוסרי, יכולה לומר בקול ברור: אוהל סיירים שיש בו תורה יכול להיות אוהלה של תורה.

13.7.12

המשפט של קפקא

דני רשף

 פעם, לפני שלוש עשרה שנים, נפתחה חקירה נגד אביגדור ליברמן בחשד להלבנת הון. למעלה מחמש שנים אנו מוצפים בהודעות תקופתיות שבעוד "זמן קצר" יחליט היועץ המשפטי לממשלה האם לסגור את התיק או להעמיד את ליברמן לדין.

לפני שנה, באפריל 2011, כבר הודלף לתקשורת שהיועמ"ש החליט, כביכול, להעמיד לדין. באפריל השנה הודיע היועץ שהחלטה בעניינו של ליברמן תתקבל בתוך שבועות. איש בתקשורת לא מחה על השימוש המניפולטיבי שהפרקליטות עושה בעיניינו של שר החוץ, השבוי הנצחי שלהם. איש לא התלונן שעניינו עולה לכותרות תמיד בהקשר פוליטי. איני דואג לליברמן, אני דואג מאוד ליחסי הפרקליטות והתקשורת ולסימביוזה האפלה והמניפולטיבית שלהם.

אביגדור לא לבד. פרשת הנשיקה של חיים רמון נופחה מעבר לכל מימד הגיוני. הפרקליטות והמשטרה השקיעו משאבים שמתאימים להתמודדות עם משפחת פשע ממוצעת. על ה'לא-מתלוננת' הופעלו לחצים עצומים מצד גדולים ורבי השפעה, עד שהצליחו להרשיע את חיים רמון בעבירת מין – נשיקה של 30 שניות עם קצינה זוטרה בלשכת ראש הממשלה, כשאפילו יחסי מרות ישירים לא היו ביניהם. חיים רמון היה אז, באמצע 2006, שר המשפטים שהעז לדבר על רפורמות.

ביוני 1996 הגיש העיתונאי יואב יצחק בג"ץ נגד השר שמונה באותו היום לשר המשפטים, יעקב נאמן, בטענה שמסר הודעה כוזבת ומעורב בפלילים. היועמ"ש דאז, מיכאל בן יאיר הורה, כמובן, לפתוח בחקירה, דבר שגרר התפטרות מיידית של נאמן מתפקידו. לאחר שנה זוכה מכל עבירה. פרשיות דומות שהסתיימו בלא כלום היו נגד השר רפאל איתן ונגד ראובן ריבלין.

ממשלת ישראל החליטה למנות רמטכ"ל כרוחה, את יואב גלנט. כמו כל מושבניק, גלנט היה מעורב בסכסוכי קרקעות, שהברירה בהם היא בין פסיביות שמסתיימת בנישול או אקטיביות שפרושה קביעת עובדות והכשרתן בשפע של אמתלות. אולי יש לדרוש מיואב גלנט יושרה ברמה גבוהה הרבה יותר, אך אין ספק כי נהג כאדם מן השורה.

למרות שהנושא לא הובא מעולם לבירור משפטי מלא, הקשר בין התלהמות עיתונאית, טהרנות משפטית ואימת בג"ץ והפרקליטות הביאו בפועל לסיכול החלטת הממשלה ומינוי בני גנץ במקומו. סיכול החלטת הממשלה הייתה מעשה פוטש משולב של תקשורת וממסד משפטי. מרגע שהמינוי סוכל, איש לא טרח יותר לברר את העובדות המשפטיות כהוויתן.

לפרקליט המדינה וליועמ"ש יש כוח לקבוע מי יהיה שר בישראל. הם לא נותנים שום דין אם פגעו בקריירה או הדיחו שר מתפקידו בגין האשמות שאין בהן ממש. מכל הפרשיות עולה קשר סימביוטי עם התקשורת, שמגמדת את הקורבן עד מצב קפקאי קלאסי שבו הקורבן לא יודע מה עשה רע, על מה הוא צריך להתגונן ומי מאשים אותו באמת.

המדינה צריכה פרקליטות חזקה וחוט שדרה במלחמתה בשחיתות, אך כשהיא מופקדת בידי משה לדור והיועץ ויינשטיין, לא מקבלים מלחמה בשחיתות אלא ציד מכשפות ופוטש פוליטי מתמשך. נוח לכולם להפגין נגד יחסי הון-שלטון, אך האיום האמיתי לדמוקרטיה הישראלית לא טמון ביחסים בעיתיים מסוג זה, אלא במארג אפל פי כמה של יחסי תקשורת-פרקליטות.

