פרשת אולמרט: התקשורת מאיימת על הדמוקרטיה

מאמר מערכת

עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי ב-27 במאי 2008 עדיין טריה בזיכרון. הייתי שם בבית המשפט המחוזי בירושלים. במבט לאחור, הבושה הגדולה היא של התקשורת, ואני כולל את עצמי בתוכה. זה היה ספין אדיר.

זו לא היתה סתם עדות מוקדמת, מחשש שטלנסקי ימוג באפילה. זו היתה עדות שיצרה בום תקשורתי על-קולי. מבחינה ציבורית, ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הורשע בדעת הקהל כעבריין מושחת שבמקרה אוחז בהגה השלטון. מכאן קצרה הדרך להדחתו למעשה מתפקידו הנבחר כראש הממשלה. החלו ההליכים הפוליטיים שאותם הובילו מנהיגי מפלגת העבודה דאז, שר הביטחון ברק ושרת החוץ של אולמרט, ציפי ליבני.

לא נמצאו בתקשורת של הזרם המרכזי פרשנים שיביטו על העדות הפומבית המתוקשרת במבט ביקורתי וישימו הכל בפרופורציה. לאורך שעות סיפר טלנסקי על ההזדמנויות השונות שבהן הגיע לסוויטות מלון מפוארות בניו יורק וברחבי אמריקה, כדי להעניק מעטפות דחוסות מזומנים.

בנקודה זו ראוי לציין שבית המשפט השתכנע כי לפחות פעמיים אולמרט קיבל מעטפות מזומנים בסך כולל של כ-20 אלף דולר; הוא לא קיבל את הקביעה של הפרקליטות כי מדובר בשוחד.

הרושם שהתקבל בציבור בעקבות עדות טלנסקי היה שמדובר בסכומים של מאות אלפי דולרים במזומנים, שמצאו את דרכם לכספת שעליה חלש אורי מסר. להגיד היום שלא היו דברים מעולם, יהיה מוגזם. אך מבחינה משפטית קשה שלא לחשוב כי סופת האש התקשורתית שנפתחה ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל ושהפכה לשריפת צמרות בסוף חודש מאי, לא היתה אקט פוליטי.

אין זה משנה עכשיו שאולמרט הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות וכי עוזריו הקרובים ביותר הורשעו בפרשת ראשון-טורס. בשורה התחתונה, הוא זוכה בפרשה שהביאה להפלתו מראשות הממשלה.

זהו דבר חמור ביותר. קשה לדעת מה הביא את הפרקליטות למעשה הנמהר וחסר הזהירות הזה שבהעדת טלנסקי בצרמוניה ראוותנית ומלודרמטית. האווירה בארץ, צריך לזכור, היתה שאהוד אולמרט צריך ללכת הביתה בעקבות הכשלון הגדול במלחמת לבנון השניה.

גם העובדה שהוא לא התפטר בעקבות דו"ח וינוגרד הסופי היא תולדה של תקשורת אחודה ומוטית. ייתכן שהאוירה הזאת היא שנתנה ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה תחושה של רוח גבית, והם החליטו לנצל את הרוח הציבורית כדי ללכת בכל הכוח על תיקי אולמרט השונים.

זיכויו של אולמרט בפרשיות אלו מזכיר לנו רצף של שרי משפטים ושני נשיאים שהורשעו בפועל על ידי הפרקליטות בגיבוי התקשורת: חיים רמון, יעקב נאמן, משה קצב ועזר ויצמן ז"ל. גם נתניהו כבר ראה ממרחק את הגיליוטינה. זהו דפוס שבו ערכאה כמו-משפטית, ולעתים רק מוסד ציבורי בראשות שופט, משבש את הליכי הממשל ופוגע בדמוקרטיה. כזה הוא המקרה של המבקר לינדנשטראוס, שבעקבות חוות דעת נמהרת וספין תקשורתי אדיר הביא למעשה לסילוקו של האלוף יואב גלנט ממועמדות לתפקיד רמטכ"ל.

