הודעה ופרידה

 שלום לעוקבי 'דעות מקור ראשון' וקוראיו הנאמנים.

לאחר 7 חודשים מספקים של עבודה, עדכון שוטף של מאמרים ולמעלה מ-540 טורי דעה, אני עוזב את תפקידי בשל מעבר לחו"ל.

בשל כך, יומן הרשת של המדור לא ימשיך את פעילותו. בעוד כחודש יעלה לאוויר אתר הבית של מקור ראשון, 'ראשון' שמו, שם ייזכו מאמרי הדעה לבמה מכובדת אף יותר.

רציתי להודות לכם על ההתעניינות והמעקב. שמחנו להביא אליכם באופן עקבי ויומיומי מגוון דעות בנושאים רבים ושונים, מכל זוויותיה של החברה.

אני בטוח שתמשיכו לעקוב אחרינו גם בבמות נוספות. יומן הרשת יישאר באוויר כארכיון, כך שאם ברצונכם לחזור למאמר שאהבתם – תוכלו לעשות זאת.

בברכה רבה,

נחום אבניאל

עורך דעות מקור ראשון.

איראן גרעינית אינה מפחידה את המפחידים

מאמר מערכת

אחת התהיות הגדולות בימים אלה היא, מדוע פרשנים בטחוניים מסוימים יחד עם בטחוניסטים בכירים מהעבר ממשיכים לייצר מסע הפחדה כל כך קיצוני בעניין התקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן. ההפחדה עוסקת בשלושה מוטיבים: המלחמה שתפרוץ כתוצאה מהתקיפה תהיה כל כך נוראה שישראל לא תחזור עוד להיות מה שהיתה לפני התקיפה באיראן. התקיפה, גם אם תצליח, רק תגרום להאצת ההתגרענות של איראן שתרוץ במהירות לפצצה. ואחרון חביב, ממשלת ישראל ושני העומדים בראשה בנושא הזה, שר הביטחון ברק וראש הממשלה נתניהו, הם מטורפים / מטומטמים, הם התחילו להאמין בתעמולה של עצמם ועכשיו מתוך מחויבות לתעמולה הזאת הם עוד ילכו להפציץ באיראן.

לאור זאת, כפי שביטא פרשן ערוץ 10 אלון בן דוד, המשימה הבטחונית הלאומית העליונה למנוע את התקיפה באיראן מוטלת על כתפיו של איש אחד בלבד וזה רב-אלוף בני גנץ.

האפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית כנראה לא מפחידה את המפחידים האלה; כיוון שאהוד אולמרט חזר עכשיו לכותרות, אפשר להבין שמדינת ישראל יוצאת למלחמות רק אם חוטפים לה שני חיילים הרוגים. אז זה הגיוני ובסדר גמור וגם מביא להישגים והרתעה. אבל לצאת למבצע שיש בכוחו לחסל זמנית את פרויקט הגרעין האיראני – זה לא. איש אינו מציע שישראל תצא למבצע כזה, אם היא לא יודעת איך לעשות זאת. אבל אם הקברניטים מאמינים שצה"ל הצליח לייצר אופציה אמינה מבחינה מבצעית, השיקול לתקוף הוא מובן מאליו. פרופ' יחזקאל דרור כתב על כך לאחרונה ניתוח מיוחד, שמחייב תקיפה. אחד הפרשנים הרציניים בארצות הברית, לי סמית, הוכיח לאחרונה שההערכות המופצות על ידי גורמי הממשל האמריקני לגבי משך זמן הדחיה שתושג בפרויקט האיראני היא נגזרת של אי-רצון לבצע תקיפה כזאת. הם מדברים על שנה וחצי, שנתיים, מקסימום שלוש שנים של דחיה בלוח הזמנים האיראני בעקבות הפצצה יסודית. לעומתם, יש מעריכים חיצוניים לא פחות רציניים, שטוענים שהפצצה מוצלחת יכולה להשיג דחייה בלוח הזמנים של מחמש עד שבע שנים. הערכה כזאת אף הושמעה במשחק מלחמה שנערך בעתון זה לפני חודשים אחדים. ברור שהמערכה אינה נגמרת באקט צבאי אחד, אלא היא נמשכת במערכת חיסולים של בעלי הידע הגרעיני באיראן.

אך הבעיה העיקרית שמתבטאת במסע תעמולת הזוועה נגד התקיפה היא מה שמשתקף ממנה לגבי הערכת כוונות האויב האיראני. משתקף בה זלזול ישראלי אופייני בכוונות התוקפניות והג'נוסיידיות של המשטר האיראני. אם לא זלזול הרי שמדובר באטימות. גם היא תכונה אופיינית לאליטה הישראלית מאז 1973. ראש הממשלה ניסה להתגבר על המכשלה הפסיכולוגית הזאת באמצעות נאומיו הדרמטיים בהזדמנויות ממלכתיות ובינלאומיות שונות. אך זה כנראה איננו מספיק. יש פה כשל חמור בתקשורת של ההנהגה הבטחונית מדינית עם העם. מדוע החומר הרלוונטי לכוונות האיראנים אינו מוצא את דרכו לעתונאים, לאנשי הרוח, לערוצי התקשורת השונים? אם תקיפה באיראן עדיין רלוונטית, ואם חלון הזמנים הוא בחודשים הקרובים, מישהו שם למעלה צריך להפוך את הכתב האיראני הבלתי נראה לכתובת ניאון זועקת.