יש לחוקק חוק שמעניק חסינות לראשי ממשלה ולשרים, מחקירה ישירה והעמדה לדין כל עוד הם מכהנים בתפקידם. החוק רע, אבל רע ממנו שהתקשורת והפרקליטות יצליחו, פעם אחר פעם, להדיח שרים מיועדים מתפקידהם ללא שום ביסוס עובדתי ועל בסיס להיטות אישית, ובמקרה הרע – בכוונת מכוון.

בפרשת אולמרט, חצתה 'חבורת שלטון החוק' את כל הקווים האדומים. כצעד ראשון להבראת מערכת התביעה, צריכים הצמד ויינשטיין ולדור ללכת הביתה.

 12.7.12

פרשת אולמרט: התקשורת מאיימת על הדמוקרטיה

מאמר מערכת

עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי ב-27 במאי 2008 עדיין טריה בזיכרון. הייתי שם בבית המשפט המחוזי בירושלים. במבט לאחור, הבושה הגדולה היא של התקשורת, ואני כולל את עצמי בתוכה. זה היה ספין אדיר.

זו לא היתה סתם עדות מוקדמת, מחשש שטלנסקי ימוג באפילה. זו היתה עדות שיצרה בום תקשורתי על-קולי. מבחינה ציבורית, ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הורשע בדעת הקהל כעבריין מושחת שבמקרה אוחז בהגה השלטון. מכאן קצרה הדרך להדחתו למעשה מתפקידו הנבחר כראש הממשלה. החלו ההליכים הפוליטיים שאותם הובילו מנהיגי מפלגת העבודה דאז, שר הביטחון ברק ושרת החוץ של אולמרט, ציפי ליבני.

לא נמצאו בתקשורת של הזרם המרכזי פרשנים שיביטו על העדות הפומבית המתוקשרת במבט ביקורתי וישימו הכל בפרופורציה. לאורך שעות סיפר טלנסקי על ההזדמנויות השונות שבהן הגיע לסוויטות מלון מפוארות בניו יורק וברחבי אמריקה, כדי להעניק מעטפות דחוסות מזומנים.

בנקודה זו ראוי לציין שבית המשפט השתכנע כי לפחות פעמיים אולמרט קיבל מעטפות מזומנים בסך כולל של כ-20 אלף דולר; הוא לא קיבל את הקביעה של הפרקליטות כי מדובר בשוחד.

הרושם שהתקבל בציבור בעקבות עדות טלנסקי היה שמדובר בסכומים של מאות אלפי דולרים במזומנים, שמצאו את דרכם לכספת שעליה חלש אורי מסר. להגיד היום שלא היו דברים מעולם, יהיה מוגזם. אך מבחינה משפטית קשה שלא לחשוב כי סופת האש התקשורתית שנפתחה ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל ושהפכה לשריפת צמרות בסוף חודש מאי, לא היתה אקט פוליטי.

אין זה משנה עכשיו שאולמרט הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות וכי עוזריו הקרובים ביותר הורשעו בפרשת ראשון-טורס. בשורה התחתונה, הוא זוכה בפרשה שהביאה להפלתו מראשות הממשלה.

זהו דבר חמור ביותר. קשה לדעת מה הביא את הפרקליטות למעשה הנמהר וחסר הזהירות הזה שבהעדת טלנסקי בצרמוניה ראוותנית ומלודרמטית. האווירה בארץ, צריך לזכור, היתה שאהוד אולמרט צריך ללכת הביתה בעקבות הכשלון הגדול במלחמת לבנון השניה.

גם העובדה שהוא לא התפטר בעקבות דו"ח וינוגרד הסופי היא תולדה של תקשורת אחודה ומוטית. ייתכן שהאוירה הזאת היא שנתנה ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה תחושה של רוח גבית, והם החליטו לנצל את הרוח הציבורית כדי ללכת בכל הכוח על תיקי אולמרט השונים.

