התלהמות מסוכנת בכיכר

מאמר מערכת

יש משהו אנאכרוניסטי במאבק הנחוש למען מה שמכונה "שוויון בנטל". ישראל יכולה והיא גם צועדת בהנהגתו של בנימין נתניהו לאופקים חדשים מבחינה כלכלית ומדינית ומבחינת מעמדה באזור ובעולם. בלי שיובל דיסקין ואיציק שמולי הרגישו, ישראל הופכת בהדרגה למעצמת אנרגיה. מאיר דגן כנראה מודע לזה. יש לה כלכלה צומחת שעד עכשיו החזיקה מעמד בסופה הנוראה שעומדת להשקיע את אירופה במדמנה כלכלית ארוכת טווח ואת המזרח התיכון בביצת דמים מתוצרת עצמית. ישראל יוצרת ברית עם רוסיה מצפון ועם קפריסין ויוון בסביבה הקרובה; מקורות הגז החדשים שלה ועתודות הנפט מפצלי שמן באזורי הדרום ומדבר יהודה יהפכו אותה למעצמת אנרגיה השווה בכוחה למפיקות הנפט במפרץ הפרסי.

אך כאן בביצה המקומית יש צורך בלתי נשלט לאכוף מיצוות גיוס מלא על החרדים שהם מיעוט של כ-7 אחוזים בלבד מהחברה הישראלית. בסך הכל, במקרה הטוב צה"ל יוכל בהמשך לתנופת גיוס החרדים לגייס עוד אלפיים אולי 4,000 חיילים נוספים בשנה. לכן אסור לאבד פרופורציה והרכב הנוכחים אמש בהפגנת השוויון בנטל מלמד שכרגיל המניע הפוליטי חזק יותר מהצורך הלאומי האמיתי.

יש לראות מהו הצורך הלאומי האמיתי, כדי להימנע מהדרדרות שעלולה להיגרם כתוצאה ממה שנראה כתביעה צודקת של אזרחי ישראל. והצורך הלאומי הוא של צה"ל עצמו מצד אחד ושל הכלכלה והחברה הישראלית מצד שני. צה"ל אכן יידע מה לעשות עם עוד אלפיים מתגייסים. הוא צריך אותם גם כדי להקים יחידות בט"ש והסתערות נוספות וגם כדי לאייש תפקידים טכניים כפי שעושה בהצלחה חיל האויר עם קבוצות גדולות של צעירים חרדים. אבל העיקר בכל התהליך הזה הוא לשבור את החומות שעדיין חוצצות בין הציבור החרדי להשתלבות בשוק העבודה והכלכלה הישראלית.

בשום אופן אסור שהמאבק לגיוס החרדים יתדרדר להסתה ולרדיפה פופוליסטית אנטי-חרדית. בעניין הזה ראש הממשלה נתניהו חייב להתייצב ולא להירתע מלהגיד מלים מפורשות כדי לשים סכר להתהלמות האנטי-חרדית שמתכסה בערכי השוויון ובערכי השירות והנתינה. צריך להגיד מפורשות, כי אין לאפשר למסע הצודק לשילוב חרדים בחברה להפוך לרדיפה, והממשלה לא תרשה שיהפכו פתאום עשרות אלפי צעירים לבלתי חוקיים ולעבריינים. לצערנו מדינת ישראל הוכיחה כבר את יכולתה להוציא באחת אוכלוסיה שלמה אל מחוץ לחוק.

מה שנגזר מכך הוא שחוק השוויון בנטל החדש צריך לכלול פשרות מסוימות, אם רוצים להגיע לתוצאה חיובית מבוקשת ולא רק לתקוף את נתניהו ואת החרדים. גיוס חרדים צעירים שהם כבר בעלי משפחה יעלה הון לצבא כלומר למשלם המסים הישראלי. זהו אקט אלים לקחת אוכלוסיה שלמה שיש לה הרגלי חיים מסורתיים מסוימים ולהודיע לה באחת שבתאריך נקוב במקום הטבות הם יהיו יעד לעונשים. לא עושים דבר כזה במדינה דמוקרטית ובמדינת חוק. אין ספק שההסתה לכיוון הזה תדרדר את ישראל לתהום שלא ראוי כי מדינה יהודית תיפול לתוכה. ראש הממשלה צריך למצוא את האיזון הנכון ולא להירתע מלעמוד נגד שעטת המתלהמים בכיכר. התביעה צודקת, אך יש למצוא את המינון והדירוג הנכון.