 אמנון לורד

15.7.12

המדריך למדינאות כושלת

מאמר מערכת

מאז זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת מעטפות הכסף, בנימוק שהחזקת הכסף והסתרתו אינה מהווה עבירה פלילית, עבר הדיון הציבורי מהשאלה המשפטית לשאלת אישיותו של אולמרט ומורשתו כראש ממשלה.

בנוגע לתחום הדיון הפלילי צריך להשאיר לפסק הדין לדבר בעד עצמו. בית המשפט הוא שיכריע גם בפרשת הולילנד. מוטב שהדיון הציבורי יתרכז במדיניותו של אולמרט בתקופתו כראש ממשלה, הישגיו וכשלונותיו.

כדי למנוע את שכתוב העבר, צריך לקרוא שוב את עדותו של ראש האגף המדיני-ביטחוני עמוס גלעד, בוועדת וינוגרד על יום 11 באוגוסט, כשלושה ימים לפני סוף מלחמת לבנון השניה, אחרי כשלושים ימי לחימה.

"התקשר אלי בבוקר, בשמונה בבוקר, תורג'מן (מזכיר הממשלה) ואומר לי: קרה אסון. אני אומר לו: מה קרה? הוא אומר: אני לא יכול להגיד לך בטלפון. אני אומר לו: אז תגיד – לא יכול להגיד. תבוא מיד פה לראש הממשלה. טוב. אמר, אני בא. בדרך הייתי ממש נרעש. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה. אמרתי, אני אצלצל לשר הביטחון… אמרתו לו: שר הבטחון, יש לי תחושה מרה, קרתה פה איזו קריסה, אני לא יודע, אף פעם לא שמעתי ככה את תורג'מן ולא אף בן אדם – בהול טס לירושלים. הוא (פרץ) אומר לי: מה אתה חושב שקרה? אמרתי לו: לדעתי פה כל ההסכמות נשברו ואתמול הזהרתי אותך, שפה האמריקנים נעשו חביבים מדי… אני חש שזה אסון… הגעתי לירושלים, שמעתי את הפרטים, חוורו פני וחשכו – פשוט היתה לי תחושה כאילו נפלו עלי השמים…".

ראש הסגל של אולמרט, טרובוביץ', אמר לאיש המועצה לבטחון לאומי סטיב האדלי: "ההחלטה (על הפסקת האש) כנוסחה עתה – מהווה ניצחון לחיזבאללה, והפסד לישראל. התוצאה הפוליטית תהיה התפטרות הממשלה והתוצאה הסופית – הפסד מוחלט וכניעה" (מתוך דו"ח וינוגרד).

זה המצב האמיתי אותו כל אזרח בישראל המופגזת חש לקראת תום מלחמת לבנון השניה. העובדה שהחלטה 1701 שופרה במעט לטובת ישראל היא רק תולדה של סיוע אמריקני להצלת ישראל ממפולת ביטחונית-מדינית שלא היתה כמוה מאז קום המדינה. הכישלון הזה העיב על כל הקדנציה המקוצרת של אולמרט, שהפך לתלוי בצורה מוחלטת באמריקנים, ונאלץ להופיע כאיש אנאפוליס וכמי שמציע לפלשתינים את כל נכסי האומה במחירי סוף עונה.

מצבו של אולמרט בעקבות מלחמת לבנון היה כה חמור, שהוא היה מוכן לקחת את ההימור וללכת על התרגיל הסורי, בניגוד לעמדת האמריקנים. ההימור, אנו יודעים, הצליח. לא פרצה מלחמה. אך ספק אם האמריקנים היו כל כך מרוצים מראש הממשלה הישראלי; כל מה שנראה אז כיחסי חוץ משופרים עם אירופה וארצות הברית נבע מהתגייסותם של האמריקנים והאירופים כדי לדחוף את אולמרט לוויתורים מרחיקי לכת – בניגוד לדעתה של ציפי לבני – במשא ומתן עם אבו מאזן. היום, כאשר המזרח התיכון קורס סביבנו, הדבר האחרון שחסר לישראל זהו הסכם מדף עם הפלשתינים, שהיה הופך למנוף לחץ בלתי נסבל בתקופה לא יציבה ומסוכנת.

לא בכדי חזר עוזי ארד מספר פעמים על כך שבתחום המדיני, כולל הנושא הגרעיני האיראני, מצאו ראש הממשלה נתניהו ואנשיו אדמה חרוכה עם כניסתם לתפקיד באפריל 2009.