לקולות שקוראים להתפטרותו של פרקליט המדינה לדור יש חימוש לא-קונוונציונלי נגדו. אין ספק שדרוש שידוד מערכות בפרקליטות, ואם נשיאת מועצת העיתונות דורנר היתה נאמנה לתפקידה, היתה צריכה לקרוא לסדר גם את ערוצי התקשורת השונים, שאוהבים לחגוג את חופש העתונות ולהתקומם על מה שנראה להם כנסיונות הפגיעה בו. למעשה, הוכח שוב כי התקשורת הישראלית היא עצמה האיום על הדמוקרטיה.

אמנון לורד

11.7.12

זכאי אבל מסריח

יהודה יפרח

אף אחד לא באמת יצא טוב מהפרשה הזו. אהוד אולמרט, שניהל קרב הגנה ממושך ומתיש באחד ממשפטי השחיתות השלטונית הגדולים בתולדות המדינה (לא פחות מ-157 ישיבות, 19 אלף עמודי פרוטוקול, 102 עדים ו-966 מוצגים) הצליח לבנות אליבי ששיכנע את השופטת מוסיה ארד. על רוב העובדות, הן בפרשת טלנסקי והן בפרשת ראשון-טורס, לא הייתה מחלוקת מהותית בין התביעה לפרקליטיו של אולמרט. למרות זאת, ראש הממשלה לשעבר הצליח לבסס נרטיב אלטרנטיבי, שכותרתו "לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי".

בכתב האישום ב'פרשת מרכז ההשקעות' אולמרט אמנם הורשע. כזכור, כלפי ראש הממשלה לשעבר נטען כי בתפקידו כשר התמ"ת וכשר התקשורת קידם את האינטרסים של מקורבו עו"ד אורי מסר, תוך ניגוד ענינים חריף. אבל גם הפרקליטות מודה בחצי פה כי התיק לא היה מבשיל לכתב אישום אלמלא האישומים בפרשת טלנסקי ובפרשת 'ראשון-טורס'.

למרות הזיכוי, קריאת פסק הדין מעלה רושם מטריד ביותר באשר לנורמות האתיות שרווחות בחלונות הגבוהים של הממשל הישראלי: מעטפות מזומנים, מחלקות ראשונות, מלונות יוקרה, חשבונות מוסתרים, הוצאות עתק של משאבים על מסעות בחירות ללא כיסוי. אמנם התרגלנו שהמנהיגים כבר אינם פורשים לצריף בנגב או לעבודה במשק קיבוצי לאחר תפקידם, אבל הנהנתנות מנקרת העינים והראוותנית של אולמרט מעלה תהיות קשות באשר לנקיות שיקול הדעת שלו כראש ממשלה.

טענתו היום כי הוא פרש מראשות הממשלה רק בגלל התיק הזה אינה מחזיקה מים, שכן הפרישה הייתה סמוך לזימונו של טלנסקי לעדות, הרבה לפני הגשת כתב האישום. לא מן הנמנע שאולמרט בחר להתפטר בגלל השילוב של מדיניות כושלת כראש ממשלה וחשש מכך שלא יצליח להגן על התנהלותו בבית המשפט. אגב, גורם בצוות ההגנה של אולמרט פלט הבוקר מחוץ לאולם הדיונים כי צוות הפרקליטים הניח כי התיק יסתיים בהרשעה.

מצד השני, גם הפרקליטות יצאה רע מהסיפור. צריך היה להקשיב הבוקר לעו"ד אלי אברבנאל שדיבר במסיבת העיתונאים המאולתרת בבית המשפט המחוזי בירושלים. כל הגורמים המערכת, אמר, היו תמימי דעים שמדובר בתיק עם ראיות מוצקות ושיש להגיש בגינו כתב אישום. אנחנו זוכרים שדברים דומים מאוד אמרו בפרקליטות על ההחלטה להציע עיסקת טיעון לנשיא משה קצב, החלטה שהתבררה למפרע כשגויה.

למה זה מטריד כל כך? כי האמירות הללו משקפות תרבות ארגונית בעייתית שפשטה בפרקליטות בשנים האחרונות. תרבות שלא מעודדת גיוון מחשבתי, ביקורתיות ופתיחות לעמדות שמנוגדות ל'קו' המערכתי.

