משבר הישיבות ושתיקת הציונות הדתית

ד"ר הדר ליפשיץ, מרצה במכללת אשקלון, עומד בראש פרוייקט של 'נאמני תורה ועבודה'

עולם התורה תחת מתקפה. לכשייכנס אב יידרש צה"ל להתארגן לגייס את כל אשר 'תורתם אומנותם'. שני הצדדים מעלים דרישות, אולי יגיעו לפשרות. מכאן פוליטיקאים שמבקשים לבנות את עתידם על שנאת חרדים, מכאן העסקנים החרדים שמבקשים להפטיר כדאשתקד, תורה שאין עמה מלאכה.

בתוך השיח המתלהם, אין שומע בת הקול היוצאת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". האמנם אין הישיבות אלא עיר מקלט מגיוס? האם מדינת ישראל, שמעודדת יצירת קולנוע, תיאטרון ולימודים הומניסטיים, איננה נתבעת לעודד לימוד תורה?

משבר עולם הישיבות הוא הזדמנות לבחון את יחסי הדת והמדינה ואת עולם התורה והרבנות. בעשרים השנים האחרונות, מאז קיבלה ש"ס את ההגמוניה במשרד הדתות, הלך מספר הרבנים במדינת ישראל והידלדל, בעוד האוכלוסייה הולכת וגדלה. זאת ועוד: דווקא במקומות בהם התרוקנו בתי-הכנסת ושם צורך אקוטי ברבנים, הופחתה התמיכה בנושאי התורה.

בתל-אביב, למשל, מכיכר רבין וצפונה אין תקן רבני אחד. מדינת ישראל איננה מממנת רב ליותר מרבע מיליון היהודים שם. באותה תקופה, עלו באלפי אחוזים מספר תלמידי הישיבות והאברכים. הרבה יותר גדיים, הרבה פחות תיישים.

רובם המכריע של הבחורים והאברכים מסוגרים בשכונות נפרדות, וזוכים לתמיכת המדינה בקיום לימוד תורה בקרבן. המפלגות החרדיות מייצגות את הללו, אשר רבים מהם אינם נוהגים כגוברין יהודאין לפרנס את נשותיהם.

בשעות הקשות הללו קברניטי הציבור אינם נשמעים. דומה כי עליהם כתב ביאליק: "רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה. אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!". בכנסת הנוכחית יש שני מורי הוראה מובהקים – הרב חיים אמסאלם מש"ס והרב פרופ' הרשקוביץ מהבית היהודי. הח"כ שנבחר מטעם ש"ס זועק כנגד חילול ה' בכל הופעותיו. ואילו הרב הרשקוביץ, נציג הציונות הדתית, איננו משמיע קול. גם מתחריו, זבולון אורלב ונפתלי בנט, מציעים את אותה שתיקה.

ההגמוניה החרדית בנושאי הדת בישראל דרדרה את מעמד הרבנות, בתי הדין הרבניים וכל מוסדות התורה. האם לא עדיף, במקום לממן רבבות אברכים הספונים ב'כוללים', להוסיף בכל ערי ישראל מאות ואלפי רבנים שיושבים בתוך עמם?

הצגתי בפני ועדת פלסנר, בשם תנועת 'נאמני תורה ועבודה', תכנית שמטרתה לחזק את ערכי היסוד של תורת ישראל. שני ערכים חשובים עמדו ביסוד הוועדה: הגברת המחויבות לשירות בצה"ל והקפדה על איסור הפיכת התורה קרדום לחפור בה. יחד עם זאת הדגשנו את המחויבות להגן על הפצת תורה בישראל ולשמור על גודלו של התקציב הקיים בנושא. ניתן, כמובן, לחלוק על ההצעה, ולחפש דרכים טובות יותר, ופירוק הוועדה מהווה הזדמנות מחודשת לכך.

בדיונים שקיימנו עם ראשי 'הבית היהודי' הזכירו שוב ושוב את מספרם המועט. אולם, הקואליציה הקיימת הפכה טיעון זה לנבוב: בקואליציה המונה יותר מתשעים חברי כנסת, הפכו כל הסיעות השותפות ל'מסייע שאין בו ממש' ואיננו יכול לאיים על ממשלתו. 29 הח"כים של מופז שווים כמו 15 החרדים ושלושת אנשי 'הבית היהודי'. המשקל כעת הוא סגולי.