זיכויו של אולמרט בפרשיות אלו מזכיר לנו רצף של שרי משפטים ושני נשיאים שהורשעו בפועל על ידי הפרקליטות בגיבוי התקשורת: חיים רמון, יעקב נאמן, משה קצב ועזר ויצמן ז"ל. גם נתניהו כבר ראה ממרחק את הגיליוטינה. זהו דפוס שבו ערכאה כמו-משפטית, ולעתים רק מוסד ציבורי בראשות שופט, משבש את הליכי הממשל ופוגע בדמוקרטיה. כזה הוא המקרה של המבקר לינדנשטראוס, שבעקבות חוות דעת נמהרת וספין תקשורתי אדיר הביא למעשה לסילוקו של האלוף יואב גלנט ממועמדות לתפקיד רמטכ"ל.

לקולות שקוראים להתפטרותו של פרקליט המדינה לדור יש חימוש לא-קונוונציונלי נגדו. אין ספק שדרוש שידוד מערכות בפרקליטות, ואם נשיאת מועצת העיתונות דורנר היתה נאמנה לתפקידה, היתה צריכה לקרוא לסדר גם את ערוצי התקשורת השונים, שאוהבים לחגוג את חופש העתונות ולהתקומם על מה שנראה להם כנסיונות הפגיעה בו. למעשה, הוכח שוב כי התקשורת הישראלית היא עצמה האיום על הדמוקרטיה.

אמנון לורד

11.7.12

זכאי אבל מסריח

יהודה יפרח

אף אחד לא באמת יצא טוב מהפרשה הזו. אהוד אולמרט, שניהל קרב הגנה ממושך ומתיש באחד ממשפטי השחיתות השלטונית הגדולים בתולדות המדינה (לא פחות מ-157 ישיבות, 19 אלף עמודי פרוטוקול, 102 עדים ו-966 מוצגים) הצליח לבנות אליבי ששיכנע את השופטת מוסיה ארד. על רוב העובדות, הן בפרשת טלנסקי והן בפרשת ראשון-טורס, לא הייתה מחלוקת מהותית בין התביעה לפרקליטיו של אולמרט. למרות זאת, ראש הממשלה לשעבר הצליח לבסס נרטיב אלטרנטיבי, שכותרתו "לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי".

בכתב האישום ב'פרשת מרכז ההשקעות' אולמרט אמנם הורשע. כזכור, כלפי ראש הממשלה לשעבר נטען כי בתפקידו כשר התמ"ת וכשר התקשורת קידם את האינטרסים של מקורבו עו"ד אורי מסר, תוך ניגוד ענינים חריף. אבל גם הפרקליטות מודה בחצי פה כי התיק לא היה מבשיל לכתב אישום אלמלא האישומים בפרשת טלנסקי ובפרשת 'ראשון-טורס'.

למרות הזיכוי, קריאת פסק הדין מעלה רושם מטריד ביותר באשר לנורמות האתיות שרווחות בחלונות הגבוהים של הממשל הישראלי: מעטפות מזומנים, מחלקות ראשונות, מלונות יוקרה, חשבונות מוסתרים, הוצאות עתק של משאבים על מסעות בחירות ללא כיסוי. אמנם התרגלנו שהמנהיגים כבר אינם פורשים לצריף בנגב או לעבודה במשק קיבוצי לאחר תפקידם, אבל הנהנתנות מנקרת העינים והראוותנית של אולמרט מעלה תהיות קשות באשר לנקיות שיקול הדעת שלו כראש ממשלה.

טענתו היום כי הוא פרש מראשות הממשלה רק בגלל התיק הזה אינה מחזיקה מים, שכן הפרישה הייתה סמוך לזימונו של טלנסקי לעדות, הרבה לפני הגשת כתב האישום. לא מן הנמנע שאולמרט בחר להתפטר בגלל השילוב של מדיניות כושלת כראש ממשלה וחשש מכך שלא יצליח להגן על התנהלותו בבית המשפט. אגב, גורם בצוות ההגנה של אולמרט פלט הבוקר מחוץ לאולם הדיונים כי צוות הפרקליטים הניח כי התיק יסתיים בהרשעה.