הציבור הוא שישפוט את שלוש וחצי השנים האחרונות בהשוואה לאותן שלוש שנים של אהוד אולמרט.

אמנון לורד

13.7.12

מועדון המעריצים של אולמרט

זאב קם

מועדון המעריצים של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הושק השבוע באופן רשמי. חברי הכנסת של סיעת קדימה התחרו מי יהיה חבר הכנסת שיאדיר את שמו של ראש הממשלה הראשון שהורשע בעבירה פלילית. בנוסף, הם גם התחרו מי יהיה הח"כ שיבלוט הכי הרבה בעוצמת הצווחה שהוא מפנה לעבר הפרקליטות.

"אולמרט אינו ראש ממשלה לשעבר, אלא ראש ממשלה בהמתנה", הכריזו בגאווה אותם חברי כנסת מקדימה. לא פחות ולא יותר. יום אחד אתה על ספסל הנאשמים, ויום לאחר מכן אתה כבר בעיצומו של המרוץ לראשות הממשלה. למרבה הגיחוך, חלק מאותם חברי כנסת שנשבעו השבוע אמונים לאולמרט, היו בדיוק אלו שהעיפו אותו הביתה בתקופת כהונתו כראש ממשלה.

התקופה היתה תקופת פוסט מלחמת לבנון השנייה, עיצומן של החקירות נגד אולמרט. קדימה עמדה על מספר חד ספרתי של מנדטים בסקרים. כמעט ולא היה ח"כ שלא תדרך נגד אולמרט באותה תקופה. היום הם מתחננים בפניו ובפני כל מי שמקורב אליו, שיעשה טובה ויחזור. ככה זה כשהאפשרות להיות בשנה הבאה בכנסת נראית חסרת סיכוי כמעט לחלוטין.

דבר נוסף שבלט השבוע אצל החבר'ה מקדימה הוא שהפרקליטות, שהיתה סוג של אורים ותומים, הפכה למושא להתקפות פרועות על גבול ההסתה. מה לא היה שם? קריאות להתפטרותו של משה לדור, דרישה לבדק בית ותביעה להפקת לקחים. זו אותה פרקליטות שרק לפני כמה שבועות נזעקו אנשי קדימה להגן על כבודה ומעמדה בפני מתקפות הימין, כשהנושא שעמד על הפרק היה הריסת בתי האולפנה ובתי היישוב מגרון. איך שגלגל מסתובב.

ההודעות שצפצפו במכשירי הטלפונים של הכתבים בישרו על ברכות חמות לרגל הזיכוי. זיכוי? אותם חברי כנסת הפכפכים גם התעלמו כמעט לחלוטין מהעובדה שאולמרט הורשע בסעיף אחד בכל החגיגה הזאת.

פלג אחר בפוליטיקה הישראלית שחגג את פסק הדין של ראש הממשלה לשעבר היו חברי הכנסת החרדים. ליצמן מיהדות התורה מצד אחד, אנשי ש"ס מהכיוון השני. כולם כאחד ברכו וחיבקו את האיש שיצא כאילו "הוא זכאי". במקרה שלהם, הסיבה פשוטה: סוף כל סוף יש אלטרנטיבה ל'גזירות השמד' שהסתמנו בעניין חוק הגיוס.

המועמד האהוב חוזר מהחושך כדי לאפשר לחרדים להמשיך ולחיות את חייהם. מי אם לא הח"כים החרדים מחככים את ידיהם בהנאה לאור ההתפתחות האחרונה. ועדיין, המקרה שלהם שונה במקצת מזה של אנשי קדימה. בעוד שאצלם מדובר בסך הכל בעוד אופציה לפרטנר שיבחרו לעבוד לצידו, אצל חברי הכנסת מקדימה, תאבי הכיסא, מדובר באיש שאולי יציל להם את הקריירה. מבחינתם, זה אולמרט או מוות פוליטי.

12.7.12

פרשת אולמרט: התקשורת מאיימת על הדמוקרטיה

מאמר מערכת

עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי ב-27 במאי 2008 עדיין טריה בזיכרון. הייתי שם בבית המשפט המחוזי בירושלים. במבט לאחור, הבושה הגדולה היא של התקשורת, ואני כולל את עצמי בתוכה. זה היה ספין אדיר.

זו לא היתה סתם עדות מוקדמת, מחשש שטלנסקי ימוג באפילה. זו היתה עדות שיצרה בום תקשורתי על-קולי. מבחינה ציבורית, ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הורשע בדעת הקהל כעבריין מושחת שבמקרה אוחז בהגה השלטון. מכאן קצרה הדרך להדחתו למעשה מתפקידו הנבחר כראש הממשלה. החלו ההליכים הפוליטיים שאותם הובילו מנהיגי מפלגת העבודה דאז, שר הביטחון ברק ושרת החוץ של אולמרט, ציפי ליבני.