 אמנון לורד

8.7.12

למבוגרים יש אחריות

שרה אליאש, חברת מליאת מועצת יש"ע

השאיפה האוטופיסטית לאמת צרופה מאפיינת, אמנם, את בני הנוער האידיאליסטים, אבל תפקיד המבוגרים הוא להרחיב את התמונה ולהכיר במורכבותה. בכל הגשמה, מעצם טבעה, יש התמודדות עם המציאות ופגיעה בטוהר החזון. כל אידיאל בהתגשמותו הופך לארצי.

מובן שיש לשמור על גבולות הפשרה. כפי שכתבו ראשי הועדים ותנועת קוממיות, יש אמון במניעים וב"ה אין טענות לשחיתות. לכן לא מובן גובה הלהבות הנוכחי, בעיקר לנוכח העובדה שהסכם הפשרה בגבעת האולפנה כלל את אחד הרבנים המובילים של קוממיות, מה שהותיר מבוכה גדולה, בפרט אצל הנוער.

בשבוע שעבר קונן מעל דפי העיתון ידידי, בצלאל סמוטריץ', על העדר האמת. הכעס, הכאב והעלבון ניכרו בדברי סמוטריץ' וניר צבי – אך לא ברור כיצד הם לא חשים שמאז הגירוש נשפכו אינספור השמצות וגינויים, שלובו ע"י יחס מתנשא ומבזה למועצת יש"ע – הישנה והמתחדשת – כאילו היא שגרמה לכשלון המאבק וכביכול אינה נאמנה לארץ ישראל ולשולחיה.

בראיונות לגופים שונים הושפלו דני, פנחס ולרשטיין ואחרים בשאלות קנטרניות שתמיד היתה בהם הנחת המבוקש של חוסר נאמנות, קומבינות ושיתוף פעולה עם השלטונות שמוצגים תדיר כאויבים. נערך מסע דה לגיטימציה, שאחד משיאיו היה סביב מגרון.

לא אחת חשתי שאין כלל דיון ענייני. שכל רעיון פרגמטי שיש בו פשרה מוצג מראש כהרס האידיאל הטהור. אך את מחירו של מתווה עמונה שמוצג כ'נצחון האמת' – ספגה לא אחרת מתנועת 'אמנה' המושמצת, שפיצתה את רוכשי הדירות. בגבעת האולפנה התברר שכאשר מונחים על הכף גורלם של עשרות משפחות ועשרות מיליוני שקלים – האמת הופכת להיות מורכבת יותר.

האם לא ברור שהאשמות בתבוסתנות ותחמנות, כשהן מגיעות לנוער, שמטבעו רואה את העולם בשחור-לבן, הופכות את אנשי אמנה, מועצת יש"ע וכל גוף ממסדי ל'אוייב העם'? זה תקופה ארוכה יש חוסר נכונות מצד מנהיגות הוועדים לשים קו אדום. חוסר הפשרות של הנוער משרת, כביכול, את המטרה. בכך נגרם עוול גדול לנוער, שזקוק לריסון ולגבולות מצד המבוגרים.

לא עקבתי אחר כל מלה של דני דיין. ייתכן כי שגה. עם זאת, עדיין לא הגיע לכדי מאית ממבול הגינויים המתמשכים שהוא סופג. איני מסכימה לכל מה שנעשה. אני חושבת שהיה מקום להאבק יותר בעד חוק ההסדרה. אבל ברור לי שהדברים נעשים בכל צד מתוך אמונה בצדקת הדרך. חשוב שתהיה מחלוקת, אבל התנאי להשרדותנו כאן הוא שננהג כבוד זה בזה. העמדה הרווחת, ש"כל מי שאינו מסכים לדעתי הוא בוגד" – הרסנית.

מועצת יש"ע מואשמת כי אינה סופרת את שולחיה. יש בזה משהו, לפחות לגבי דרך ההתנהלות. אכן, לא מעט החלטות מכעיסות אותי, ועם זאת אני מאמינה שפגיעה מתמשכת בגוף המייצג פוגעת, בסופו של דבר, בכולם. שביב של אור ראיתי בהתכנסות ראשי המועצות בשבוע שעבר. התכנסות שנאמרו בה דברים לא קלים, הוטחה ביקורת, אבל ההחלטות שיקפו יחס בוגר ואחראי למפעל ההתיישבות.

