תצרף מגרון

פרופ' משה דן, מרצה להיסטוריה

פסיקת בג"ץ מהיממה האחרונה, לפיה יש לפנות את מגרון ואין לקבל את פשרת המדינה עם המתנחלים, מחייבת לחזור לנקודת להתחלה ולשאול את השאלות הבסיסיות ביותר בנושא.

איפה הבעלים הערבי, לכאורה, של אדמת המריבה? מדוע לא הופיע עם התיעוד הנדרש ותבע את רכושו? מדוע הקרקע לא עובדה מעולם? מדוע יורשיו של האיש, שנפטר בסביבות 1965, לא דרשו את הקרקע עד שבאו אנשי "שלום עכשיו" וטענו לזכויותיהם במקומם?

שאלות אלו מעלות חשד כי רישום הקרקע על ידי השלטונות הירדניים אינו אמין ואינו מבטא זכויות בשטח, שכן הסדרת זכויות בקרקע מן הסוג שעליה יושבת מגרון, אמור להתבסס על זכויות שנוצרו כתוצאה מעיבוד.

לעומת החשדות, שאינם מבוססים, לתושבי מגרון יש טענה משפטית טובה נגד טענותיהם של אנשי "שלום עכשיו", והיא כי רכשו את הקרקע מבעליה. במשך שבע שנים מנע מהם בית המשפט העליון, וכן הפרקליטות ו"שלום עכשיו" לשטוח את טענותיהם בפני הערכאות האזרחיות המתאימות, שכן, בית המשפט המוסמך לברר טענות אלה נמנע מדיון בוויכוח שהוא בעל אופי אזרחי כל עוד הנושא מתברר בבג"ץ, ואילו בג"ץ נמנע מבירור של שאלת הבעלות על הקרקע, היות שהוא פועל כערכאה מנהלית.

וכך, בהתעלם מטענותיהם של אנשי מיגרון ותוך רמיסת זכויותיהם, נוצר מצב אבסורדי, שרק עתה, לאחר שבית המשפט העליון הכריע כי יש להרוס מגרון, נפנה בית המשפט בישראל לדון בשאלה המהווה את לב העניין: של מי בעצם הקרקע?

זהו אינו מקרה יחיד של הטיה פוליטית ומשפטית. בדצמבר 2009 המשטרה חזרה בה מכתב-אישום נגד תושבי חוות מעון שנעצרו והואשמו בהסגת גבול, לאחר שהוכח כי הערבי שטען לקרקע לא היה הבעלים שלה. למרות זאת, העידו פקידי המינהל האזרחי בבית המשפט כי הקרקע כן היתה רכושו.

גם ההטייה של הפרקליטות אינה עניין חדש. טליה ששון, שהייתה ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, כתבה דו"ח הרסני נגד ההתיישבות היהודית ביש"ע, ואחר כך התמודדה בבחירות לכנסת מטעם מרצ.

פרקליטות המדינה גם נוטלת חלק במסע נגד יהודים ביש"ע. שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, העומד למעשה בראש כוח משימה בין-זרועי נגד יהודים ביו"ש. חקירה של הכנסת העלתה כי פעילותם מוטה ומוּנעת פוליטית. למרות חוקיותה המפוקפקת, ממשיכה קבוצתו של ניצן לסמן יהודים כמטרה ולפגוע בכך בשלטון החוק.

המנהל האזרחי ביו"ש משמש זרוע של משרד הביטחון, והוא אחראי לאישור תוכניות בנייה באזור. על פי כתבתו של חיים לוינסון ב"הארץ" (25.2.2012) "מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי (בראשותו של שלמה מושקוביץ) פסלה תכנית של הדרג המדיני להלבין את המאחז סנסנה בדרום הר חברון".  יכולתם של פקידים מן השמאל להפוך החלטות של הממשלה או של הכנסת מלמדת על היקף הפגיעה השורשית במוסדות השלטון.

המאבק על מגרון הוא תסמין לבלבול של הממשלה ולחוסר יכולתה לקבוע מדיניות. העתקת מגרון מגבעה אחת לאחרת, הריסתן של קהילות יהודיות ובתים ופינוי יהודים לא יפתרו את השאלה היסודית: אם ליהודים יש זכות להתגורר ביו"ש ולמי שייך האזור. על הכנסת להכריע בשאלה זו, ולא על הפקידוּת הצבאית.