לא נמצאו בתקשורת של הזרם המרכזי פרשנים שיביטו על העדות הפומבית המתוקשרת במבט ביקורתי וישימו הכל בפרופורציה. לאורך שעות סיפר טלנסקי על ההזדמנויות השונות שבהן הגיע לסוויטות מלון מפוארות בניו יורק וברחבי אמריקה, כדי להעניק מעטפות דחוסות מזומנים.

בנקודה זו ראוי לציין שבית המשפט השתכנע כי לפחות פעמיים אולמרט קיבל מעטפות מזומנים בסך כולל של כ-20 אלף דולר; הוא לא קיבל את הקביעה של הפרקליטות כי מדובר בשוחד.

הרושם שהתקבל בציבור בעקבות עדות טלנסקי היה שמדובר בסכומים של מאות אלפי דולרים במזומנים, שמצאו את דרכם לכספת שעליה חלש אורי מסר. להגיד היום שלא היו דברים מעולם, יהיה מוגזם. אך מבחינה משפטית קשה שלא לחשוב כי סופת האש התקשורתית שנפתחה ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל ושהפכה לשריפת צמרות בסוף חודש מאי, לא היתה אקט פוליטי.

אין זה משנה עכשיו שאולמרט הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות וכי עוזריו הקרובים ביותר הורשעו בפרשת ראשון-טורס. בשורה התחתונה, הוא זוכה בפרשה שהביאה להפלתו מראשות הממשלה.

זהו דבר חמור ביותר. קשה לדעת מה הביא את הפרקליטות למעשה הנמהר וחסר הזהירות הזה שבהעדת טלנסקי בצרמוניה ראוותנית ומלודרמטית. האווירה בארץ, צריך לזכור, היתה שאהוד אולמרט צריך ללכת הביתה בעקבות הכשלון הגדול במלחמת לבנון השניה.

גם העובדה שהוא לא התפטר בעקבות דו"ח וינוגרד הסופי היא תולדה של תקשורת אחודה ומוטית. ייתכן שהאוירה הזאת היא שנתנה ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה תחושה של רוח גבית, והם החליטו לנצל את הרוח הציבורית כדי ללכת בכל הכוח על תיקי אולמרט השונים.

זיכויו של אולמרט בפרשיות אלו מזכיר לנו רצף של שרי משפטים ושני נשיאים שהורשעו בפועל על ידי הפרקליטות בגיבוי התקשורת: חיים רמון, יעקב נאמן, משה קצב ועזר ויצמן ז"ל. גם נתניהו כבר ראה ממרחק את הגיליוטינה. זהו דפוס שבו ערכאה כמו-משפטית, ולעתים רק מוסד ציבורי בראשות שופט, משבש את הליכי הממשל ופוגע בדמוקרטיה. כזה הוא המקרה של המבקר לינדנשטראוס, שבעקבות חוות דעת נמהרת וספין תקשורתי אדיר הביא למעשה לסילוקו של האלוף יואב גלנט ממועמדות לתפקיד רמטכ"ל.

לקולות שקוראים להתפטרותו של פרקליט המדינה לדור יש חימוש לא-קונוונציונלי נגדו. אין ספק שדרוש שידוד מערכות בפרקליטות, ואם נשיאת מועצת העיתונות דורנר היתה נאמנה לתפקידה, היתה צריכה לקרוא לסדר גם את ערוצי התקשורת השונים, שאוהבים לחגוג את חופש העתונות ולהתקומם על מה שנראה להם כנסיונות הפגיעה בו. למעשה, הוכח שוב כי התקשורת הישראלית היא עצמה האיום על הדמוקרטיה.

אמנון לורד

11.7.12

דו"ח המאחזים: ניצחון הנרטיב הציוני

מאמר מערכת

דו"ח המאחזים שהוגש אתמול על ידי השופט אדמונד לוי לממשלת ישראל, מתקן את העוול העמוק שנגרם לתושבים ישראלים רבים שהתיישבו ביהודה ושומרון בסיועה של הממשלה ושהפכו בבוקר לא עבות אחד לפורעי חוק.

אי הסדרים, שנגרמו בעקבות בעיות בירוקרטיות שונות בעקבות ספקות שהתעוררו בנוגע לבעלות על הקרקע עליה המדינה יישבה אותם היו רק התירוץ לבעיית החוקיות. הבעיה האמיתית היתה חוסר רצונה של ממשלת ישראל להדוות כי אכן, היא מחזיקה בחבלי ארץ אלה ומיישבת אותם.

מעבר להסדרת בעיית המאחזים, עיקר חשיבותו של הדו"ח היא בהחזרת היחס הנכון למעמדם של חבלי יו"ש ושבירת הנרטיב השמאלני, שניסה לנתק את הקשר בינם לבין העם היהודי בתואנות של 'שטח כבוש'. יהודה ושומרון, כמו ארץ ישראל כולה, הם ערש תרבותו של העם היהודי, מכורתו ההיסטורית ומקום שביחס אליו לעולם לא יוכל להיטען כי מדובר בשטח שאינו קשור לעם היהודי. על אף זאת, כמובן, תמיד ישנם מי שמנסים לשכתב את ההיסטוריה, ואף לשתול את הזייתו בתוך מערכת החינוך הציונית.