לפנינו אתגר לא פשוט: לחזק הנהגה מייצגת ולא לדבר בריבוי קולות, להתמודד עם שאלת הנוער על כל נגזרותיה. אני מקווה שמתוך המשבר הנוכחי ייצמחו הבנה והידברות שכל כך חסרות אצלנו.

8.7.12

גילדת עורכי הדין

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

הם יותר חזקים מההסתדרות, הרבה יותר חזקים מהתאחדות התעשיינים, מצליחים לתגמל את חבריהם בצורה יוצאת דופן. בהרבה מקרים – על חשבוננו. בעיקר על חשבון החלשים ביותר.

אני מתכוון ללשכת עורכי הדין, אחד מן הגופים היחידים שהוא ועד עובדים בעל מעמד חוקי בכנסת. היחידי בארץ שעל פי חוק יכול למנוע מאדם שאינו עורך דין לתת ייעוץ לאדם בנוגע לזכויותיו, היחידי בארץ שפועל כדי לגרום להגדלת התשלומים של חייבים במערכת ההוצאה לפועל כדי שקבוצה קטנה, מחלקה לא גדולה במפעל שקרוי לשכת עורכי הדין, תשלשל לכיסה ממון רב, תוך ניצול כוחה בבית המחוקקים.

לפני כשבועיים התקיים בוועדת החוקה של הכנסת דיון בבקשת רשות האכיפה והגבייה (ההוצל"פ) להפוך לקבוע את אחד המסלולים היותר הומניים, אם ניתן לקרוא להם כך, במערכת הגבייה. מדובר במה שמכונה 'המסלול המקוצר', שעיקריו הם מהירות בגביית החוב, מיעוט בסנקציות, אך בעיקר, מדובר במסלול ללא עורכי דין – ולפיכך ללא שכר טירחה. המשמעות היא שהחייב ישלם הרבה פחות כדי לסלק את חובו.

עשרות עורכי דין הגיעו לדיון, ביניהם ראש לשכת עורכי הדין בכבודו ובעצמו, שניסה לשכנע את השומעים כי מדובר בנסיון של הלשכה לשמור על זכויותיהם של הזוכים הקטנים. העובדה שדווקא החברות הגדולות במשק, אלו שמנהלות מאות אלפי תיקים בהוצאה לפועל, מעדיפות את המסלול המקוצר כדי לשפר את תדמיתן – כלל לא שינתה מבחינתו. מה שחשוב הוא שהמספר הקטן יחסית של עורכי דין שעוסקים בגביית חובות – ימשיך לעשות קופה.

מקוממת יותר היא העובדה כי במקרים רבים עורכי הדין אינם טורחים, במשך תקופה ארוכה, לפעול כלל בתיקי ההוצאה לפועל המצויים ברשותם ואז, ביום המתאים, כשהחוב גדל מספיק הם נוקטים באמצעים חוקיים אך דרקוניים, ומשאירים את החייב – שלעיתים אף כלל אינו יודע כי יש לו חוב –  עם כיסים מרוקנים וחוסר שינה בשל הפחד מפני עיקולים ושאר סנקציות.

קשה להגיד מילים טובות על מערכת ההוצאה לפועל. אין דבר טוב במישהו שהמסר שלו הוא: "רשות האכיפה והגבייה, אף אחד לא נשאר חייב". בכל זאת, גם אם נסלק את האינטרס הברור של הצורך המערכתי להראות גידול בהקפי הגבייה, הרי שבסופו של התהליך מי שנהנה הוא החייב הקטן, שמשלם פחות כסף. הרבה פחות.

את הגילדה, לעומת זאת, לא מעניין החייב. גם לא הזוכה. מה שמעניין אותה הוא כמה כסף ייכנס לכיסם של עורכי הדין. יש מי שקורא לזה פרנסה, אבל במקומות אחרים היו קוראים לזה שכר בכירים מופרז. אם היו באים עורכי הדין ומציעים להפחית את שכר הטירחה שלהם, היה על מה לדבר. עד אז יש לזכור שמכל תשלום חוב שמבוצע דרך פרקליט, כחמישים אחוזים או יותר עלולים להגיע לכיסו של עורך הדין.