את הטענה הזו אנו שומעים גם מגורמים בתוך הפרקליטות, שמרגישים שמשהו השתנה. יותר מידי אג'נדה ומדיניות לא עושים טוב לגוף שיש לו כל כך הרבה כוח ועוצמה, ושנדרש לרמה כה גבוהה של רגישות ודיוק.

11.7.12

מחיר ההצלחה של נתניהו

אוהד קמין

לא ברור מה בדיוק היה המחיר ששולם על ידי נתניהו כדי לקנות את ההתפנות מרצון של תושבי גבעת האולפנה ולרצות את הנהגתם, אך אין ספק ששוב הוכיחה המדינה כי יש לה כוח שעולה על זה של המתיישבים.

אין צורך בהבנה גדולה בפוליטיקה המקומית כדי להבין שמה שקרה בגבעת האולפנה מייצג את אחת הבריחות הגדולות ביותר של פוליטיקאי מגזר דינו של הציבור. בתרגיל פוליטי, פרגמטי ומושלם, הצליח נתניהו להימנע משקיעה בבוץ המצבים המביכים כמו זה של פינוי גוש קטיף או תמונות האלימות בעמונה – ובו בזמן לרצות את השמאל ושלוחי הבג"ץ שלו. אין ספק שמבחינה מעשית-פוליטית הציג בפנינו ראש הממשלה טיסה חמקנית מתוחכמת שמשמעותה, במונחים של משל, להצליח להישאר נקי לאחר צניחה בארובה.

אך מה שנתניהו לא לקח בחשבון – וסביר שאין ביכולתו לעשות זאת – הוא מכלול המחירים שיצטרכו אזרחי ישראל לשלם על הצלחת התחמקותו. לא מדובר רק על כך שדיירי שכונת האולפנה משלמים מחיר אישי יקר על אובדן מקום מגוריהם, אלא על כך שמנקודת מבט דתית מהווה פינוי שכונת האולפנה הצהרת כניעה של היהדות כלפי מדינת ישראל.

דווקא בשל המצאות השכונה תחת שליטתו של מוסד רבני, אומרת הסכמתה של ההנהגה המקומית פשרה בין נציגי ההלכה היהודית לבין הלכת בג"צ, שבבירור מנוגדת לכל מגמה מסורתית יהודית. הצלחתו של נתניהו 'לכופף את היד' דרך מקרה גבעת האולפנה איננה אלא הדגמה מעשית חוזרת של היות כוח המדינה גובר על גורמים זניחים כמו אמת, צדק, שכל ישר, זכויות קנין וזכותו של עם ישראל על ארצו.

זה האחרון יהיה מכשול עמו תצטרך להתעמת ממשלה נבחרת שתנסה להעניק תוכן להיותה של המדינה העתידית מבוססת על ערכים יהודיים טהורים.  במודע או שלא במודע, יישאר המאבק על גבעת האולפנה בתודעת ההתיישבות כמקום ששום קרב גלוי לא נערך על נטישתו. פרשה זו מהווה חוליה נוספת בשרשרת נמשכת של עזיבה, חיסול והריסה של מקומות יישוב בארץ ישראל, שעליה חתומות ממשלות הליכוד.

אחרי המאבקים הגלויים של פינוי ימית, התנתקות גוש קטיף והרס בתי עמונה, הצליח נתניהו לעקוף את דעת הקהל הלאומית הן בהתנגדותו בכנסת לחקיקת חוק שהיה עשוי לבלום את ההרס, הן בהסכמים מסתוריים שערך מאחורי גבו של ציבור המתיישבים.

הסכמים ועיסקאות עם גורמים שביצעו החלטות שלא ברור מהן ההשלכות המעשיות והעקרוניות שלהם, הם מפוקפקים למדי – ולו רק בגלל שהממשל הישראלי הוכיח במקרים רבים כממסד שאין לסמוך על הבטחותיו.

כך או כך, המחיר הכבד של ההסתרה, ההתחמקות וההתארגנות הפוליטית עוד רחוקים מלהיות משולמים על ידינו, אך ישולמו במלואם על ידי הדורות הבאים, שלהם הורשנו באמצעות גבעת האולפנה סוגיות קשות לפתרון שיקשו מבחינה מוסרית על כל מתיישב עתידי בארץ.

 11.7.12