ההכרה בדבר הקשר בין העם לארץ היתה הסיבה להחלטת חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפקיד את הארץ בידי האימפריה הבריטית כדי שזו תסייע לעם ישראל להקים מחדש את ביתו הלאומי. אמת פשוטה זו טושטשה לאורך שנים ועדיין מטושטשת על ידי השמאל הישראלי בתואנות שונות. החמורה שבהן היא הכחשת קיומו ההיסטורי של עם ישראל, הן על ידי השכחת הזיקה ההיסטורית לארצנו והן על ידי יצירת נתק בין מדינת ישראל המודרנית לאחיותיה הקדומות.

תהליך ההשכחה המתוחכם, שמשתמש, בין השאר, בכלים פסבדו-אקדמיים ולוליינות מושגית, פועל מתוך ההנחה שהניתוק יאפשר לממשלה לסגת בסופו של דבר מיו"ש, מתוך הנחה שכך יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. מדובר לא רק בעשיית פשע כלפי האמת ההיסטורית וכלפי זהותו העצמית של עם ישראל, אלא גם כלפי העובדות בשטח.

המלחמה בינינו לבין מדינות ערב, ובתוכם הפלשתינים, מעולם לא היה על קרקע בלבד אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל בכל גודל שהוא במזרח התיכון. העולם הערבי מתנגד למדינת ישראל מסיבות דתיות ואנטישמיות עמוקות, שאין דרך פוליטית או מדינית ליישב או לעצור.

במילים אחרות, מדינות ערב לעולם לא ישלימו עם מדינה יהודית במרחב האזורי וישאפו תמיד לחסלה או במלחמה גלויה או במסגרת תוכנית השלבים המפורסמת. המחשבה שקנתה שביתה בחוגי השמאל, כי ישראל אשמה במצבה, היא אוטו אנטישמית.

הפנית האצבע המאשימה מעוקרת מתוכנה בדו"ח המאחזים, ואולי יהא זה שלב ראשון בשירוש ההאשמה העצמית מהשיח הישראלי.

אסף גולן

10.7.12

לא באבחת חרב

אין שום ספק שהמצב שבו כל האוכלוסיה החרדית לא מתגייסת, הוא בלתי נסבל וצריך תיקון. לא מדובר בשאלת 'תורתו אומנותו', שהיא שאלה נפרדת וגם עליה אפשר להתווכח ויכוח מהותי, או לפחות ויכוח כמותי. מדובר בשתי שאלות נפרדות.

שאלת גיוס החרדים היא עניין אחד, ושאלת גיוס לומדי התורה היא עניין אחר, שכן ברור שלא כל הצעירים החרדים הם בכלל מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה. חלק גדול מהם, וכנראה רובם, לא משתחררים מגיוס כדי לשבת בישיבה, אלא להיפך – יושבים בישיבה כדי להשתחרר מגיוס.

החברה הישראלית לא יכולה להמשיך לסבול מצב שבו אוכלוסייה שלמה, שכוללת קרוב למיליון בני אדם, משוחררת מחובת השירות בצבא. לא רק המדינה לא יכולה לשאת את זה, גם היהדות והתורה חוגרות שק על כך. התורה עצמה זועקת: "לא תעמוד על דם רעך ולא תטה משפט בין דם לדם ובין דין לדין". ההיקף הענק של מספר הפטורים הפיל כבר מזמן את כל התירוצים והתקדימים ההלכתיים, כמו גם את טענת 'שבט לוי' ומושג ה'אנגריא בתלמידי חכמים'.

אבל דווקא משום ההיקף העצום של הבעיה; דווקא משום ששתי השאלות התערבבו זו בזו, ודווקא משום גודל הכאב, הזעם והעלבון שמעורבים בעניין משני הצדדים – דווקא משום כך אסור לממשלה לגשת לתיקון המעוות בסערת רגשות ובאבחת חרב.

הקלקול צמח ונוצר במשך למעלה מ-60 שנה, ותיקונו מצריך אורך רוח, הידברות וצעדים מדודים. הטוב ביותר היה לו היו ממשיכים את יישום 'חוק טל' בקצב מוגבר. כ-2000 חרדים במחזור כבר התגייסו בשנה האחרונה. זה עדיין רחוק מאוד מהנכון והרצוי, כאשר מחזור הגיוס מכיל כ-8000 צעירים חרדים – אבל זו התחלה טובה. חבל שבג"ץ לא השכיל להתבונן ברבע המלא של הכוס.

בדיעבד, אחרי שחוק טל נפסל, צריך למצוא לו תחליפים כאלה שיביאו תועלת ולא נזק, שיקדמו את השילוב ולא שיסיגו אותו לאחור, ובמיוחד שלא יקרעו את החברה הישראלית לשני מחנות שתהום פעורה ביניהם.