מצד השני, גם הפרקליטות יצאה רע מהסיפור. צריך היה להקשיב הבוקר לעו"ד אלי אברבנאל שדיבר במסיבת העיתונאים המאולתרת בבית המשפט המחוזי בירושלים. כל הגורמים המערכת, אמר, היו תמימי דעים שמדובר בתיק עם ראיות מוצקות ושיש להגיש בגינו כתב אישום. אנחנו זוכרים שדברים דומים מאוד אמרו בפרקליטות על ההחלטה להציע עיסקת טיעון לנשיא משה קצב, החלטה שהתבררה למפרע כשגויה.

למה זה מטריד כל כך? כי האמירות הללו משקפות תרבות ארגונית בעייתית שפשטה בפרקליטות בשנים האחרונות. תרבות שלא מעודדת גיוון מחשבתי, ביקורתיות ופתיחות לעמדות שמנוגדות ל'קו' המערכתי.

את הטענה הזו אנו שומעים גם מגורמים בתוך הפרקליטות, שמרגישים שמשהו השתנה. יותר מידי אג'נדה ומדיניות לא עושים טוב לגוף שיש לו כל כך הרבה כוח ועוצמה, ושנדרש לרמה כה גבוהה של רגישות ודיוק.

11.7.12

המפתח לשינוי: עקיפת ההנהגה

שלומי פרץ

שני מגזרים נמצאים בעין סערת חוק הגיוס החדש: המגזר החרדי והמגזר הערבי. מטבע הדברים שאלת גיוס החרדים בולטת ורועשת יותר. הציפיה מאחינו, בשר מבשרנו, לקחת חלק בהגנת העם והמולדת, נוקבת מהרצון שגם השכן בעל האזרחות המשותפת יקח חלק בצורכי ההגנה של החברה הישראלית, שהיא יהודית ברובה.

אך ישנו גם מכנה משותף, מרכזי ובולט, לשני המגזרים: היעדר ההלימה בין הציבור לבין ההנהגה שלו. הדיון הציבורי סביב שאלת הגיוס וועדת קש"ב שמונתה כדי לטפל בבעיה, הדגימו כי לשני המגזרים ישנה הנהגה קיצונית ומתבדלת, שנוקטת בקו נוקשה.

כל דוברי החרדים – רבנים, פוליטיקאים ועסקנים, הציגו עמדה חד משמעית ששללה כל שינוי במצב הקיים. אפילו דוברים שהציפייה מהם היתה לגלות סובלנות ונכונות לפשרה, השתמשו בטרמינולוגיה של הקיצונים המסורתיים וטענו שגיוס לצבא אסור עד כדי 'ייהרג ובל יעבור'.

מי שמצוי מעט בתהליכים שעוברים על החברה החרדית, יודע ומבין כי רבים מהם רחוקים מהאידאולוגיה הקיצונית שרואה בשירות בצה"ל ובהגנה על המדינה אחד מהאיסורים החמורים שבתורה. מספר הולך וגדל של צעירים חרדים משתלב בשירות צבאי ואזרחי במסגרות שמותאמות לו. מספר גדול יותר מבקש להתגייס ולשרת. ההתבטאויות הקיצוניות של המנהיגים והרבנים והלחץ החברתי מונעים זאת ממנו.

במקביל, אם נבחן את דפוס ההתנהגות של מנהיגי החברה הערבית בישראל, פוליטיקאים בעיקר, נראה כי באופן עקבי הם מקצינים עמדות ושוללים כל נסיון לשלב ערבים בשירות האזרחי. למרות זאת, משנה לשנה יש גידול במספר האזרחים הערבים שמבקשים להתנדב ויש לשער שאם התנגדות ההנהגה היתה מתמתנת, שיעור המתנדבים היה עולה.

כוחה הפוליטי של החברה הערבית פחות רלוונטי, משום שהוא לא משתתף במשחק הקואליציוני, אך אם נבחן את הכוח הפוליטי של החברה החרדית, נראה כי הוא גדול יותר מכוחה המספרי. הסיעות החרדיות מונות כ-15 מנדטים. בעוד חמשת המנדטים של יהדות התורה באים רובם ככולם מציבור חרדי אשכנזי מובהק, הרוב המוחלט של מצביעי ש"ס אינם באים מהמיינסטרים ולא שייכים לעולם הישיבות. יש בהם ציבור מסורתי גדול, חובשי כיפות סרוגות וחוזרים בתשובה. באופן כללי ניתן לאפיין אותם כציבור ציוני, שמשרת ועובד לפרנסתו.