מגרון מסמלת את המאבק הפוליטי והאידיאולוגי הנוגע לחוט השדרה של הדמוקרטיה הישראלית ושל הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. במקום שחשבנו שהמאבק נגמר – שם הוא רק מתחיל.

26.3.12

פגיעה קשה בהפרדת הרשויות

מאמר מערכת

לא ניתן להקל ראש במשמעות ההחלטה של שופטי בג"ץ אתמול. זה לא היה מופע נוסף של אקטיביזם שיפוטי, אלא כיפוף ידיים כוחני של בית המשפט מול החלטה מדינית של ממשלה נבחרת. בפרספקטיבה רחבה יותר בג"ץ מגרון ייזכר כנראה כנקודת שיא של פגיעה בהפרדת הרשויות – אחת מאושיות היסוד של הדמוקרטיה.

לא תמיד זה היה כך. בית המשפט הגבוה לצדק הקפיד תמיד לפחות על מראית עין של ממלכתיות, ושמר על כבוד מינימלי לרשות המבצעת. גם בימי תור הזהב של האקטיביזם השיפוטי היה ברור לשופטים שיש קווים אדומים שבית המשפט לא חוצה. ביטול החלטות מינהליות פוגעניות, כן; מתן סעד עם השלכות תקציביות נרחבות, כן (מיגון עוטף עזה); ביטול חוק גוסס של הכנסת שהממשלה ממילא לא התכוונה להאריך (חוק טל); ואפילו ביטול של חוק שלם שלא עמד בתנאי 'פסקת ההגבלה' (הפרטת בתי הסוהר).

אבל גם אהרון ברק, הכהן הגדול של האקטיביזם, וגם יורשתו דורית בייניש הקפידו שלא להיכנס ראש בראש ברשות המבצעת ונזהרו שלא לתקוף חזיתית מדיניות מוצהרת של ממשלה נבחרת. אתמול הסכר הזה נפרץ: ממשלת ישראל החליטה שהביזיון וההזנחה של עקורי גוש קטיף לא יחזרו על עצמם בבנימין, ותושבי מגרון יפונו מבתיהם רק אחרי יצירת פיתרון הומניטרי חלופי, אבל שופטי בג"ץ אמרו לא.

יש לשים לב לנימוקים שציינו השופטים: 'שלטון החוק', 'סופיות הדיון', 'שלא להצטייר כפורעי חוק'. הטיעונים העמומים הללו נבחרו לא סתם. כזכור, עו"ד מיכאל ספרד מ'יש דין', המייצג בבג"ץ את מי שטוענים לבעלות על הקרקע, הגיש גם לבית המשפט המחוזי תביעת פיצויים מן המדינה בשם מרשיו הפלשתינים, אך משך את תביעתו ברגע שנציג המדינה דרש ממנו להוכיח את בעלותם על הקרקע. הדבר לא נעלם מעיניהם של שופטי בג"ץ, והם יודעים היטב שהעניין איננו זכות הקניין. הסיפור האמיתי פה הוא מאבק אידיאולוגי עקרוני של ארגוני השמאל ופקידי הפרקליטות מול ממשלת ישראל והמתיישבים.

ובמאבק הזה בג"ץ בחר אתמול לנקוט צד, ובכך סימן את עצמו כשחקן בזירה הפוליטית. יכול להיות שהשופט גרוניס עשה את זה כדי להוכיח ש'אין לו אחות' לאחר שנבחר לנשיאות מכוחו של 'חוק כצלה', ואולי לא, כרגע זה לא משנה. תגובות הזעם שנשמעו אמש בזירה הפוליטית מבהירות שלתחושתם של המחוקקים נחצה פה קו אדום. בטווח הארוך על הפרת האיזון הזו בג"ץ עשוי לשלם מחיר כבד.

עד היום בתוך גוש הימין בכנסת גבר כוחם של הדוגלים בהבנות ופשרות מול בית המשפט, מתוך רצון שלא לשבור את הכלים. לכן הקואליציה דחתה הצעות רדיקליות כמו שינוי מבנה הוועדה למינוי שופטים, וחוק השימוע לשופטים בוועדת חוקה. היום, כשבית המשפט הוא ששבר את הכלים, הכף בהחלט עשוייה לנטות אל הצד השני. החלטת בג"ץ אתמול עשויה לשכנע גם את המהססים והמתונים שהדרך היחידה להציל את בית המשפט מעצמו היא רפורמה מעמיקה בתהליך בחירת השופטים, הגדרה מחודשת של הפרדת הרשויות, והגבלת כוחה של הרשות השופטת.

