המפתח לשינוי: עקיפת ההנהגה

שלומי פרץ

שני מגזרים נמצאים בעין סערת חוק הגיוס החדש: המגזר החרדי והמגזר הערבי. מטבע הדברים שאלת גיוס החרדים בולטת ורועשת יותר. הציפיה מאחינו, בשר מבשרנו, לקחת חלק בהגנת העם והמולדת, נוקבת מהרצון שגם השכן בעל האזרחות המשותפת יקח חלק בצורכי ההגנה של החברה הישראלית, שהיא יהודית ברובה.

אך ישנו גם מכנה משותף, מרכזי ובולט, לשני המגזרים: היעדר ההלימה בין הציבור לבין ההנהגה שלו. הדיון הציבורי סביב שאלת הגיוס וועדת קש"ב שמונתה כדי לטפל בבעיה, הדגימו כי לשני המגזרים ישנה הנהגה קיצונית ומתבדלת, שנוקטת בקו נוקשה.

כל דוברי החרדים – רבנים, פוליטיקאים ועסקנים, הציגו עמדה חד משמעית ששללה כל שינוי במצב הקיים. אפילו דוברים שהציפייה מהם היתה לגלות סובלנות ונכונות לפשרה, השתמשו בטרמינולוגיה של הקיצונים המסורתיים וטענו שגיוס לצבא אסור עד כדי 'ייהרג ובל יעבור'.

מי שמצוי מעט בתהליכים שעוברים על החברה החרדית, יודע ומבין כי רבים מהם רחוקים מהאידאולוגיה הקיצונית שרואה בשירות בצה"ל ובהגנה על המדינה אחד מהאיסורים החמורים שבתורה. מספר הולך וגדל של צעירים חרדים משתלב בשירות צבאי ואזרחי במסגרות שמותאמות לו. מספר גדול יותר מבקש להתגייס ולשרת. ההתבטאויות הקיצוניות של המנהיגים והרבנים והלחץ החברתי מונעים זאת ממנו.

במקביל, אם נבחן את דפוס ההתנהגות של מנהיגי החברה הערבית בישראל, פוליטיקאים בעיקר, נראה כי באופן עקבי הם מקצינים עמדות ושוללים כל נסיון לשלב ערבים בשירות האזרחי. למרות זאת, משנה לשנה יש גידול במספר האזרחים הערבים שמבקשים להתנדב ויש לשער שאם התנגדות ההנהגה היתה מתמתנת, שיעור המתנדבים היה עולה.

כוחה הפוליטי של החברה הערבית פחות רלוונטי, משום שהוא לא משתתף במשחק הקואליציוני, אך אם נבחן את הכוח הפוליטי של החברה החרדית, נראה כי הוא גדול יותר מכוחה המספרי. הסיעות החרדיות מונות כ-15 מנדטים. בעוד חמשת המנדטים של יהדות התורה באים רובם ככולם מציבור חרדי אשכנזי מובהק, הרוב המוחלט של מצביעי ש"ס אינם באים מהמיינסטרים ולא שייכים לעולם הישיבות. יש בהם ציבור מסורתי גדול, חובשי כיפות סרוגות וחוזרים בתשובה. באופן כללי ניתן לאפיין אותם כציבור ציוני, שמשרת ועובד לפרנסתו.

כדי לחולל שינוי אמיתי בדפוסי הגיוס והשירות של המגזרים החרדי והערבי, יש צורך בשינוי מפת ההנהגה. שינוי כזה תלוי בעיקר במידת ההשתלבות של המגזר בחברה כללית. ככל שירגיש חלק בלתי נפרד מהחברה הכללית, יוותר על ייצוגו הפוליטי המגזרי. אפשר לראות זאת אצל בני העדה הדרוזית ואצל חלק מבני המגזר הערבי, שמוצאים מקום משמעותי ולפעמים גם אקטיבי במפלגות הגדולות.