כדי לחולל שינוי אמיתי בדפוסי הגיוס והשירות של המגזרים החרדי והערבי, יש צורך בשינוי מפת ההנהגה. שינוי כזה תלוי בעיקר במידת ההשתלבות של המגזר בחברה כללית. ככל שירגיש חלק בלתי נפרד מהחברה הכללית, יוותר על ייצוגו הפוליטי המגזרי. אפשר לראות זאת אצל בני העדה הדרוזית ואצל חלק מבני המגזר הערבי, שמוצאים מקום משמעותי ולפעמים גם אקטיבי במפלגות הגדולות.

אפשר לראות זאת גם במגזר הדתי לאומי, שכמעט ונטש את מפלגותיו המובהקות במגזריותן ופנה לליכוד.

בהדרגה, ההשתלבות בחברה מביאה להקטנת הכוח של המנהיגות המגזרית ובכך גורמת ליותר השתלבות. זהו המפתח היחיד לשינוי.

10.7.12

לא באבחת חרב

אין שום ספק שהמצב שבו כל האוכלוסיה החרדית לא מתגייסת, הוא בלתי נסבל וצריך תיקון. לא מדובר בשאלת 'תורתו אומנותו', שהיא שאלה נפרדת וגם עליה אפשר להתווכח ויכוח מהותי, או לפחות ויכוח כמותי. מדובר בשתי שאלות נפרדות.

שאלת גיוס החרדים היא עניין אחד, ושאלת גיוס לומדי התורה היא עניין אחר, שכן ברור שלא כל הצעירים החרדים הם בכלל מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה. חלק גדול מהם, וכנראה רובם, לא משתחררים מגיוס כדי לשבת בישיבה, אלא להיפך – יושבים בישיבה כדי להשתחרר מגיוס.

החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לסבול מצב שבו אוכלוסייה שלמה, שכוללת קרוב למיליון בני אדם, משוחררת מחובת השירות בצבא. לא רק המדינה לא יכולה לשאת את זה, גם היהדות והתורה חוגרות שק על כך. התורה עצמה זועקת: "לא תעמוד על דם רעך ולא תטה משפט בין דם לדם ובין דין לדין". ההיקף הענק של מספר הפטורים הפיל כבר מזמן את כל התירוצים והתקדימים ההלכתיים, כמו גם את טענת 'שבט לוי' ומושג ה'אנגריא בתלמידי חכמים'.

אבל דווקא משום ההיקף העצום של הבעיה; דווקא משום ששתי השאלות התערבבו זו בזו, ודווקא משום גודל הכאב, הזעם והעלבון שמעורבים בעניין משני הצדדים – דווקא משום כך אסור לממשלה לגשת לתיקון המעוות בסערת רגשות ובאבחת חרב.

הקלקול צמח ונוצר במשך למעלה מ-60 שנה, ותיקונו מצריך אורך רוח, הידברות וצעדים מדודים. הטוב ביותר היה לו היו ממשיכים את יישום 'חוק טל' בקצב מוגבר. כ-2000 חרדים במחזור כבר התגייסו בשנה האחרונה. זה עדיין רחוק מאוד מהנכון והרצוי, כאשר מחזור הגיוס מכיל כ-8000 צעירים חרדים – אבל זו התחלה טובה. חבל שבג"ץ לא השכיל להתבונן ברבע המלא של הכוס.

בדיעבד, אחרי שחוק טל נפסל, צריך למצוא לו תחליפים כאלה שיביאו תועלת ולא נזק, שיקדמו את השילוב ולא שיסיגו אותו לאחור, ובמיוחד שלא יקרעו את החברה הישראלית לשני מחנות שתהום פעורה ביניהם.

למרות שאירועי הימים האחרונים מעוררים חשש שתחת לחץ הרחוב עומדת ליפול החלטה שלא נשקלה בקור רוח, צריך בכל זאת לקוות ולהתפלל שהממשלה תגלה אחריות ותאמץ הצעה שתביא מרפא ולא תעמיק את השסע, שתמצא אוזן קשבת לפחות בחלק מן המחנה החרדי, ושלא תסיג לאחור את מגמת ההשתלבות החרדית – אלא תחזק ותגביר אותה.