 יהודה יפרח

26.3.12

שכחנו מהו יחד

שמשון ליבמן, לשעבר ראש מטה המאבק לשחרור גלעד שליט

פרשת גלעד שליט היתה אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל, בשאלת ערכו של היחיד מול ערכיה של החברה כולה. בשנים בהן עסקנו בשחרורו, עמדו למול עיני החברה שאלות יסוד כגון "מה המחויבות שלנו? מהם הערכים המכוננים שלנו? עד כמה אנחנו מוכנים להסתכן ולהשקיע עבורם?". התווכחנו על הליבה שבה מרוכזים משאבי הרוח, המוח והכוח. הצלחנו לנפץ את אמות המידה הרגילות שלנו, שנשענות על פרשנות סקטוריאלית, וקיימנו אמות מידה חדשות, כלל אנושיות, מתוקף הצורך שלנו להיות מאוחדים.

אולם לאחר שקיעתה של הפרשה, אנו נותרים עם התחושה היומיומית, שכעם, איננו מצליחים לפתח אחריות קולקטיבית במשמעותה הלאומית, של היות חלק מבניית העם במדינתו. מדי פעם נדלקים אורות אדומים, כל אימת שצרה מתדפקת לפתחנו. אזי הלב מתרחב ו'תחושת היחד' מתפתחת. אך גם אז, אין המדינה יוצאת מגדר החשיבה הסקטוריאלית, אלא מפנה מקום לעוד עמותה או ארגון צדקה.

בהביטנו על היחידה הצבאית, אנו מצטנפים בגעגועים אל תחושת היחד שמאפיינת אותה. חבורה של אנשים מונעים אל אותה מטרה, חשים את אותה סכנה, מכירים בליבת הכוח המשותפת, שנותנת כוח ואומץ לכל אחד לפעול עבור השני.

החצרנות היהודית, לעומת זאת, זו המשתקפת בפוליטיקה המפלגתית, מתעלמת מהמצפן שדרוש לנו. שעון המדינה היהודית מתקתק – לאו דווקא לנוכח הסכנה האיראנית, אלא לנוכח הסכנה שבמדינה דו לאומית – ואנו עסוקים במאבק פנימי בין ימין לשמאל. כוחותינו מותשים במאבק המופנה איש נגד רעהו.

מדינת ישראל זקוקה למנהיגות. מנהיגות שיש בה דוגמה אישית, שיש בה צניעות, שיש בה חשיבה לאומית, ולא רק הצלפה בהפחדות מפני הגויים. אין אני מתכוון למפלגה או לאיש מסויים – זו התכונה המרכזית הנחוצה לכל מי שטוען לכתר המלכות ורוצה להעמיד את עצמו לבחירת העם.

אם לא נשנה את הדרך בה אנו רואים כעת את שיטת הדמוקרטיה האזרחית – שבפרשנות הנוכחית שניתנת לה, עסוקה בהטחת מהלומות ובאיומים קואליציוניים – לא בטוח שנוכל למשוך לדורות נוספים, לנוכח איבוד הדבק שמאחד אותנו.

זו העת שמי שמבקש להנהיג יחדל להשתמש בסיסמאות שמנציחות את תרבות הוויכוח. אנו מחפשים אחר מנהיגות נחושה וצנועה שתופיע לפנינו ותדבר חברה וכלכלה, עם ואומה, ביטחון ותקווה. לא די לדבר רק בשפת הביטחון. יש להוסיף לו את החוסן הפנימי וערכי הרוח של עם ישראל, שהולכים מן הדתי עד לחילוני, את הדבק המשותף לנו כנושאי הברית בארץ הזו, מה שיקנה לנו את הכוח גם להסתכן עבור מדינת העם היהודי.

רק מנהיג שיעמוד על הדבר, ויהיה מוכן לעשות מעשים אמיצים, יוכל להירשם בספר דברי הימים של מדינת ישראל. בל נאפשר לשכנינו להביט מן הצד ולראות כיצד אנו מכלים את כוחותינו בהעמקת הקרע, שעלול להעמיק אם לא נעצור ונחשוב.