8.7.12

כן, אוניברסיטה באריאל

פרופ' יוסף פנחסי, דקן הפקולטה להנדסה במרכז האוניברסיטאי אריאל

המוסד האקדמי באריאל קם לפני למעלה מחצי יובל. הוגיו ביססו אותו, כבר מיום ייסודו, כאוניברסיטה לכל דבר ועניין. הקו המנחה הביא לפתיחה של מגוון פקולטות וחוגים ממדעי החברה והרוח, המדעים המדויקים, ההנדסה ומדעי החיים. בשל החשיבות הלאומית והצורך במקצועות מדעיים-טכנולוגיים שעליהם מושתתת התעשייה עתירת הידע של ישראל, דאגו המייסדים כבר בשלבים הראשונים לפתוח במוסד מחלקות שמכשירות בוגרים במדעים ובטכנולוגיה.

חברי הסגל, חלקם מדענים חוזרים, נקלטו במרכז האוניברסיטאי על פי קריטריונים של מצוינות אקדמית, פיתחו שטחי מחקר בסיסי ויישומי. מענקי מחקר בהם זכו בהיקפים גדולים, אפשרו את הקמתן של מעבדות מחקר בתחומים מדעיים מגוונים. במהלך השנים הורחבו מאד תחומי הלימוד לתואר ראשון ושני, ועשרות סטודנטים לתואר דוקטור השתלבו בקבוצות המחקר.

מחקרים שהבשילו לכדי מאמרים בכתבי עת מובילים ופטנטים רשומים, הביאו להקמתן של שתי חברות הזנק, אחת מהן בשיתוף פעולה עם קרן 'סקולקובו' היוקרתית. שיתופי פעולה בינלאומיים שנרקמו עם למעלה ממאה אוניברסיטאות ומוסדות מחקר הובילו לקשרי מדע עם חוקרים בעלי שם. מדענים וסטודנטים מרחבי העולם מגיעים לעבוד במעבדות אריאל ולהרצות בכנסים שמארגן המרכז. חברי הסגל מוזמנים להתארח לשנת שבתון באוניברסיטאות יוקרתיות בעולם.

במוסד פועלים מוקדי מצוינות בתחומים שמצויים בחזית המחקר העולמי. בכלל אלה בתחום הסרטן, המטלורגיה, הקרינה האלקטרומגנטית, הרובוטיקה, חקר המוח,  אנרגיה ירוקה, ביטחון המולדת ואסטרטגיה לאומית. חלק ממוקדי מחקר אלה הוכרו כמרכזי ידע לאומיים בשל הייחודיות והחשיבות שלהם למדינת ישראל. בקמפוס האוניברסיטאי מופעלים מתקני לייזרים ומייזרים המבוססים על מאיצי אלקטרונים רבי עוצמה. מתקנים כאלה, אשר מצויים רק במעבדות המתקדמות בעולם, לא קיימים באוניברסיטאות ומוסדות מחקר אחרים בישראל בשל תשתית הידע המדעי הנדרשת להפעלתם.

הישגים אלה הם שהביאו את ממשלת ישראל בשנת 2005 לבחון הקמתה של אוניברסיטה באריאל. הוקמה ועדת בדיקה שמונה שישה מדענים מהבכירים ביותר בארץ, ואשר זה מכבר הגישה את מסקנותיה לגופים המתאימים, ובהן המלצה להכיר במרכז כאוניברסיטה.

בשבועות האחרונים אנו עדים לכך שככל שמתקרב מועד סיום תקופת ההכרה במרכז האוניברסיטאי אוניברסיטה במעמד זמני, מבליחים קולות שקוראים להפריע למהלך בתואנות משונות, לפעמים אף באצטלה אקדמית.

מאז ומעולם, הופעתה של אוניברסיטה חדשה במדינת ישראל זכתה בתחילה לניכור מצד אלו שהוקמו לפניה, כך שאין חדש תחת השמש. גם הטיעונים המושמעים בהקשר זה כי "אין צורך באוניברסיטה נוספת" או ש"לא התקיים דיון בנושא", אינם חדשים. בטענות שווא אלה הוסר הנושא מתהליך קבלת ההחלטות ונמנעה בפועל הקמתה של אוניברסיטה חדשה בישראל – כבר ארבעים שנה.