בתוך ההתקפה הנרחבת על עולם הישיבות, שקיעת עולם הרבנות, המשבר הגדול וחלון ההזדמנויות אשר נפתח בו, רועמת שתיקתה של הציונות הדתית. עליה להשמיע את קולה.

 4.7.12

הצד האפל של שינוי שיטת הממשל

גיא עזרא

בכל מה שקשור להסכמים הקואליציוניים שליוו את כניסתה של מפלגת 'קדימה' לממשלה, נתניהו ומופז גילו טפח וכיסו טפחיים. כאשר נדרשו לתת הסבר למהלך, הסיבה העיקרית אותה נתנו היא קידומם של נושאים הרי גורל, שישפיעו על זהותה של החברה הישראלית.

הנושא הראשון הוא השוויון בנטל שלמען קידומו הוקמה ועדת פלסנר שמונתה לבחון את שילוב החרדים והערבים בצבא ובשוק העבודה. על פי ההסכם הקואליציוני, הנושא הבא שאמור לעלות על סדר יומה של הקואליציה הוא שינוי שיטת הממשל. גם כאן, בדומה לוועדת פלסנר, מי שיוביל את העניין הוא צוות בראשות 'קדימה'.

כשבוחנים את הנושאים ויורדים לעומק חשיבותם והשפעתם על זהותה של החברה הישראלית, אי אפשר שלא לחוש שמדובר בנושאים אקוטיים. העובדה כי לא פעם עלה נושא שינוי שיטת הממשל מתוך גופים א-פוליטיים כדוגמת 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מקנה לנושא נופך אידיאולוגי נטול אג'נדה ואינטרסים.

אך כל זה קורה רק מעל פני השטח. מתחת לפני השטח הנושא נפיץ הרבה יותר. בקרב רבים מבכירי הליכוד קיים חשש כי שינוי השיטה הוא מזימה נוספת מבית היוצר של השמאל, שנועדה להעביר את הליכוד מהשלטון.

הדרישה הראשונה של הדוגלים בשינוי השיטה, היא שהממשלה תוקם על ידי המפלגה שזכתה במספר הקולות הרב ביותר. מטרתה של ההצעה היא למנוע הקמת ממשלה באמצעות רוב גושי, שנראה כי בשנים הקרובות מובטח לימין. אם בבחירות האחרונות זו הייתה השיטה, לא היה נתניהו ראש הממשלה אלא ציפי ליבני.

דרישה נוספת היא העלאת אחוז החסימה. גם הנתון הזה אמור להחליש את כוחו של גוש הימין. למרות שהמספר המדוייק עדיין לא נקבע, קיים חשש בליכוד כי העלאת אחוז החסימה תותיר בחוץ את אחת משתי מפלגות הימין המתנדנדות: 'הבית היהודי-מפד"ל' או 'האיחוד הלאומי'. תסריטים אימים קיצוני מותיר את שתי המפלגות בחוץ.

עכשיו ברורה הסיבה שבגינה נתניהו מעוניין לשריין מקומות בליכוד לברק ואולי גם למופז, לשטרית ולשנלר. הוא יודע שניצחון גושי בבחירות הבאות לא מבטיח לו ישיבה על כיסא ראש הממשלה לקדנציה נוספת, ולכן מעוניין מצד אחד לחזק את הליכוד, ומצד שני לפגוע במחנה השמאל. הצטרפות ברק, מופז ואנשיהם לליכוד, תשווה למפלגה אופי של מפלגת ימין-מרכז שתוכל לנגוס קולות מיחימוביץ', מלפיד וממפלגתה החדשה של לבני, אם תקום.

למרבה האבסורד, רבים מחברי 'הליכוד' שמתנגדים לשריון מקומות למופז וברק, לא מבינים שבמעשיהם הם פוגעים במפלגתם ומעצימים את גוש השמאל.

גם נתניהו יודע שהשיטה הנוכחית, שהופכת כל ראש ממשלה לבן ערובה בידי המפלגות האינטרסנטיות כדוגמת ש"ס, אינה טובה ואינה יעילה; אך איש לא מצפה ממנו לפעול בנושא, כאשר הוא זה שבסופו של דבר קוצר את הפירות.