למרות שאירועי הימים האחרונים מעוררים חשש שתחת לחץ הרחוב עומדת ליפול החלטה שלא נשקלה בקור רוח, צריך בכל זאת לקוות ולהתפלל שהממשלה תגלה אחריות ותאמץ הצעה שתביא מרפא ולא תעמיק את השסע, שתמצא אוזן קשבת לפחות בחלק מן המחנה החרדי, ושלא תסיג לאחור את מגמת ההשתלבות החרדית – אלא תחזק ותגביר אותה.

אורי אליצור

9.7.12

התלהמות מסוכנת בכיכר

מאמר מערכת

יש משהו אנאכרוניסטי במאבק הנחוש למען מה שמכונה "שוויון בנטל". ישראל יכולה והיא גם צועדת בהנהגתו של בנימין נתניהו לאופקים חדשים מבחינה כלכלית ומדינית ומבחינת מעמדה באזור ובעולם. בלי שיובל דיסקין ואיציק שמולי הרגישו, ישראל הופכת בהדרגה למעצמת אנרגיה. מאיר דגן כנראה מודע לזה. יש לה כלכלה צומחת שעד עכשיו החזיקה מעמד בסופה הנוראה שעומדת להשקיע את אירופה במדמנה כלכלית ארוכת טווח ואת המזרח התיכון בביצת דמים מתוצרת עצמית. ישראל יוצרת ברית עם רוסיה מצפון ועם קפריסין ויוון בסביבה הקרובה; מקורות הגז החדשים שלה ועתודות הנפט מפצלי שמן באזורי הדרום ומדבר יהודה יהפכו אותה למעצמת אנרגיה השווה בכוחה למפיקות הנפט במפרץ הפרסי.

אך כאן בביצה המקומית יש צורך בלתי נשלט לאכוף מיצוות גיוס מלא על החרדים שהם מיעוט של כ-7 אחוזים בלבד מהחברה הישראלית. בסך הכל, במקרה הטוב צה"ל יוכל בהמשך לתנופת גיוס החרדים לגייס עוד אלפיים אולי 4,000 חיילים נוספים בשנה. לכן אסור לאבד פרופורציה והרכב הנוכחים אמש בהפגנת השוויון בנטל מלמד שכרגיל המניע הפוליטי חזק יותר מהצורך הלאומי האמיתי.

יש לראות מהו הצורך הלאומי האמיתי, כדי להימנע מהדרדרות שעלולה להיגרם כתוצאה ממה שנראה כתביעה צודקת של אזרחי ישראל. והצורך הלאומי הוא של צה"ל עצמו מצד אחד ושל הכלכלה והחברה הישראלית מצד שני. צה"ל אכן יידע מה לעשות עם עוד אלפיים מתגייסים. הוא צריך אותם גם כדי להקים יחידות בט"ש והסתערות נוספות וגם כדי לאייש תפקידים טכניים כפי שעושה בהצלחה חיל האויר עם קבוצות גדולות של צעירים חרדים. אבל העיקר בכל התהליך הזה הוא לשבור את החומות שעדיין חוצצות בין הציבור החרדי להשתלבות בשוק העבודה והכלכלה הישראלית.

בשום אופן אסור שהמאבק לגיוס החרדים יתדרדר להסתה ולרדיפה פופוליסטית אנטי-חרדית. בעניין הזה ראש הממשלה נתניהו חייב להתייצב ולא להירתע מלהגיד מלים מפורשות כדי לשים סכר להתהלמות האנטי-חרדית שמתכסה בערכי השוויון ובערכי השירות והנתינה. צריך להגיד מפורשות, כי אין לאפשר למסע הצודק לשילוב חרדים בחברה להפוך לרדיפה, והממשלה לא תרשה שיהפכו פתאום עשרות אלפי צעירים לבלתי חוקיים ולעבריינים. לצערנו מדינת ישראל הוכיחה כבר את יכולתה להוציא באחת אוכלוסיה שלמה אל מחוץ לחוק.

מה שנגזר מכך הוא שחוק השוויון בנטל החדש צריך לכלול פשרות מסוימות, אם רוצים להגיע לתוצאה חיובית מבוקשת ולא רק לתקוף את נתניהו ואת החרדים. גיוס חרדים צעירים שהם כבר בעלי משפחה יעלה הון לצבא כלומר למשלם המסים הישראלי. זהו אקט אלים לקחת אוכלוסיה שלמה שיש לה הרגלי חיים מסורתיים מסוימים ולהודיע לה באחת שבתאריך נקוב במקום הטבות הם יהיו יעד לעונשים. לא עושים דבר כזה במדינה דמוקרטית ובמדינת חוק. אין ספק שההסתה לכיוון הזה תדרדר את ישראל לתהום שלא ראוי כי מדינה יהודית תיפול לתוכה. ראש הממשלה צריך למצוא את האיזון הנכון ולא להירתע מלעמוד נגד שעטת המתלהמים בכיכר. התביעה צודקת, אך יש למצוא את המינון והדירוג הנכון.

