לא צדק, כי אם סדק

מאמר מערכת

כל מי שחי בחברה דמוקרטית פתוחה מקבל את עקרון המחאה. על פי מיטב המסורת הישראלית, אזרחים רבים מוכנים להשתתף באופן פעיל בהפגנות מחאה, ורבים אכן עשו זאת בעבר. אך את עניין 'המחאות החברתיות', אירועים שהתרחשו בתל-אביב ובמוקדים שונים ברחבי הארץ בשנה שעברה, ליוותה מלכתחילה תחושה עמומה ולא ברורה. נוכח התורים המתארכים בשדה התעופה, הקניונים העמוסים והסופרמרקטים השופעים, התעוררו סימני שאלה.

אי אפשר לכחד שהדלק למחאות לפני שנה היה הרצון להביא לערעור היציבות במדינת ישראל, כדי להפיל בסופו של דבר את ראש הממשלה נתניהו; או מתוך כוונה שהמחאות יצברו תאוצה לקראת מערכת בחירות שנצפתה באופק הקרוב. המשטרה נקטה אז יד רכה וגילתה סובלנות רבה להפגנות ולפעילויות שונות שהיתה בהן התרסה כנגד המוסדות הדמוקרטיים של ישראל.

אירועי הימים האחרונים מלמדים דבר אחד: הקבוצות הגדולות של המשתתפים הספונטניים באירועי המחאה לא יוצאים השנה לרחוב. מה שנשאר זה גרעין קשה של פעילים שאפשר לכנותם 'מקצועיים', חלקם אף מקצוענים. מדובר בקבוצה מרושתת שיצאה לרחוב במוצאי שבת, כמו שאנשי ארגון 'אנרכיסטים נגד הגדר' וארגונים אחרים מאורגנים היטב נהגו לצאת בשנים האחרונות להתפרע בבלעין ובנעלין.

מאבק למען צדק חברתי לא היה שם, באבן גבירול ובכיכר רבין. היו דיקלומים מחושבים לכתבים והיו הפקות של צילומים. המטרה של הפגנת האוהלים בשדרות רוטשילד שקדמה למהומת מוצאי שבת היתה  ליצור את הפרובוקציה שתצית את המהומה הגדולה. מהומה גדולה ממש – לא היתה, אבל הופקו הצילומים המבוקשים שבהם מככבת בעיקר דפני ליף, לה הוקדש תצלום קלוז-אפ צורחת מול שני שוטרי מג"ב שמנסים להרים אותה מהארץ.

להפיק מפגין הרוג הם עוד לא הצליחו, אבל התצלומים של ליף בשילוב מאמרי מערכת ב'הארץ' נתנו את אות הזינוק ל'פעילים' להתרשת ולצאת לרחוב ביום למחרת.

את האסטרטגיה המחושבת ניתן לכנות 'טכנולוגיה של הרס חברתי'. כדאי לחזור ולשנן: הרס חברתי ולא צדק חברתי. אילו הכוח שמניע את הבריונים הפוליטיים היה סולידריות ורגש חברתי כלשהו, היו יוצאים להביע אותו עם תושבי הדרום המופגזים. בין דפני ליף וחבריה לבין מחאות חברתיות אמיתיות קיים פער בלתי ניתן לגישור.

מהי המטרה, אם כן? עשן הכותרות ב'הארץ' מספר את הסיפור האמיתי. מדוע עיתון שחרת על דגלו את כלכלת השוק החופשי והקפיטליזם, שהוא מעוז ה'נאו-ליברליזם' בז'רגון של אותם מתפרעים במרכז תל-אביב – תומך במחוללי המהומות שבתוכם יש גם פורעים? הסיבה היא שאמנם במקור ל'הארץ' לא היה משהו רע להגיד על הניהול הכלכלי של ממשלת נתניהו; אם כבר, אכזב אותם בכך שלא היה מספיק תקיף בקיצוצים תקציביים ובהמשך ההפרטות והרפורמות. אבל די מהר הבינו שם את הפוטנציאל התעמולתי-פוליטי של ה'מחאה'.

לפני שנה, מתוך פופוליזם, יישרו קו עם הקוראים שלהם שרצו להפיל את נתניהו. השנה יש למהומות ערך פוליטי-מדיני חשוב ביותר: משך כל השנה האחרונה מוביל השמאל ושופרותיו התקשורתיים את המוטיב של ישראל כמדינה לא-דמוקרטית, בדרך לפאשיזם. מהומות ה'צדק החברתי' נטולות סדר יום כלכלי וחברתי, כשסדר היום הברור והמוצהר שלהן הוא עצם החיכוך עם המשטרה ועם השלטון.

כפי שמהומות הגדר לא היו בגלל עוול מקומי, אלא מתוך רצון לייצר באזז תקשורתי בינלאומי שיציג את הגדר כחומת אפרטהייד, תכלית המהומות היא לייצר באזז שלילי כלפי המדינה וכלפי הדמוקרטיה שלה. זהו המוטיב שתועמלני מפלגת הצללים, 'הקרן החדשה לישראל' משווקים בחוץ לארץ.

הסיבה שמתפרעי אבן גבירול ייכשלו היא שהם כבר מזוהים בציבוריות הישראלית כלוחמים למען ערכים חברתיים. ברגע שמאבקם סטה לכיוון האנרכיה, שיבוש הסדר החברתי, איום על הדמוקרטיה – הם מאבדים את הבסיס המוסרי של המאבק החברתי המקורי, ולכן גם מאבדים את הלגיטימיות שמעניק להם הציבור.

המהומה שהיתה במוצאי השבת והמהומות שעוד יבואו בהמשך, אינן שונות במהותן ממה שראינו בלונדון ובבירות אחרות, בייחוד ביוון. בכל הארצות נוהגת המשטרה ביד קשה ביותר נגד הפורעים. בעוד ששם ייאוש אמיתי דוחף אנשים לרחובות, אצלנו מדובר בצעירים רדיקלים שהדבר האותנטי היחיד אצלם הוא שנאה למדינה ולחברה הישראלית, שאותה הם מבקשים, כביכול, להציל.

כשהחלו פשיטות ביזה בערי בריטניה, הכניסה הממשלה כוחות צבא ללונדון, למנצ'סטר, לברמינגהם וערים אחרות. הנסיון לצייר כל כוח שיטור ואכיפה כאילו הוא מאיים על הדמוקרטיה הוא שקרי ומופרך; לובשי המדים הם מגיני הדמוקרטיה נגד מחוללי המהומות ותומכיהם.

 אמנון לורד

25.6.12