4.7.12

צפוף במרכז, וחסר תוכן

מאמר מערכת 

מידאס, המלך המיתולוגי ביוון העתיקה, נכנס להיסטוריה בשל מתנה נדירה שקיבל מאחד האלים – כל דבר שנגע בו, הפך לזהב. לא לעולם חוסן ועם הזמן שילם מידאס, שאיבד את הפרופורציות, מחיר אישי על חולשותיו. אבל המגע שלו, מגע הזהב, הפך לשם דבר ונשאר חקוק במיתולוגיה.

למידאס היה מגע של זהב. לחיים רמון, שהודיע אתמול רשמית על כוונתו להקים מפלגה שתתחרה בקדימה, מגע של הרס. כל גוף שעמד בראשו או היה מבכיריו, נפגע או התפרק. רשימה חלקית: ההסתדרות, מפלגת עם אחד, מפלגת העבודה שהיתה ביתו הפוליטי הראשון, קדימה.

בדומה לגיבור אחר של המיתולוגיה היוונית, סיזיפוס, רמון לא נהנה מפרות מאמציו. כמוהו הוא צופה כל פעם במחזה החוזר, כשאבן שגרר לפסגת ההר מתגלגלת מטה-מטה ברעש גדול. זה קרה לו כשהיה יו"ר ההסתדרות ושר במפלגת העבודה. גולת הכותרת הייתה בתפקיד שר המשפטים בממשלת אולמרט. כולם יודעים כיצד זה נגמר.

מוקדם לסמן את הרשימה העתידית של המפלגה החדשה בראשותו. פורשים מקדימה יהוו, כמובן, את הגרעין שלה, ציפי לבני אמורה להוביל, אולי תחבור למפלגה המתרקמת של יאיר לפיד. ימים יגידו כיצד תתמודד לבני עם מחאת ארגוני הנשים, שיקראו לה שלא להצטרף למפלגה אותה מקים עבריין מין מורשע. לפיד, אם יצטרף למפלגה המשותפת, ייאלץ אולי לוותר על הבכורה.

מי שיעלו לסיפונה של הספינה החדשה שבונה חיים רמון צריכים לקחת בחשבון: לא מדובר בתיבת נוח שתבטיח מקלט בטוח בשעה שמבול הבחירות ייסחוף את עמיתיהם מקדימה. מי שיעלה על ספינת רמון יעלה על סיפונה של טיטאניק.

צפוף במרכז המפה הפוליטית הישראלית. מפלגת קדימה, מפלגתו של לפיד, המפלגה שבונה עו"ד אלדד יניב, מפלגת העבודה (נכון, העבודה של יחימוביץ' היא מפלגת שמאל-כלכלי סוציאל דמוקרטית, אבל הדבר לא מונע ממנה לגרוף קולות ממרכז המפה) וכעת המפלגה החדשה של רמון – ועוד היד נטויה. מלבד העבודה, שלה אג'נדה כלכלית-חברתית ברורה (אך לא יותר מכך), לאף מפלגה אין מסר מחודד, ייחודיות וכרטיס ביקור.

רמון מגלם את תכונתן המשותפת של המפלגות שנאבקות על קולות המרכז. לפוליטיקאים המתמקמים בנישה הזו, רובם ככולם, אין אג'נדה, אין ייחודיות, אין אידיאולוגיה ואין השקפת עולם.

בשונה מלפיד ומלבני, מיניב וממנהיגי המחאה החברתית, רמון לא מתיימר להציג לציבור אג'נדה. ההתנהלות שלו היא פוליטית נטו. עסקנות בהתגלמותה. קומבינות, לעתים מבריקות, שנועדו לרוב להכות בבעל בית פוליטי זה או אחר, שמנעו מרמון שלטון ובכורה אם בעבודה ואם בקדימה.

לידיעת המצטרפים שבדרך: רמון לא יודע להיות מידאס, אפילו לתקופה של קדנציה אחת בלבד. זה עשרות שנים שהמזל הפוליטי לא משחק לו. ראו הוזהרתם.

סופיה רון מוריה

4.7.12