אורי אליצור

9.7.12

לצאת מהחשיבה המגזרית

ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני וראש מכון שילה

די לקרוא את כותרות ימי העיון של הקיץ, כדי לחוש את הנושאים שמטרידים את המגזר. בולטת לעין היא הכותרת של כנס רבני 'צהר': 'להורוּת ציונית-דתית משמעותית'. הורות היא מושג אוניברסאלי, והורות טובה אמורה ליצור איזון בין הסמכות ההורית וההבנה לילד. במקום לומר 'בואו ניצור מערכת ערכית ברורה', מנסים הציונים דתיים להגדיר הורות ייחודית למגזר.

כנסי הקיץ הם פעילות ברוכה של אלפי אנשים הצמאים אינטלקטואלית ורוחנית לידע ורעיונות חדשים. הבעיה היא שהנושאים שאנו מעלים גורמים להתעסקות פנימית מצומצמת, התבשלות ובחישה נרקיסיסטית. מעין מהדורה מורחבת של מה שהיה בעבר אסיפות הקיבוץ.

האסיפות היו תופעה חברתית מדהימה. אנשים ברמה אינטלקטואלית ואישית, בעלי הישגים בכל התחומים – מתעסקים בזוטות וקטנות. גם שם, היה זה תוצר של חברה סגורה ומשפחתית מדי, עם מבנה אידאליסטי שלא מותאם למציאות. ככל שהעקרונות והאידאלים גבוהים ודרשניים יותר, כך הפער מייצר התעסקות בקטנות.

המגזריות בולטת במיוחד בעלוני השבת ובפעילויות קהילתיות, בהם יש כר נרחב של פעילות והתעסקות מגזרית, ומעט דברי תורה שמתובלים בהרבה פרסומות ורכילות.

ראשיתו של המגזר הדתי לאומי היה בראשית הציונות. המזרחי והפועל המזרחי, בניגוד להתבדלות של החרדים ואגודת ישראל, חברו לתנועה הציונית ושמשו גורם משמעותי בהקמת המדינה. בהמשך הוביל המגזר באמצעות קואליציה מסורתית של המפד"ל עם מפא"י ומפלגת העבודה. הדתיים הלאומיים היו מיעוט וסבלו מתחושות נחיתות ואפליה בשנות ה-50 וה-60. רק לאחר מלחמת ששת הימים צעירי המפד"ל, ובהמשך גוש אמונים, הרימו ראש וניסו ליצור חברה חלוצית ויוזמת.

החבירה לממשלת הליכוד העצימה את כוחם הפוליטי והביאה לרוח חדשה. בעשרים השנים האחרונות הלכה וגברה המעורבות של הציבור בכל התחומים. בצה"ל חל מפנה דרמטי במעמד הדתיים, בתעשייה, בכלכלה, בבנקים, בפקידות הבכירה, בהיי-טק ובכל מקום, נוכחת בגאון הכיפה הסרוגה. למרות הריבוי, הגיוון והפיצול, הזהות הסרוגה עדיין נשמרת, הגם שהיא יותר שברירית ומפורקת.

הציבור הדתי-לאומי עבר משבר קשה שבא לביטוי בהיחלשות פוליטית משמעותית והעדר אלטרנטיבה ראויה. השיא היה בפינוי גוש קטיף, אז נוצרו שינויים של 'ממלכתיים' ו'מתנגדים'.

כרגע יש ניסיון להחזיר עטרה ליושנה במפקד של 'הבית היהודי' וציפיות להתארגנות פוליטית חדשה, אבל לכולי עלמא העוצמה החברתית של הציבור הדתי לאומי עדיין בשיאה, נוכחת, בועטת וקיימת.

על רקע זה, נשאלת השאלה למה היום, בשנת 2012, עדיין נוכחים נושאי 'הביצה המגזרית' בראש? בתחום הפוליטי, האם יש לנסות ולשחזר את המפד"ל בימיה הטובים, או לפרוץ למפלגת ימין-מרכז רחבה יותר? בתחום החינוך, האם לשמר ולחזק את הממ"ד; בתחום הקהילתי האם לפתח ישובים, או שכונות על טהרת המגזר?

הכול מתחיל בראש. עלינו להפסיק לחשוב בשפה מגזרית ולשרת אינטרסים צרים, ולהחליף קוד תרבותי וחברתי. השעה אולי עדיין איננה בשלה לכך, אבל זה צריך להיות הכיוון בו עלינו לפעול ולחשוב.

 9.7.12