26.3.12

לעבור מהגנה להתקפה

ד"ר עמנואל נבון, מרצה ליחסים בינ"ל באוניברסיטת ת"א וראש החוג לתקשורת ומדע המדינה במכללה החרדית בירושלים

'שבוע האפרטהייד הישראלי' הסתיים לפני מספר ימים בקמפוסים האמריקאים והאירופאים. ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה אזרחים ערבים נהנים מזכויות אזרחיות מלאות. במדינות ערב רבות, לעומת זאת, ישנה מדיניות אפרטהייד רווחת נגד מיעוטים, אולם ישראל היא היושבת על ספסל הנאשמים בגין פשעיהם של אלו המאשימים אותה.

בשבוע שעבר אישרה 'מועצת האו"ם לזכויות אדם' דו"ח שמשבח את ההישגים של לוב בתקופת שלטונו של קדאפי בתחום זכויות האדם.  לאותה מועצה ישנו כלל חדש, המחייב בדיקה קבועה של מצב זכויות האדם רק במדינה אחת בעולם: מדינת ישראל. למועצת זכויות האדם אין טענות כלפי אסד על טבחו בסוריה, אולם היא דנה השבוע בהצעה לגנות את 'הפרות זכויות האדם' על ידי ישראל "בגולן הסורי הכבוש".

דוברים ברחבי העולם לא מצאו די מילים כדי לבטא את הזעזוע על הרצח שהוציא לפועל צעיר מוסלמי בטולוז, אולם נציגת האיחוד האירופי ליחסי חוץ, קתרין אשטון, דווקא כן מצאה מילים, והוסיפה חטא על פשע. "כאשר אנו חושבים על מה שאירע בטולוז היום", אמרה אשטון ביום הפיגוע, "אנו זוכרים את מה שקרה בנורווגיה בשנה שעברה ואנו יודעים מה קורה עכשיו בסוריה". למרבה הצער לא מדובר בפליטת פה, אלא בהתנהגות שמאפיינת מנהיגים וארגונים רבים ביחסם לישראל. השתרש הנוהג לדבר על ישראל בחוצפה ובצביעות חוצת גבולות.

בשאר אסד, שרצח יותר מ 7,500 אזרחים סורים, גינה את ישראל על תגובתה החוקית והמידתית לירי הטילים מרצועת עזה. רג'פ טאיפ ארדואן, שמפעיל כוח צבאי לא מידתי נגד העם הכורדי, האשים את ישראל בטבח פלשתינים. ולדימיר פוטין, שגינה את ישראל בחריפות על פעולתה נגד המשט התורכי שלח לאחרונה תגבורת לצבא המרצח של סוריה.

השבוע פרסמה לשכת האו"ם לעניינים הומניטריים דו"ח המאשים את ישראל בגניבת מים מן הפלשתינים.  במציאות, כמובן, ישראל מכבדת את 'הסכם המים' שחתמה עם הרשות הפלשתינית, בעוד שהרשות מפרה את ההסכם הזה באופן שיטתי.

החוצפה תימשך כל עוד ישראל תתגונן במקום לתקוף. במקום לפרסם הודעות פיוס בעקבות ההתפרצויות של ארדואן, על ישראל לגנות את סירובה של טורקיה להסכים להקמת מדינה כורדית ואת המשך הכיבוש הטורקי בקפריסין. על ישראל להזכיר לעולם שסוריה הסכימה לנרמל את יחסיה עם תורכיה, למרות סירובה של טורקיה להחזיר לה את חבל האלכסנדרטה.

במקום להתייחס להאשמת האפרטהייד הישראלי, על ישראל לארגן 'שבוע אפרטהייד ערבי' בקמפוסים בארה"ב ובאירופה. במקום לבקש מהפלשתינים שיחזרו לשולחן המו"מ, על ישראל לדרוש מן הקהילה הבינלאומית הסבר לכך שהיא מקבלת את עמדתו של מחמוד עבאס, שהמדינה הפלשתינית שהוא רוצה להקים לא תסבול נוכחות של אף יהודי בשטחה.

הטרגדיה של טולוז מזכירה לנו אמת פשוטה – מעשי אלימות הם תמיד ההמשך של אמירות אלימות. כאשר מציגים את היהודים כמקפחי מיעוטים שמפרים זכויות אדם וגונבים מים – יש לכך השלכות. היהודים יהיו פגיעים כל עוד יהיו מושמצים, וההשמצה נגדנו תימשך עד שנעבור ממגננה למתקפה.

26.3.12