 אמנון לורד

8.7.12

40 שנה לטבח מינכן: לתקן במשהו את העוול

מאמר מערכת

בישראל יש מודעות גבוהה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. הכאב והזכרונות עדיין צרובים ועדיין צורבים. אך לא רבים מודעים לצורך להיאבק כדי שבאולימפיאדת לונדון השנה יכבדו את זכר הספורטאים הישראלים בדקה דומיה.

המשחקים האולימפיים יפתחו בלונדון בעוד כשלושה שבועות. הוועד האולימפי הבינלאומי עומד בהתנגדותו לקיום טקס זיכרון לציון 40 שנה לטבח. כדי לכפות עליו את המעשה, מתנהל בימים אלה מסע בינלאומי חשוב ביותר בראשותה של אנוקי שפיצר, אלמנתו של אנדריי שפיצר, אחד מי"א הנרצחים. מדובר באיסוף חתימות של אישים ואזרחים מכל רחבי העולם, בדרישה לקיים את הטקס.

הבעיה היא שגם בישראל קיימת דעה, שאין טעם להעמיס את הזכרון הזה על עולם מתנכר, שרק יראה בו מהלך כפייתי. לא רק זאת, אלא שבריטניה, שנגועה היום באיסלאמיזם ובגל אנטישמיות חומצי, בוודאי שאינה רוצה להציף מחדש את 'אי-הנעימות' מהעבר שקשורים בו 'לוחמי חופש' פלשתינים.

טבח מינכן אינו עניין פרטי של ישראל ואף לא של בני משפחות החללים. הוא נקודת ציון שמלמדת כי יש חוט מקשר בין השואה לימינו. הוא חושף שגם 27 שנים אחרי השואה וגם 67 שנים לאחריה, קיים אותו דחף לרצח המוני של יהודים כחלק מאסטרטגיה אימפריאליסטית כוללת. לא היה זה פיגוע טרור במסגרת המצומצמת של הסכסוך האתני בין ישראלים לערבים. נכון שכל הצדדים – ובייחוד הגרמנים – תרמו במחדל להתרחשות הטבח; אך הוא היה חלק ממסע נרחב של הברית הסובייטית-ערבית באותו זמן נגד הציוויליזציה המערבית.

הפיזיקאי לוחם החופש אנדריי סאחארוב כתב בסיפרו 'ארצי והעולם', כי כבר ב-1955 התקבלה החלטה אסטרטגית בצמרת ברית המועצות להלהיט את הלאומנות הערבית כדי להשתמש בה להכנעת המערב: "המטרה ארוכת הטווח של מדיניות זו היתה לנצל את הלאומנות הערבית כדי להקשות על ארצות אירופה, בייחוד באספקת הנפט שלה". אז הומצאה גם 'זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים', יותר מעשר שנים לפני מלחמת ששת הימים. הטבח במינכן הוא, בין השאר, תזכורת כי 'זכות ההגדרה העצמית' של הפלשתינים היא גולם מפלצתי. היא – ולא הקמת מדינת ישראל, כפי שיש שטוענים היום.

זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים נולדה כאמצעי התקפה נגד ישראל ונגד אירופה. היא הולידה מתוכה אירועים כמו מינכן 72' וכמו מתקפת הטרור של שנות ה-2000 בערי ישראל. ברור שהיא איננה מפתח לשלום, אלא אמצעי מלחמתי. הבחירה בפיגוע שיתבצע באירוע כל כך סמלי, במקום בעל משמעויות סמליות, מבהירה אל מה כיוונו המחבלים הפלשתינים.

יש צורך לקיים את טקס הזיכרון גם בגלל הבגידה של הוועד האולימפי הבינלאומי בישראל ובנרצחים, באולימפיאדת מינכן עצמה. במצוותו של ראש הוועד האולימפי דאז, אוורי בראנדג', הוחלט שההצגה חייבת להמשך. זה היה פרס לטרור. בראנדג' היה אמריקני פרו-נאצי בעברו. הוא כרך באיוולתו בין רצח הספורטאים לנסיון של מדינות אפריקה למנוע מרודזיה הגזענית להשתתף באולימפיאדה. בנאומו בטקס הזיכרון ב-1972, גינה אוורי בראנדג' את החרם על רודזיה במלים חריפות יותר מאלה שהקדיש לטבח.

40 שנה לאחר חרפת מינכן, יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות מחווה שתתקן במידה כלשהי את הנזק הנורא שנגרם באולימפיאדה ההיא. ראוי שאזרחי ישראל ירתמו למאבק הזה. לא נותר עוד הרבה זמן, וזה באמת לא עניין ממשלתי אלא של התגייסות אזרחית מלמטה למען מטרה ראויה.