אפשר לראות זאת גם במגזר הדתי לאומי, שכמעט ונטש את מפלגותיו המובהקות במגזריותן ופנה לליכוד.

בהדרגה, ההשתלבות בחברה מביאה להקטנת הכוח של המנהיגות המגזרית ובכך גורמת ליותר השתלבות. זהו המפתח היחיד לשינוי.

10.7.12

דו"ח המאחזים: ניצחון הנרטיב הציוני

מאמר מערכת

דו"ח המאחזים שהוגש אתמול על ידי השופט אדמונד לוי לממשלת ישראל, מתקן את העוול העמוק שנגרם לתושבים ישראלים רבים שהתיישבו ביהודה ושומרון בסיועה של הממשלה ושהפכו בבוקר לא עבות אחד לפורעי חוק.

אי הסדרים, שנגרמו בעקבות בעיות בירוקרטיות שונות בעקבות ספקות שהתעוררו בנוגע לבעלות על הקרקע עליה המדינה יישבה אותם היו רק התירוץ לבעיית החוקיות. הבעיה האמיתית היתה חוסר רצונה של ממשלת ישראל להדוות כי אכן, היא מחזיקה בחבלי ארץ אלה ומיישבת אותם.

מעבר להסדרת בעיית המאחזים, עיקר חשיבותו של הדו"ח היא בהחזרת היחס הנכון למעמדם של חבלי יו"ש ושבירת הנרטיב השמאלני, שניסה לנתק את הקשר בינם לבין העם היהודי בתואנות של 'שטח כבוש'. יהודה ושומרון, כמו ארץ ישראל כולה, הם ערש תרבותו של העם היהודי, מכורתו ההיסטורית ומקום שביחס אליו לעולם לא יוכל להיטען כי מדובר בשטח שאינו קשור לעם היהודי. על אף זאת, כמובן, תמיד ישנם מי שמנסים לשכתב את ההיסטוריה, ואף לשתול את הזייתו בתוך מערכת החינוך הציונית.

ההכרה בדבר הקשר בין העם לארץ היתה הסיבה להחלטת חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפקיד את הארץ בידי האימפריה הבריטית כדי שזו תסייע לעם ישראל להקים מחדש את ביתו הלאומי. אמת פשוטה זו טושטשה לאורך שנים ועדיין מטושטשת על ידי השמאל הישראלי בתואנות שונות. החמורה שבהן היא הכחשת קיומו ההיסטורי של עם ישראל, הן על ידי השכחת הזיקה ההיסטורית לארצנו והן על ידי יצירת נתק בין מדינת ישראל המודרנית לאחיותיה הקדומות.

תהליך ההשכחה המתוחכם, שמשתמש, בין השאר, בכלים פסבדו-אקדמיים ולוליינות מושגית, פועל מתוך ההנחה שהניתוק יאפשר לממשלה לסגת בסופו של דבר מיו"ש, מתוך הנחה שכך יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. מדובר לא רק בעשיית פשע כלפי האמת ההיסטורית וכלפי זהותו העצמית של עם ישראל, אלא גם כלפי העובדות בשטח.

המלחמה בינינו לבין מדינות ערב, ובתוכם הפלשתינים, מעולם לא היה על קרקע בלבד אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל בכל גודל שהוא במזרח התיכון. העולם הערבי מתנגד למדינת ישראל מסיבות דתיות ואנטישמיות עמוקות, שאין דרך פוליטית או מדינית ליישב או לעצור.

במילים אחרות, מדינות ערב לעולם לא ישלימו עם מדינה יהודית במרחב האזורי וישאפו תמיד לחסלה או במלחמה גלויה או במסגרת תוכנית השלבים המפורסמת. המחשבה שקנתה שביתה בחוגי השמאל, כי ישראל אשמה במצבה, היא אוטו אנטישמית.