המצב כיום הוא שבאריאל מתקיימת, הלכה למעשה, אוניברסיטה לכל דבר ועניין, שהישגיה ניכרים. כל שנותר הוא לקבל אותה. גם תואנת התקציב מוזרה, שכן כבר עכשיו נהנה המרכז האוניברסיטאי באריאל ממענקי מחקר שבהם זוכה בזכות מחקריו. הניסיון מראה שאוניברסיטה נוספת דווקא מביאה להגדלת המשאבים הלאומיים, שמופנים למחקר ולפיתוח.

חוששני שההתנגדויות שמועלות נגד האוניברסיטה אינן שקופות. האם בגלל עמדות פוליטיות מסויימות תאבד החברה בישראל את כל אשר הושג באוניברסיטה הצעירה הזו? האם בשל פחד מתחרות תאבד מדינת ישראל את אחד ממוקדי המצוינות המדעית שלה? האם בשל גורמים אינטרסנטיים מוכנה המדינה לוותר על חוסן ביטחוני? על מקבלי ההחלטות לעמוד איתן נגד מגמות שליליות ולהכיר באוניברסיטה השמינית בישראל – אוניברסיטת אריאל.

6.7.12

40 שנה לטבח מינכן: לתקן במשהו את העוול

מאמר מערכת

בישראל יש מודעות גבוהה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. הכאב והזכרונות עדיין צרובים ועדיין צורבים. אך לא רבים מודעים לצורך להיאבק כדי שבאולימפיאדת לונדון השנה יכבדו את זכר הספורטאים הישראלים בדקה דומיה.

המשחקים האולימפיים יפתחו בלונדון בעוד כשלושה שבועות. הוועד האולימפי הבינלאומי עומד בהתנגדותו לקיום טקס זיכרון לציון 40 שנה לטבח. כדי לכפות עליו את המעשה, מתנהל בימים אלה מסע בינלאומי חשוב ביותר בראשותה של אנוקי שפיצר, אלמנתו של אנדריי שפיצר, אחד מי"א הנרצחים. מדובר באיסוף חתימות של אישים ואזרחים מכל רחבי העולם, בדרישה לקיים את הטקס.

הבעיה היא שגם בישראל קיימת דעה, שאין טעם להעמיס את הזכרון הזה על עולם מתנכר, שרק יראה בו מהלך כפייתי. לא רק זאת, אלא שבריטניה, שנגועה היום באיסלאמיזם ובגל אנטישמיות חומצי, בוודאי שאינה רוצה להציף מחדש את 'אי-הנעימות' מהעבר שקשורים בו 'לוחמי חופש' פלשתינים.

טבח מינכן אינו עניין פרטי של ישראל ואף לא של בני משפחות החללים. הוא נקודת ציון שמלמדת כי יש חוט מקשר בין השואה לימינו. הוא חושף שגם 27 שנים אחרי השואה וגם 67 שנים לאחריה, קיים אותו דחף לרצח המוני של יהודים כחלק מאסטרטגיה אימפריאליסטית כוללת. לא היה זה פיגוע טרור במסגרת המצומצמת של הסכסוך האתני בין ישראלים לערבים. נכון שכל הצדדים – ובייחוד הגרמנים – תרמו במחדל להתרחשות הטבח; אך הוא היה חלק ממסע נרחב של הברית הסובייטית-ערבית באותו זמן נגד הציוויליזציה המערבית.

הפיזיקאי לוחם החופש אנדריי סאחארוב כתב בסיפרו 'ארצי והעולם', כי כבר ב-1955 התקבלה החלטה אסטרטגית בצמרת ברית המועצות להלהיט את הלאומנות הערבית כדי להשתמש בה להכנעת המערב: "המטרה ארוכת הטווח של מדיניות זו היתה לנצל את הלאומנות הערבית כדי להקשות על ארצות אירופה, בייחוד באספקת הנפט שלה". אז הומצאה גם 'זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים', יותר מעשר שנים לפני מלחמת ששת הימים. הטבח במינכן הוא, בין השאר, תזכורת כי 'זכות ההגדרה העצמית' של הפלשתינים היא גולם מפלצתי. היא – ולא הקמת מדינת ישראל, כפי שיש שטוענים היום.

זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים נולדה כאמצעי התקפה נגד ישראל ונגד אירופה. היא הולידה מתוכה אירועים כמו מינכן 72' וכמו מתקפת הטרור של שנות ה-2000 בערי ישראל. ברור שהיא איננה מפתח לשלום, אלא אמצעי מלחמתי. הבחירה בפיגוע שיתבצע באירוע כל כך סמלי, במקום בעל משמעויות סמליות, מבהירה אל מה כיוונו המחבלים הפלשתינים.

יש צורך לקיים את טקס הזיכרון גם בגלל הבגידה של הוועד האולימפי הבינלאומי בישראל ובנרצחים, באולימפיאדת מינכן עצמה. במצוותו של ראש הוועד האולימפי דאז, אוורי בראנדג', הוחלט שההצגה חייבת להמשך. זה היה פרס לטרור. בראנדג' היה אמריקני פרו-נאצי בעברו. הוא כרך באיוולתו בין רצח הספורטאים לנסיון של מדינות אפריקה למנוע מרודזיה הגזענית להשתתף באולימפיאדה. בנאומו בטקס הזיכרון ב-1972, גינה אוורי בראנדג' את החרם על רודזיה במלים חריפות יותר מאלה שהקדיש לטבח.

40 שנה לאחר חרפת מינכן, יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות מחווה שתתקן במידה כלשהי את הנזק הנורא שנגרם באולימפיאדה ההיא. ראוי שאזרחי ישראל ירתמו למאבק הזה. לא נותר עוד הרבה זמן, וזה באמת לא עניין ממשלתי אלא של התגייסות אזרחית מלמטה למען מטרה ראויה.

 אמנון לורד

6.7.12

איש הברזל

 דן דייקר, מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, לשעבר חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

מותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר בגיל 96, גרם לפרץ זכרונות בישראל ובעולם, על האיש שכמעט נשכח בעשור האחרון. גילו המתקדם ובריאותו הרופפת הרחיקו אותו מכתבים ומצלמות טלויזיה, מטבע הדברים גם לא הוזמן לאולמי ההרצאות. עכשיו מכתיבה ההיסטוריה לתת כותרת למורשתו.

גופי חדשות שונים בעולם מצאו לנכון לצטט פקידים ממשרד החוץ הבריטי בימי המנדט, שכינו את יצחק שמיר "אחד ממנהיגי הטרור הקנאים ביותר"; הם לא שכחו כמובן את היותו בעבר "מרגל בכיר של המוסד" ומי ש"בילה חיים שלמים כנץ ודחף להתפשטות אגרסיבית של התנחלויות יהודיות בגדה המערבית ובעזה".

בניגוד להם, בישראל תומכים פוליטיים ומתנגדים כאחד חלקו הסכמה כי העקרון המנחה של שמיר היה מאבקו להגן על העם היהודי ועל זכותו להגדרה עצמית במדינת הלאום שלו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששירת בימי שמיר כסגן שר החוץ, זכר את הבוס שלו לשעבר כ"לוחם ענק לחירות העם היהודי בארצו". הארכי-יריב הפוליטי שלו, הנשיא שמעון פרס, זכר אותו כ"פטריוט גדול ואוהב ארצו". מנהיגת מפלגת העבודה וראש האופוזיציה שלי יחימוביץ' העירה, כי "הוא פעל לפי האידיאולוגיה שלו ביושר ובצניעות, כפי שמתחייב ממנהיג". היא הוסיפה, כי "החכמה שגילה במלחמת המפרץ הראשונה הראתה איפוק שהציל את ישראל מהסתבכות מיותרת במלחמה בעיראק".

בעוד כולם הבליטו את שמיר כלוחם בלתי מתפשר על כל סנטימטר של ארץ ישראל, פחות מכירים בו כמי שהיה מחוייב לעשיית שלום, כפי שהתבטא בהליכתו לוועידת מדריד ב-1991. במבט לאחור, כדאי להעריך מחדש את נכונותו של שמיר לדון בשלום ערבי-ישראלי כולל מול כמה מאויביה העיקשים ביותר של ישראל. שמיר בחר בדרך שאינה מתפשרת על זכויות היסוד של מדינת ישראל, בעוד שהיום תהליך השלום כרוך בהתעצמות ההתקפה הפוליטית על עצם הלגיטימציה שלה. אולי כדאי לקחת ממנו דוגמה.

