להמשיך לצעוק געוואלד

תגובה לרב בנימין לאו

כרמי רונן, מנהל אולפני הגיור של ישיבת 'אור עציון'

 הציונות הדתית מתפארת בכך שהצליחה לפרוץ את חומות הגטו החרדי, ובצדק. לא עוד חוסר לגיטימציה וצעקות 'שאבעס' למי שאינם שומרי שבת, כיבוד הדמוקרטיה, שותפות בנטל החברה, ובעיקר הבנה שיש בארץ חברה יהודית מגוונת. אם תרצה להשפיע – תשפיע מתוך הוספת אור ולא מתוך קבילה על הרשע. משנתו של הרב קוק, שראה את הצדדים החיוביים שבחילוניות, מתגשמת כדרך חיים.

דווקא ביחס לרפורמים, אנחנו, כמו החרדים, לא נותנים לגיטימציה לתנועה הזו. מעבר לוויכוח האמוני והרעיוני, שלושה דברים יש בלבי על התנועה הרפורמית. ראשית, אחרי הקומוניזם, התנועה הרפורמית אחראית להתבוללות הגדולה ביותר בעם ישראל. היא נתנה את לגיטימציה לפרק את המשפחה היהודית, ברכה על נישואי ההתבוללות, וכיבסה אותם במילים יפות. יהדות ארה"ב המפוארת עומדת על עברי פי פחת וקהילות שלמות נמחקות.

שנית, התנועה הרפורמית אינה חלק מהחברה הישראלית אלא מגיעה ממקורות זרים. שנים רבות ראתה בציונות בדיחה, עבר ישן ולא רלוונטי, ובירושלים עיר עם עבר ללא עתיד. אחרי הנס של שיבת ציון, ודם רב שהקריבו הלוחמים על הארץ הזו, מגיעה התנועה כאילו דבר לא אירע ורוצה לקחת חלק כשווה בין שווים.

שלישית, החשיבות היחידה של התנועה הרפורמית בכך שהיא מאפשרת קהילה למי שמגדיר עצמו יהודי בגלות. בניגוד לגלות, בארץ ישראל אינך חייב להיות שייך לבית הכנסת כדי להרגיש חלק מהעם היהודי. דווקא הרפורמים יפלגו את המארג הקיים, ייצרו כיתות כיתות, ויפלגו סופית את כור ההיתוך, שמסובך ממילא.

הרב לאו כתב כי "כשאדם מחזיק במונופול ומאיים שאם השוק ייפתח המוצר יינזק – אנו לא מאמינים לו". בכלכלה, כללי 'התחרות המשוכללת' מכתיבים כי במידה שמתקיימים תנאים מסויימים בשוק, ניתן להגיע לשיווי משקל באמצעות מנגנון 'היד הנעלמה'.

אחד הכללים שצריכים להתקיים בתחרות היא שכל היחידות שנמכרות בשוק הן הומוגניות מנקודת מבטם של הקונים, בענייננו, הקונים בטוחים שהם קונים 'יהדות', והם יכולים לבחור אותה במכולת האורתודוקסית או בקניון הרפורמי.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם יש כאן מקום לתחרות משוכללת או שמא אנחנו צריכים לעשות הכל, אבל הכל, כדי להראות ללקוחות שבשום אופן אין מדובר באותו מוצר, אלא בחיקוי זול ומסוכן שאינו יהדות ואין לו מקום במדינת ישראל.

היחס של הציונות הדתית לתנועה הרפורמית צריך להיות כמו יחסה ליחסים חד-מיניים. מחד, התנגדות לגאווה ולהשתלטות על המרחב הציבורית; מאידך, הבנה וקבלה של האנשים כפי שהם. גם אם כקהילות הרפורמים תורמים למדינת ישראל, הם עושים זאת כי הם רוצים לעזור – אבל גם כדי להשפיע. תשאלו את נתן שרנסקי, ראש הסוכנות היהודית.

מאז שהוקמה מדינת ישראל, התנועה הרפורמית מנסה לדרוך כאן. הוגשו אינסוף בג"צים, אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שפחות מעשירית האחוז מאזרחי מדינת ישראל מגדירים עצמם כשייכים לתנועה הזו. הרבה מזה בזכות חוסר הלגיטימציה שישנה לתנועה.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל נסע לברזיל, שם הגיע לארוחת ערב מיוחדת עם 25 משפחות עשירות. הארוחה התקיימה לכבוד הרב בביתה של אחת המשפחות. לפתע קם אחד מהנוכחים, ואמר שיש לו שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הפנה אצבע אל בעל הבית ושאל את הרב אליהו מה דעתו על העובדה שהלה תורם לבית הכנסת הרפורמי בעיר.

כנראה, סכסוך שרר בין השניים, והשואל רצה לבייש את בעל הבית בפני הרב. עשה הרב מה שכל רב ספרדי עושה במצב כזה.

'אספר לכם סיפור שקרה לי לפני כמה שנים', פתח בנחת. 'היינו בחו"ל והגיע זמן מנחה. הגענו ליד בית כנסת, והתברר לנו שזהו בית כנסת רפורמי. היינו שמונה, ויצאו מתוך בית הכנסת שניים: איש האחזקה ורב הקהילה. אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו אחד למניין. פנה אלי הרב הרפורמי ושאל: אם תאמר שרפורמי משלים מניין, אז יש לך עשרה, אם לא – שמונה, איך הרב הגיע לתשעה? אמרתי לו שאיש האחזקה אינו רפורמי, אלא עושה את זה בשביל הפרנסה, אבל רב הקהילה ודאי לא יכול להשלים מניין. 'אז', מספר הרב אליהו, 'רכן אלי הרב הרפורמי כממתיק סוד ואמר בשקט: תנוח דעתו של הרב. גם אני עושה את זה בשביל הפרנסה'.

8.6.12