הפנית האצבע המאשימה מעוקרת מתוכנה בדו"ח המאחזים, ואולי יהא זה שלב ראשון בשירוש ההאשמה העצמית מהשיח הישראלי.

אסף גולן

10.7.12

הגנה מן הילד

עו"ד ורד כהן ורענן בר-און

אתה נמצא בגן השעשועים עם הבן שלך. משום מקום צץ ילד בריון שנטפל לילד שלך – מציק לו, דוחף אותו, יורק עליו. אתה נזעק להגן על הילד, ומפה לשם אתה מאיים על הבריון הקטן שיפנה את עצמו מהאזור – אחרת יבולע לו. את מגיעה לגן הילדים לאסוף את הנסיכה הקטנה. באותו רגע בדיוק את רואה את 'השובב' של הגן מניף עיפרון חד לעבר פניה. בחרדה עצומה את תופסת את ידו של התוקף הקטן ומושכת אותו אחורה, שנייה לפני האסון הקרב.

שניכם לא יודעים שסיטואציה תמימה של אב שמבלה עם בנו בגינה ואם שמגיעה ליטול את בתה הקטנה מגן הילדים, עלולה להסתיים בתחנת המשטרה ואף בהגשת כתבי אישום בגין איומים ותקיפה. הנאשמים: ההורים, שניסו בסך הכל להגן על אוצרותיהם.

לפי חוק העונשין, עבירת איומים הינה איום על אדם בכל דרך שהיא, בפגיעה שלא כדין ובכוונה להפחיד את האדם או להקניטו. אדם שמאיים על קטין חסר ישע בכוונה להפחידו, להטיל עליו אימה, לטעת פחד מפני תוצאה כלשהי – עלול להיות מורשע ולשאת בעונש הקבוע בחוק.

בנוסף, על פי חוק העונשין הישראלי, הגדרת תקיפה הינה פעולה של הכאת אדם, נגיעה בו, דחיפתו והפעלת כוח על גופו בין במישרין ובין בעקיפין. על פי הגדרתה, כוללת עבירת התקיפה רמות שונות – החל מתקיפה 'סתם' (שדינה עד שנתיים מאסר), דרך תקיפה שגורמת חבלה ממשית (עד שלוש שנות מאסר) וכלה בתקיפה בנסיבות מחמירות (כאשר העונש הינו כפל הזמן הקבוע לעבירה).

חדשים לבקרים נודעים מקרים של הסתבכויות הורים בשל ניסיונם להגן על ילדיהם. הורים שתקפו ילד שהתעלל בבנם בבית הספר ביישוב ליד נתניה, אב שאיים על תלמיד, תלונת שכניה של זמרת מפורסמת כי בעלה מאיים על ילדיהם, אב שסגר חשבון עם תלמיד בן 11 מהוד-השרון שהסתכסך עם בנו, אב לתלמיד כיתה א' בבית ספר באשקלון שאיים על תלמידים שהציקו לבנו וצעק עליהם; לאחרונה נטען כי שחקן מפורסם נזף בילדיו של שחקן אחר.

כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו ולא כל אחד מהם יסתיים בהגשת כתב אישום, ובכל זאת יש לזכור, כי איומים או תקיפה של קטין חסר ישע הינן עבירות חמורות ביותר.

נחזור למקרים בהם פתחנו. הדרך החוקית להתמודד, בנסיבות שהודגמו, הינה הרחקת הילד המותקף מהילד התוקף, איתור הוריו של הילד התוקף בבקשה כי יטפלו בעניין, הגשת תלונות לצוות החינוכי בבית הספר ובגן, הגשת תלונה במשטרה במקרים המתאימים, וכן הלאה.

בכל מקרה איומים ותקיפה הינם מחוץ לתחום, לא רק בשל הצורך במתן דוגמא אישית חיובית לפעוטות, אלא אף כדי להימנע מהסתבכות משפטית ונשיאה באחריות פלילית שעונשה בצידה.

10.7.12