 אמנון לורד

6.7.12

חלקיקי האמת

מאמר מערכת

קבר ערפאת ייפתח, כמעט שמונה שנים לאחר שהאיש שהמציא מחדש את מושג הדו-פרצופיות התפגר. גופת האיש שלחץ ידיים וקיבל בחיוך חושף שיניים את פרס נובל לשלום, ובחדרי חדריו עודד את ה'לחץ על ישראל' (או בביטוי מכובס פחות 'פיגועי טרור נגד אוכלוסייה אזרחית') תצא בשנית לאוויר העולם.

הגופה תובל אחר כבוד למעבדות שוויצריות, כדי שאלו ייבדקו האם הנבל מצא את מותו כתוצאה מיחסי מין מפוקפקים שקיים, או שמא המוסד הישראלי השתיל בבגדיו חומר רדיואקטיבי.

אפשר לחסוך את המשך הסאגה ולומר כבר עכשיו: איש לא יודע ולא יידע מה האמת בדבר נסיבות מותו. עבר זמן רב מדי, העניינים הנדונים הם סודיים, וכמו רוב הפרשות שקשורות בתיאוריות קשר, הקונספירציה תשכנע את המשוכנעים ולא תשכנע את הלא-משוכנעים.

מדובר בתעמולה לצרכים פנימיים, שמשרתת את נרטיב הקרבנוּת הפלשתיני, שבאפיונו החדש משותף גם לאגפים מסויימים של השמאל, ולפיו 'אריק שרון רצח לנו את הפרטנר. אם לא נוכל להחזירו לחיים, לפחות נדביק למדינת ישראל תדמית של מחסלת שקטה. ממש כמו שהאוייב הגדול נתניהו מצליח לעשות לאיראן'.

באותו זמן, גם אם לא באותו מקום, ייפתח פסטיבל החלקיק. מספר האנשים שמבינים על מה מדובר שווה למספר האנשים שיקבלו מלגת דוקטור באוניברסיטאות ישראל בשנה הבאה. אבל מה זה באמת משנה? נעים לעשות רעש.

משפטים כמו "ההיגס הוא החלקיק האחרון שהמודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים חוזה את קיומו ושטרם התגלה", להם אין שום משמעות עבור האדם הפשוט, מתורגמים, מועתקים ומודבקים. אבירי מדעי החיים עשו זאת שוב. הדרקון הוכנע פעם נוספת. גדולת האדם הוכחה.

ואצלנו, שוב ושוב משדרים תמונות מחברון. העדשה תפסה שני שוטרי מג"ב, אחד מהם תופס ילד ואוחז בזרועו בחוזקה, שני בועט באחוריו.

מה פירוש התמונה? שצה"ל הוא צבא כובש שמכה ילדים. מה באמת פירוש התמונה? איש לא יודע. המכה שמקבל הילד לא שונה מזו שהיה מקבל מידי שכן חמום מוח לאחר ששפך מים למרפסת שלו. האם זה יפה? לא. האם זה מוסרי? לא. האם כהורי הילד היינו מתרגזים, צועקים ואולי אף מגישים תביעה? בהחלט כן.

אך כל מי שעיניים בראשו מבין שזהו אמבוש: הסצנה בויימה על ידי צד אחד במטרה לגרום לצד השני לעשות מעשים שיוכלו לשמש נגדו. האם זה מחייב את שוטרי ישראל לשתף פעולה עם האיוולת? לא. אך גם לא אותנו, הצופים, לזעזוע אוטומטי.

בין סיקור האירוע בחברון לפתיחת קברו של ערפאת ומציאת החלקיק הא-לוהי יספיקו הפרשנים לרקוד לצלילי מוסיקת השבט מכיוון ועדת פלסנר. הריקוד הזה ילקה באותן רעות חולות שהוזכרו בפסקאות האחרונות. כמו בפרשת מות ערפאת, איש לא יודע מה נתוני האמת על גיוס חרדים ועל המוטיבציה שלהם לשרת, כיוון שתמונת המציאות מעוותת על ידי שני הצדדים.

כמו בעניין החלקיק, אף אחד לא מבין על מה מדובר כשפלסנר קורא לגייס "את כל החרדים", "עכשיו", ו"להטיל סנקציות על המשתמטים". ובכל זאת כולם ייהנו להתרברב שהכניעו את הדרקון והוכיחו את משנתם השוויונית והדמוקרטית.

וכמו בסרטון מחברון, התמונה השלמה של סוגיית הגיוס, שכוללת את צורך הצבא, יכולת ההתגמשות של החברה הישראלית מחד ושל החברה החרדית מאידך – לא מוצגת. במקום זאת אוספים תיכוניסטים לעצומה, רבנים לפשקוויל, מביימים סצנות ומשחררים הצהרות.

כאשר אף אחד לא יודע מה האמת, אף אחד לא מבין על מה מדברים ואף אחד לא מציג את התמונה השלמה – כך רבותיי, קשה מאוד לגבש דעה רצינית.

 נחום אבניאל

5.7.12