שמיר פנה לשכנותיה של ישראל במדריד ב"לב פתוח. אנו קוראים למנהיגי מדינות ערב לנקוט בצעדים אמיצים להיענות לידנו המושטת לשלום". באותה עת אמר לבאי הכינוס הבינלאומי במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "אנו העם היחיד שחי בארץ ישראל ברציפות קרוב ל-4,000 שנה; אנו העם היחיד, מלבד מלכות הצלבנים הזמנית והקצרה, שקיים בארץ הזאת ריבונות עצמאית; אנו העם היחיד שבשבילו היתה ירושלים בירה; אנו העם היחיד שהמקומות הקדושים לו נמצאים אך ורק בארץ ישראל".

העובדה ששמיר עמד על כך שתהליך שלום במזרח התיכון ישולב בהדגשה של הזכויות המשפטיות וההיסטוריות של העם היהודי במולדתו, זכתה להקשבה מצד סוריה, לבנון, ירדן וארגון אש"ף של הפלשתינים. המשלחות הקשיבו בתשומת לב ונשארו לשבת ליד שולחן השלום. אף אחד לא עזב את השיחות.

רבים ממעיטים בערכה של ועידת מדריד, שלא הניבה תוצאות מוחשיות. אך שמיר זכה לניצחון כשקיבל הסכמה לעקרונות שהציב למשא ומתן: הסכמה הדדית על קיום משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, שיחות רב צדדיות על נורמליזציה עם מדינות ערב במקביל לשיחות עם משלחת ירדנית-פלשתינית.

כמו כן הוסכם על משא ומתן שמבוסס על עקרונות של פשרה טריטוריאלית שמעוגנת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון; החלטה זו של המועצה מכירה בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה. ארצות הברית ורוסיה, נותנות החסות לוועידה, התחייבו להימנע מלכפות הסדר או לשרטט גבולות. ואולי החשוב ביותר: מדריד הובילה ל'קוד התנהגות' שהנחה את שיחות השלום.

קוד זה אסר על אלימות או הסתה מצד כל אחד מהצדדים, והכיר בהדדיות של הזכויות והתביעות. יתר על כן, צִוותו של שמיר נשא ונתן עם האמריקנים על  מכתב ערבויות, שהבהיר כי "ירושלים לא תהיה נושא למשא ומתן, זכותה של ישראל לבנות ישובים בשני צדי הקו הירוק לא יהווה מכשול לקידום שיחות דו צדדיות עם המשלחת הירדנית-פלשתינית או לשיחות רב צדדיות עם יתר מדינות ערב".

מדריד הניבה פירות. כך גם גישתו של שמיר שניתן לכנותה 'אהבה קשוחה'. לראשונה פתחה ישראל יחסי מסחר עם כמה ארצות ערביות כולל עומאן, קטאר, תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. הוקמו יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות לשעבר, סין והודו.

אמנם שמיר הובס כשנה לאחר מכן על ידי יצחק רבין, מנהיג העבודה, ואוסלו החליפה את מדריד. את ההסכמות הקודמות החליפו מכתבים בין ישראל לבין אש"ף ויאסר ערפאת. אבל תפקידו של שמיר חייב להטביע חותם משמעותי ביותר על המורשת שלו. הוא היה אחד האידיאולוגים והלוחמים הנחושים ביותר בקרב על זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל.

יהיו גם כאלה שידביקו לו סטיגמה של מדינאי נוקשה שאי אפשר לתת לו אשראי מדיני. אולם, כפי שציין מנכ"ל משרד החוץ לשעבר איתן בן צור, "ועידת מדריד ותהליך השלום שהתפתח מתוכה קירבה את האזור עוד יותר ל'מזרח התיכון החדש'". זה קרה משום ששמיר ידע לעצב איזון בין הנכונות לפשרות במסגרת הסכם שלום לבין הדדיות בזכויות ותביעות, כלומר הכרה הדדית, פשרה הדדית והיצמדות לקוד התנהגות.

היום, אחרי כשלון הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השניה ולאור המציאות המדינית החדשה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ישראל תעשה נכון אם תזכור את יצחק שמיר כמי שחיפש שלום תוך שמירה על בטחונה של ישראל ועמידה על זכויותיו של העם היהודי במולדתו בכל הממדים: המשפטי, ההיסטורי, הדיפלומטי והריבוני.

 6.7.12